ו.....הופ התחלפה לה עוד שנה.
בשנה שעברה בתקופה הזאת היה סגר.
השנה היינו מוזמנים לארוחת ערב החג למחותנת שלנו, אמא של חתני, יחד עם בתי ומשפחתה וגיסתה של בתי ומשפחתה.
יום לפני ערב החג T קיבל טלפון מאיכילוב שהקדימו לו את בדיקת ה-MRI לשתיים בלילה (באותו הלילה). הוא מייד הסכים כמובן, תיאם עם מכבי את עדכון ההתחייבות (כי כמובן שהם המירו את ההתחייבות לאיכילוב בהתחייבות ל-MRI באסותא, שם בטח זול להם הרבה יותר).
הצלחנו לתפוס תנומה בין 23:00 לרבע לאחת, ואז יצאנו לדרך. באיכילוב באזור ה-MRI של אגף הדימות היה בלגן. המון אנשים, חלקם ממתינים בתור כבר שעות (וחלקם מקטרים על כך בקולי קולות), והיינו בטוחים שנבלה שם שעות. האזור שבו מבוצעות בדיוקת ה-MRI נמצא בשיפוצים (כמו חלקים רבים אחרים באיכילוב) וחלק מאזור ההמתנה היה בכלל מחוץ לבניין באזור מוזנח ומלוכלך לחלוטין. זו היתה חוויה די הזויה. בסופו של דבר הכניסו את T לבדיקה תוך שעה. זה לקח 40 דקות ותוך עוד שתי דקות הוא כבר קיבל CD ביד ונסענו הביתה. נראה מתי יהיה פענוח.
אגב באותו היום קבעו לו כבר מועד ל-ERCP הבא - 20 באוקטובר. אחרי שאנחנו אמורים כבר לחזור מבוסטון.
הגענו הביתה בארבע וחצי בבוקר, אז החלטנו לשתות קפה ולצאת להליכה. הלכנו שישה קילומטר, חזרנו הביתה, התקלחנו והלכנו לישון, אבל הצלחנו לישון רק כשעה. ואז התחלנו את היום. היינו די אפופים. נסענו לקנות מתנה למחותנת המארחת ובדרך שמענו על הבריחה הגדולה מכלא הגלבוע. מישהו באחת מקבוצות הוואטסאטפ של T כתב : "לפני כמה ימים מישהו חטף עובדת בנק והלביש עליה חגורת נפץ במטרה לשדל אותה לשדוד עבורו, הבוקר שישה מחבלים עם דם על הידיים ברחו מהכלא דרך מנהרה - אז למה לעזאזל אני משלם לנטפליקס?"
T הכין קינוח, שלקחנו איתנו לארוחה, ואז בצהריים הצלחנו לישון עוד כשעה. עדיין היינו אפופים מעייפות.
בארוחת החג היה נחמד מאד. את הברכות ניהל בן הזוג של המחותנת (היא ואבא של חתני גרושים), שכבר מזמן הפסקתי לעקוב מתי הם ביחד שוב ומתי הם נפרדו. זה קורה כל כך הרבה שאף אחד לא עושה מזה עניין.
הוא שחקן מפורסם (תיאטרון, קולנוע בארץ וגם קצת בחו"ל וטלוויזיה) אבל שקט ועָנָו וקצת קשה לו כשיש הרבה אנשים בסביבה, ויוצא הרבה למרפסת לעשן. בערב ראש השנה אחרי הארוחה הוא יצא למרפסת ונרדם שם על הספה עד סוף הערב.
אני מאד אוהבת ומעריכה אותו כשחקן, אבל תמיד נבוכה מדי לשאול אותו שאלות (כמו "איך היה לעבוד עם השחקנית הצעירה ההיא, היא ממש הפתיעה אותי באיכות המשחק שלה, גם אתה הרגשת ככה?") ומעולם לא באמת ניהלתי איתו שיחה.
הארוחה היתה טעימה ונעימה ואפילו הילדים של גיסתה-של-בתי, שהם בדרך כלל פראי אדם, התנהגו יפה כמעט עד לסוף הערב, שאז הקטנים פשוט היו גמורים מעייפות והתחילו לריב ולצרוח, ואז הם פשוט התקפלו והלכו. בשלב הזה שרי היתה קצת בהלם מההתנהגות שלהם (בסך הכל מבוגרים ממנה בפחות משנה) והניחה יד על הפנים בשוק ואמרה "מִתּוֹלְלִים" (משתוללים), וראיתי שגם לחכמוד ונשמותק קשה כשהם מתחילים להתפרע, להרביץ, לצעוק, לזרוק דברים. אין מה לעשות, הבית שלהם מתנהל אחרת לגמרי. זה היה מצחיק, כי אמנם יחסית לנשמותק ולחכמוד שרי היא בעצמה פרא אדם, אבל יחסית לבני הדודים שלה היא שיא העדינות והשקט.
לפני הארוחה הקטנטנים שיחקו עם פלסטלינה שהמחותנת שלנו (הסבתא שלהם) קנתה, וחכמוד ונשמותק למדו לשחק שש-בש עם T. חכמוד פרש די מהר מהמשחק, אבל נשמותק הראה התעניינות ודי מהר התחיל ללמוד ולהבין מי נגד מי.
בדרך לארוחה אספנו את הורי מהדיור המוגן שלהם והקפצנו אותם אל אחי, לארוחת החג שם. אחיינית1 ובעלה החזירו אותם הביתה בסוף הערב.
לא היו לנו פקקי תנועה בשום כיוון, למזלנו הגדול. כנראה נסענו בניגוד לתנועה של כולם.
בסוף הערב נשמותק וחכמוד ביקשו לנסוע איתנו הביתה לישון אצלנו, וכמובן הסכמנו. היה מאוחר ועוד היינו עייפים מהלילה הלבן שלנו, אז הלכנו כולנו מייד לישון. בבוקר יצאתי כרגיל להליכה אבל T נשאר לישון, וטוב שכך. הוא קם קצת לפני הנכדים והכין להם פנקייקים, ואחר כך שיחקנו במשחק הקופסא החדש שקניתי להם (טיסה 501), שממש מלמד אותם גיאורגפיה - היכן כל ארץ נמצאת, ערים נבחרות בכל ארץ (בדרך כלל עיר הבירה) וגם נתונים בסיסיים אודות כל אחת מן הערים ש"נוחתים" בהן בדרך.
אחר כך בתי הגיעה עם שרי (בזמן שחתני התאמן כרגיל בקרוס-פיט) וכולנו ירדנו לחדר של בני (מעתה ייקרא: חדר המוזיקה) וכולם (כולל שרי) ניגנו ותופפו והיתה חגיגה. עוד בשבת (כאשר הם ישנו אצלנו אחרי ארוחת ששי) חיברנו סוף סוף את המגבר של בני לגיטרה החשמלית (גיבסון) של בני, וחכמוד התלהב מאד לנגן עליה (והאמת שגם T).
בנוסף מצאתי במקלט את מה ש-T היה משוכנע שהיא בַּגְלַמָה והתברר שהיא סוג של מנדולינה
וכולם התלהבו מאד.
בזמנו עשינו לנו מנהג לקנות לבני כלי נגינה אופייני בכל מדינה שבה ביקרנו. כך קנינו לו בוראן (תוף אירי) כשביקרנו באירלנד, תופי טאבלה בהודו, קסטנייטות בספרד ועוד. אין לי מושג מתי או איפה קנינו את המנדולינה/בגלמה - בכלל לא זכרתי שיש לנו אותה, אבל T זכר. שמחה גדולה.
אחר הצהריים T וחתני לקחו את הנכדים לשייט - אבל חכמוד שוב חטף מחלת ים והם חזרו למרינה. יש לי הרגשה שהם לא ירצו לצאת שוב עם סבא ומועדון השייט שלו.
בזמן שהם שטו להם, אני השתתפתי בשיחת זום משפחתית עם בני הדודים שלו בארץ ובעולם (ישראל, אנגליה, ארצות הברית) ודודתו בת ה-96. היה נחמד.
אז הבוקר קמנו להליכה כרגיל, ואיכשהו T הצליח לאבד את המפתח שלו בדרך..... יצאנו עם הרכב לאורך המסלול לחפש את המפתח האבוד אבל בינתיים ללא הצלחה. אין עליו סימני היכר כך שלא נראה לי שיש צורך להחליף את המנעול, אבל בכל זאת מבאס.
מה עוד?
נראה לי שזהו לעת עתה. לא היו ל-T כאבים בשבועיים האחרונים ואני מתפללת שכך זה יימשך. מחר נעשה בדיקות קורונה לקראת הטיסה ובששי נמלא את הטופס עבור משרד הבריאות....ונארוז.
בששי בערב מוזמנים אל בתי לארוחה, ובשבת על הבוקר נצא לשדה התעופה. מקווה - ממש מקווה - שהכל יהיה בסדר. הפעם יותר מתמיד.
מאחלת לכולנו שנה טובה, בריאה, מתוקה ומשמעותית. 🍎🍯🕊
