יום ראשון, 13 בדצמבר 2020

על חנוכה, נכדים, משקפיים, אימון וביטוח לאומי

באידיאל, הייתי רוצה שכל פוסט שלי יעסוק בנושא מסוים אחד. ושהוא יהיה קצר. 

בעיקר כי אני מחפשת אחר כך (אחרי חודשים או שנים) משהו שכתבתי עליו, וקשה לי יותר למצוא כאשר הוא חבוי בתוך כל כך הרבה נושאים שונים. התוויות עוזרות במשהו אבל...לא משנה.

בנוסף, מה לעשות, אני מודעת בכל זאת בזמן הכתיבה לכך שיש אנשים שקוראים את זה. וגם מגיבים. ו...נו, שחררתי. לו הייתי רוצה לכתוב נושא אחד בכל פוסט הייתי צריכה לכתוב כמה פוסטים ביום, נראה לי. אז נו מילא - כמה פוסטים בתוך פוסט אחד, ויאללה אסתדר עם זה. 

אז אם להתחיל מהסוף, הדלקנו נר ראשון בוואטסאפ וידאו עם בני וכלתי ותינוקי (שכנראה לא אכנה אותו בסוף 'פשושמרץ' אבל עוד מעט אכתוב על זה), בתי וחכמוד ונשמותק. חתני היה באימון ספורט ונוקת (שגם היא כנראה תזכה לכינוי שונה מ'נסיתוקית') כבר ישנה. 

זה היה קצר אבל כיפי. בני וכלתי השקיעו בקישוטים בכל הבית עבור תינוקי, בנוסף לחנוכיה. רצו שהוא יקבל אווירה של חג. באמת לא שאלתי אם בגן שלו יש גם חג מולד וגם חנוכה. זוכרת שכאשר אני גרתי בקליפורניה חגגו בבית הספר את שני החגים בכפיפה אחת. 

כל משפחה הדליקה את הנר הראשון ואז כולנו שרנו יחד (בחוסר סינכרון קל, כיאה לשיחת וידאו) את כל השירים. 

בנוגע לכינויים של הנכדים, אורלי הציעה בתגובה שלה לפוסט הקודם, שאכנה את 'נוקת' בשם שקשור איכשהו לעובדה שהיא אוהבת כל כך עגבניות שרי. זה מצא חן בעיני, וכעת אני מנסה לראות אם הכינוי 'שֶׁרִי' יתפוס לגבי הפעוטה הזאת שכל כך אוהבת לאכול בכלל, ומוצצת בתאווה עגבניות שרי כאילו הן סוכריות. 

זה, יחד עם חג החנוכה, גרם לי לחשוב של'תינוקי' די מתאים הכינוי 'סביבוני'. גם כי הוא, בדומה לארנבון של אנרג'ייזר (מהפרסומת לסוללות אנרג'ייזר), פשוט לא נח לרגע, כל הזמן בפעולה, כל הזמן עסוק, כל הזמן זז - עד שכמו סביבון בסוף גם הוא נוחת, כמובן. אבל בנוסף לכך הילד הזה פשוט חולה על כל דבר שמסתובב. זה התחיל עם המשיכה שלו למכונות כביסה, ואז גילה את מאוורר התקרה בביתם החדש (ובביתם של הורי, כשהם משוחחים בוידאו ורוצים למשוך את תשומת לבו), קרוסלות וגלגלים ואנשים שעושים גלגלון ...בקיצור כל דבר שמסתובב. וגם הוא ממש אוהב להסתובב בעצמו עד שהוא חווה סחרחורת ומתנדנד לו מסטול קלות לקול צחוקם של הוריו.

אז אנסה את הכינויים החדשים ונראה אם זה יתפוס. 

ביום חמישי קבלתי על הבוקר טלפון מבתי שנוקת...סליחה 'שרי' התעוררה עם קצת חום  והיא לא שולחת אותה כך לגן. היא היתה חייבת לעבוד מהצהריים, ושאלה אם אנחנו יכולים לבוא להיות איתה עד שחתני יחזור מהעבודה.

לרגע התלבטתי. ולא בגלל קורונה, דווקא. פשוט תמיד אני נדבקת מהנכדים, וממש לא מתאים לי להיות חולה. החורף בקושי התחיל ולא בא לי להתחיל עם זה עכשיו. אבל ההתלבטות היתה רק לרגע. בפועל בתי זקוקה לי ואני ממש לא רוצה שהיא שוב תבריז למטופלים כי הילדה לא מרגישה טוב. זה קורה לה מספיק גם ככה, ואם אני יכולה לעזור, אז בכיף. ומה שיהיה יהיה. 

הגענו אליה באחת, ובהתחלה הקטנה באמת היתה חמה ומעט בוכייה, אבל נפרדה בלי בעיה מאמה ושמחה להישאר איתנו. נשמותק וחכמוד כבר היו בבית, וכשהושבנו אותם לאכול צהריים, הושבנו גם אותה אל השולחן, והיא אכלה מצוין את השניצל, את האורז, וכמובן את העגבניות ששמנו לה בצלחת. 

החום ירד (רק אחר כך הבנו שבתי נתנה לה נובימול לפני שהיא יצאה לעבודה) ומצב רוחה השתפר, שיחקנו ושרנו ורקדנו והכל היה ממש בסדר. אפילו הצלחתי לשחק במקביל עם הנכדים בקלפי "רביעיות" שהם קיבלו במתנה מעיריית הרצליה. בחפיסה הזאת כל הקלפים עוסקים בנושאים שקשורים לעיר - רביעיית ראשי העיר בהווה ובעבר, רביעיית חוגים, אתרים, ועוד. זו באמת דרך נהדרת ללמוד על הרצליה וגם ליהנות ממשחק קלפים. תוך כדי המשחק השמענו ל'שרי' שירים שהיא אוהבת, כאשר באיזשהו שלב היא נתקעה על "לדוד משה היתה חווה" שפשוט השמענו שוב ושוב תוך כדי שאנחנו קוראים יחד איתה את הקולות של החיות השונות. אגב, כדי לבקש את השיר הזה היא פשוט אומרת "מו מו" ומצביעה על הטלוויזיה. 

חתני הגיע קצת אחרי שלוש, ואז נסענו משם לאסוף את המשקפיים שלנו שהיו כבר מוכנות. איזה כיף להתחדש במשקפיים חדשים 🙂

זה היה יום ארוך ומעייף וכבר לא הספקנו לצאת להליכה שנייה, וגם נרדמתי בסוף מול הטלוויזיה, מה שאף פעם כבר לא קורה לי.

מה שעוד קרה, שמזמן לא קרה לי, הוא שעליתי קצת במשקל 😱. בדקתי ברישומים שלי וכבר קרה במהלך החודשים האחרונים שמידי פעם עליתי איזה חצי קילו (בעצם זה תמיד 700 גרם, וגם עכשיו) ואז בשבוע אחרי כן ירדתי אותו בחזרה, אז לא נורא נלחצתי אבל עדיין זו הרגשה לא ממש טובה. 

עוד משהו שהיה השבוע הוא שקיבלתי מכתב מהביטוח הלאומי. 

"על פי המידע שבידינו", נכתב בו, "בחודש 01/2021 תגיעי לגיל הפרישה. את עשויה להיות זכאית לקצבת אזרח ותיק אם הנך תושבת ישראל, מתגוררת דרך קבע בישראל, והכנסותייך
ברוטו מעבודה אינן עולות על הסכומים הבאים.[....].על מנת שנוכל לבדוק את זכאותך לקצבת אזרח ותיק, הנך מתבקשת להגיש בהקדם תביעה לקצבת אזרח ותיק בטופס המצורף למכתבנו זה. את טופס התביעה ניתן לשלוח באחת הדרכים המפורטות על גבי הטופס".

נכנסתי לטופס, וממש לא ידעתי אם להתעצבן או לצחוק. האמת שעשיתי פחות או יותר את שניהם. 

הטופס מורכב מתשעה עמודים שבהם צריך לרשום (ולגבות במסמכים) כל כך הרבה פרטים (שאת כולם הרי כבר יש למדינה אבל הם הרי מתעצלים לאסוף ולקבץ בעצמם) לגבי ההכנסות שלי ושל בן זוגי, האם אני עובדת או לא, ואם לא - מתי היה מועד סיום העבודה, אילו חסכונות יש לי, האם יש נכסים בבעלותי או בבעלות בן זוגי, האם מכרתי נכסים בשנים האחרונות ....הם אפילו התעניינו במה עשיתי עם הכספים מהנכסים שמכרתי. הם רצו לדעת האם הורי בחיים, ואם לא, מהן הירושות שקיבלתי ומתי קיבלתי אותן....הם רצו לדעת אם לילדים שלי יש דירה/בית בבעלותם...לא זוכרת מה עוד. זה היה די הזוי. 

הייתי מבינה, לו היה מדובר באיזה סכום חודשי אסטרונומי שאני עומדת לקבל מהמדינה ה"נדיבה" שלנו. אבל הרי אחרי עשרות שנים של הפרשת סכומי עתק מהכנסתי לביטוח הלאומי, ממילא מה שאקבל יהיה המינימום (בין אלף ל-1500 ש"ח לדעתי).  אז מה הסיפור הגדול? בשביל זה כל הטרטור? 

T טוען (והוא כנראה צודק) שגם לולא מילאתי באדיקות את כל הסעיפים הנדרשים, הייתי זכאית לקצבה. אבל לא הסתכנתי. אני די חנונית מהבחינה הזאת. ובכל זאת נתתי מספיק למדינה בכל שנות עבודתי, וכל סכום, זעום ככל שיהיה, שהיא מוכנה לתת לי בחזרה - מתקבל בברכה. בטח בימים אלה שלקוחותיו של T לא משלמים לו. ובכלל. 

הדבר האחרון שרציתי לכתוב עליו קשור לעבודה שלי כמאמנת. נדמה לי שכבר כתבתי כאן שמזה כמה שנים שאני מאמנת דרך המייל. בהתכתבות. עוד הרבה לפני הקורונה הפסקתי בהדרגה לאמן בחדר האימון שלי, פנים אל פנים. עם השנים פיתחתי לעצמי את הנישה הזאת של אימון במייל, שאני יודעת שהוא לא מתאים לכל אחד, אבל יש כאלה שזה מתאים להם הרבה יותר מאשר האימון הפרונטלי. 

לא אכנס כאן ליתרונות ולחסרונות (לדעתי ולדעת המתאמנים שלי) של צורת האימון הזאת, אולי מתי שהוא אקדיש לזה פוסט. אבל השבוע קבלתי הצעה לאמן מישהו שהיה עד כה בטיפול פסיכותרפיה כמה שנים אצל חברתי 'מחברת' בקופת חולים, והקופה מפסיקה לו את הטיפול הזה, כי מזמן מזמן הוא גלש מהמכסה שהם מתירים לטיפול. 

לה אסור לקבל אותו לטיפול באופן פרטי אחרי שהיה אצלה דרך קופת חולים, והיא חשבה לנסות להציע לו לעבור להתאמן אצלי. נכון שאימון זה לא טיפול ואני לא פסיכולוגית, אבל נראה שהיא חשבה שבשלב שהוא נמצא, האימון יכול להועיל לו. 

עצם המחשבה עלי וההפניה אלי חיממה את לבי, כמובן, אבל אז הבנתי שלא מתאים לי בעת הזאת לחזור לאמן פנים אל פנים. גם לא בזום. אני כבר לא שם. האימון במייל מתאים לי כמו כפפה, ואני מאמנת טובה יותר במייל (להרגשתי) מאשר פנים אל פנים. אני אפילו מרגישה (ואולי זה לגמרי סובייקטיבי מצדי) שהערך שהמתאמנים שלי מקבלים ממני דרך האימון במייל הוא רב יותר ממה שהם קיבלו ממני בקליניקה. או בזום. או בטלפון. כן, כבר התנסיתי בכולם. 

אז למרות שזה החמיא לי מאד, נאלצתי לסרב. ורק הצעתי לה לשאול אותו אם הוא עצמו חושב שאולי יתאים לו אימון במייל. אם הוא מוכן לנסות. 

ובדקתי עם עצמי עד כמה אני מצטערת לאבד מתאמן פוטנציאלי ככה, והבנתי שאני שלמה עם זה. שאני בשלב בחיי שאני יודעת מה מתאים לי וגם מה לא מתאים לי. היכן יש לי יותר ערך והיכן אני מביאה יותר תועלת. והיכן לא. אז הכל בסדר.

בסוגיית ההגבלות/הקלות הקורונה של השלטונות (כמו שכתבתי במענה שלי לתגובה של עדה לגבי ה- the powers that be), לאחר התלבטות אם לצחוק או להתעצבן לא נותר לי אלא לגחך קמעה. הם איבדו את זה לגמרי. 

לפחות החיסון של פפייזר אושר על ידי ה-FDA ובתקווה שגם החיסון של מודרנה יאושר בשבוע הבא, והלוואי שהם באמת בטוחים ויעילים וטובים לפחות לשנה, ושנתחיל בהדרגה לצאת מהתקופה המטורללת הזאת שנתקענו בה כבר כמעט שנה שלמה. אמן ואמן.

יום חמישי, 10 בדצמבר 2020

איך אני מתארגנת לביקור נכדים

 בעקבות שיחה בתגובות עלו בי מחשבות על איך אני בעצם מתארגנת לקראת ביקורי הנכדים, ולא פחות מזה: איך אני מתארגנת אחרי שהם הולכים.

לא פעם הגיבו אצלי סבים וסבתות על המהומה הגדולה שנכדים זורים בבית, והקושי הגדול לסדר מחדש בכל פעם אחרי שהם הולכים.

אז ברור שכל משפחה היא קצת אחרת וכל סט נכדים הוא שונה במהותו, ובעיקר כל זוג הורים (כלומר הילדים שלנו) מתנהגים אחרת כשזה נוגע לביקור עם הנכדים אצל הסבים, אבל בא לי לספר איך זה מתנהל אצלי.

אצלי כמעט לכל דבר יש ארגז ייעודי או מגירה. פעם הספיקה מגירה, כמובן שעם הזמן הצטברו להם הצעצועים והספרים, הבלונים והצבעים, וכל גיל הביא עמו דברים חדשים וגם עם כל גיל כמה דברים התייתרו להם. למזלי יש לנו מרתף ואת הדברים שכרגע לא בשימוש אני מאפסנת שם.

אז מי שנכנס אלינו בימים אלה לסלון רואה את המבנה המפואר הזה

האמת שהייתי תמיד מורידה גם אותו למרתף בסיום הביקור ומעלה אותו לקראת הביקור הבא, אבל לאחרונה אני מתעצלת וזה פשוט נשאר רוב הזמן בסלון.

מלמעלה למטה יש שם:

את המחצלת של נוקת (שהתבקשתי למצוא לה כבר שם עדכני, והאמת שהגיע הזמן) שמתחברת כמו פאזל לפי איזה גודל שנדרש ברגע נתון. 

את ה"לגו" שהוא בעצם "דופלו" (כלומר לקטנטנים) שהוא בעצם חיקוי כלשהו, שמיועד לנוקת אבל גם הגדולים בונים איתו מידי פעם. בעצם הם בעיקר בונים והיא בינתיים בעיקר נהנית להפיל ולפרק.

מתחתיו נמצא ארגז הלגו האמיתי, שאיתו נשמותק וחכמוד יכולים לשחק שעות, גם בבנייה אבל גם במשחקי תפקידים ודימין בעזרת מה שהם בנו. נשמותק במיוחד יכול לשכוח את עצמו בתוך הלגו הזה.

מתחתיו נמצא ארגז הצעצועים של נוקת שכולל כל מיני צעצועים החל מטבעות בצבעים/גדלים שונים, כלי נגינה שונים, פאזל אחד שהיא טרם התעניינה בו, סוג של אקטיביטי סנטר (ככה לפחות קראו לזה כשילדיי היו קטנים) שכל לחיצה או סיבוב באיזורים מסוימים מניבים צלילים או תמונות או משהו אחר, והאמת שזה כבר די קטן עליה בשלב הזה. בובת פרווה כלשהי וכדור. 

 


האמת שחלק מהצעצועים כבר די לא רלוונטיים לגילה ולשלב ההתפתחות שהיא כבר הגיעה אליו וצריך בקרוב לחדש. 

בתחתית עומד ארגז משחקי הקופסא והקלפים. 

זה ארגז שמיועד למשחקים שאני משחקת עם הנכדים כשאני איתם לבד. לעיתים רחוקות גם ההורים שלהם מצטרפים. 

בנוסף יש לי בסלון "מגירת נכדים".

כשחכמוד היה קטן והוא היה הנכד היחיד, המגירה הזאת הספיקה לכל הצעצועים, הספרים, הצבעים והדיסקים. אבל עם השנים מה שנותר במגירה הזאת הם ספרים (ורק כאלה שעדיין רלוונטיים, כי השאר עלו בחזרה לספרייה בחדר שלי), צבעים שונים (טושים וצבעי פנדה, crayons וצבעי עפרון) בהתאמה לגילאים השונים, דפי ציור, בלונים וכלי לניפוח בלונים ועכשיו חזרו לשם שני דיסקים (פרפר נחמד ו-100 שירים ראשונים) לטובתה של נוקת. 

הארגזים שימשו אותי היטב גם כחומה בין נוקת השובבה לבין מערכת השמע שלנו והטלוויזיה, אבל עכשיו היא כבר בשלב ששום חומה לא עושה עליה כל רושם, ובעיקר אסור להוריד ממנה עין לרגע. 

אז בסך הכל די פשוט בשיטה הזאת לסדר אחרי שהנכדים באים לכאן, וגם לא נורא אם נשארים חלקים מתחת לספה או לכורסאות והעוזרת מוצאת אותם בפעם הבאה שהיא מגיעה. 

באמת לא יודעת אם הם יגיעו במוצאי שבת להדלקת נר שני, כמתוכנן, או שנצטרך להעביר את זה לשבת בצהריים בגלל הסגר הלילי המתוכנן. באמת שלא משנה לנו כך או אחרת, וגם אין לי בעייה עקרונית עם הדלקת נרות חנוכה באמצע היום. ממילא זה עבור הילדים. 

הפסקתי מזמן לשאול את עצמי מה עובר להם בראש, אלה שמפליצים את הרעיונות האלה כשברור שזה לא מה שנדרש, זה לא מה שיעזור, ברור שיש דרכים אחרות להתמודד עם המגיפה הזאת אבל כנראה שיש אינטרסים שסותרים את ההיגיון ועם זה כרגע אין לי דרך להילחם. אז אני זורמת, ונסתדר עם מה שיהיה, מה שלא יהיה.

ועכשיו אני רוצה לנסות למצוא שמות חדשים לנוקת ולתינוקי. וואי וואי לא זוכרת שזה היה קשה כל כך עם חכמוד ונשמותק.

חכמוד התחיל את דרכו כ"פרופסור" כי ככה כינו אותו במשפחה של חתני. נשמותק היה בהתחלה ה"שמנדוב" כי היה תינוק שמנמן וחייכני ורגוע וזרם. ועם הזמן נולדו להם הכינויים החדשים ונתפסו אצלי מייד.

גם נוקת וגם תינוקי חכמים וחמודים ומתוקים, אבל מה עוד מאפיין כל אחד מהם? 

אולי אקרא לקטנה 'נסיתוקית' - כי היא גם נסיכה אמיתית ומסתובבת בעולם מתוך ידיעה שכולנו כאן כדי לשרת אותה ולהעריץ אותה, אבל כי היא גם מתוקית ברמות על. 

לתינוקי אולי אקרא 'פשושמרץ' כי הוא גם כדור אנרגיה שלא נח לרגע, אבל גם מתוקי ופשושי שאין דברים כאלה. נראה אם זה ייקלט....ניתן לזה זמן לשקוע. מקסימום אחפש כינויים חלופיים או שאמשיך בינתיים עם תינוקי ונוקת.....

יום שני, 7 בדצמבר 2020

עדכונים שוטפים

 בששי אספנו את נוקת מהגן, היא היתה במצב רוח טוב וגם הרגישה טוב, אכלה ארוחת צהריים בשקיקה רבה (מי שלא ראה אותה מוצצת עגבניות שרי בתאווה ומוציאה את הקליפה, לא ראה הנאה מימיו), השתכבשבת אכן הגיעו בתי עם משפחתה המתוקה והיתה ארוחת צהריים נהדרת.

כשהם הגיעו נוקת ישנה, נרדמה בדרך, והושכבה על הספה. חתני יצא לריצה ביישוב, לאחר שביקש המלצה למסלול בן 5-6 קילומטרים. נתנו לו את מסלול הבוקר הרגיל שלי - מכאן ישר עד לכניסה למושב אחד, ימינה עד לכניסה למושב שני, שוב ימינה דרך מושב שלישי ומשם ישר בחזרה ליישוב שלנו. הוא מאד שמח אחר כך על המסלול היפה הזה בין שדות ופרדסים, אורוות סוסים ואפילו רפת אחת. 

היה קר (בבוקר ירד גשם שוטף ולא יכולנו בכלל לצאת להליכה) והדלקנו את האח, וכשנוקת התעוררה - מעט המומה לגבי איך היא בכלל הגיעה לספה הזאת - היא מייד הצביעה על האח ואמרה "אש". ברור שכולנו התמוגגנו. אוצר המילים (או ההברות) שלה הולך וגדל מידי יום.

כשחתני סיים את הריצה (תוך כחצי שעה) הוא עלה להתקלח והתיישבנו לאכול. T הכין המבורגרים וכל אחד יכול היה להרכיב לעצמו את המנה המועדפת. עם או בלי חסה, מלפפון חמוץ, חרדל, מיונז ו/או קטשופ. למעדיפי השניצל הוכנו גם כמה שניצלים, לשמחתו הגדולה של נשמותק. בעזרת מכשיר הסו-וויד ש-T רכש לעצמו (כי לא ייתכן שלחתני יהיה כזה ולו לא יהיה כזה) הוא הכין תפוחי אדמה "דרוסים" (כמו של אייל שני) וזה יצא טעים ביותר. בנוסף T הכין גם צ'יפס תפוחי אדמה ובטטה בסיר טיגון האוויר (air fryer). גם זה יצא מעולה. וכדי שגם חכמוד ישמח, הוא הוסיף והכין טבעות בצל. עבור כל מי שלא אוכל מטוגן (וגם לאלה שכן) הוא הכין גיבץ', שאותו אנחנו ממשיכים לאכול כמובן כל השבוע. 

כולם טרפו בתיאבון. כולל הקטנה.

אחר הצהריים יצאנו להליכה (אחרי שכאמור בבוקר ירד גשם שוטף ולא הספקנו לצאת לפני שהילדים הגיעו). כרגיל T שאל אותי "כמה?" שזה אומר - כמה קילומטרים את רוצה ללכת היום. תלוי ברמת האנרגיה שלי לפעמים אני אומרת חמש או שש אבל בדרך כלל אם זו הליכה שנייה לאותו היום אני אומרת שלוש או ארבע. ולפי מה שאני עונה, הוא בוחר את המסלול. 

הפעם עניתי לו בצחוק "שבע" (ע"ע "שר האוצר נכנס למסעדה, מזמין צ'ורבה") אז הוא לקח את זה כאתגר ומצא לנו מסלול בן שבעה קילומטר (ועוד קצת). זה בעצם מסלול דומה למה שאני עושה כל בוקר (בהליכה שלי לבד) רק בתוספת איזו גיחה לתוך אחד המושבים שבדרך. גיחה שמוסיפה קילומטר עם קצת עודף. מה אומר? התאהבתי במסלול הזה ומאז בכל בוקר אני הולכת שבעה קילומטר.

את הביקור מעבר לגדר אצל הורי העברנו ליום ראשון אחר הצהריים. היה קריר אבל גם הם וגם אנחנו התלבשנו היטב.

בבוקר הספקנו גם כל מיני סידורים, כולל ביקורת אחרונה למדרסים שלי, וגם הזמנת משקפיים חדשים. סתם כי נמאס לי מהישנים. הפעם נסענו לטירה, שמענו דברים טובים על אחד האופטיקאים שם. זה לא באמת היה זול משמעותית מהחנות המקומית בה הזמנתי משקפיים בפעמים הקודמות, אבל היה לו מבחר גדול ויפה יותר של מסגרות, שזה בעצם מה שחיפשתי הפעם. באותה ההזדמנות T החליף את עדשות משקפי השמש שלו למולטיפוקל - משום מה הוא חשב בזמנו שזה לא נחוץ במשקפי שמש, ועם הזמן הבין שטעה. על הדרך האופטיקאי עשה לנו בדיקות ראייה, שהראו שאצלי לא השתנה כלום, אבל ליתר בטחון העלה ברבע מספר את אזור הקריאה במולטיפוקל, ואצל T חלה הרעה בעין אחת. מה שאומר שגם משקפי הראייה שלו זקוקות לעדשה אחת חדשה. אבל בינתיים הוא עוד לא הזמין. 

הם אמורים להיות מוכנים בעוד כעשרה ימים. יהיה כיף להתחדש במשקפיים חדשים. 

היה לי תור טלפוני עם הדיאטנית הבוקר והיא היתה מרוצה מאד מההתקדמות שלי. שוב היא שאלה עד לאן אני שואפת להגיע. כי בעצם בעוד פחות מקילו אגיע לטווח המשקל התקין (מבחינת BMI). כבר דיברנו על זה בעבר אבל אמרתי לה שוב, שהייתי רוצה להגיע לאמצע הטווח התקין. כלומר  להגיע לערך BMI של 21 או 22. כרגע אני קצת יותר מ-25.  יש עוד דרך ואני לא בטוחה שהגוף שלי יגיב וימשיך לרדת כמו שהוא ירד עד עכשיו - אבל אני מקווה שכן. ובעיקר אני מקווה שכאשר אגיע למשקל הרצוי, אוכל להתמיד ולהישאר בו. נחכה ונראה. 

הדיאטנית היתה מרוצה גם מהשיפור במדדי הסוכר, כולסטרול וטריגליצרידים. ובאופן כללי מאורח החיים שאימצנו שנינו לעצמנו בחצי השנה האחרונה. אין לי שום ספק שלקסקנדה היה חלק פעיל בהצלחה שלנו, כי היא הורידה את התיאבון וגם את החשקים, ואיפשרה לנו להתמיד היכן שבעבר תמיד נשברנו באיזשהו שלב. היא אמרה שבהמשך נוכל להמשיך עם הסקסנדה במינון יותר נמוך. בקיצור - גם בתחום הזה יש אופטימיות זהירה.

לסיום נשאר לי חוב מפוסט קודם: תמונות מהשקנאים באגמון חפר. T באמת הצליח לתפוס כמה יפהפיות:


אהבתי במיוחד את זאת - כי רואים בדיוק את טיפות המים במקום ממנו הם המריאו

וגם את זאת - שהוא הצליח לתפוס את הזוג הזה עם השלישית מתחבאת מאחורה


היו שם עוד מיני צפורים אבל הם היו רחוקות יותר ו-T לא הצליח לתפוס אותן כראוי בעדשת המצלמה. בסך הכל זה מקום נחמד מאד אבל זה לא אגמון החולה.

יום שישי, 4 בדצמבר 2020

מעט אופטימיות

 מזג האוויר בשבוע האחרון פשוט מושלם, ואני נהנית מכל היבט שלו.

נהנית שאנחנו כבר ישנים מתחת לשמיכות הפוך (סליחה, מוֹךְ, אני יודעת שפוך זה בפולנית).

נהנית שעדיין נעים גם בשעות הבוקר המוקדמות ומספיק לצאת להליכה עם שתי שכבות מעל לחולצת הספורט (טוב, נו, גם עם כובע ושרוולון על הצוואר), וכן נהנית שלא יורד גשם למרות שזה גם מעורר בי קצת רגשות אשם כי צריך גשם. תמיד. 

נהנית שאני לא לגמרי שטופת זיעה בכל פעם שאני עושה הליכה. כן, ברור שאני מזיעה, אבל בקטנה.

נהנית שבאמצע היום אפשר ללכת עם בגדים קלים, אפילו קצרים אם נמצאים בחוץ מספיק זמן. 

נהנית שבערב אפשר להדליק את האח אבל רק לכמה דקות, והבית נעים. 

סיימתי לקרוא את "הביקור" של הילה בלום ואני חייבת לומר שהתאכזבתי. מזמן לא קראתי ספר שבו הסופרת כל כך מאוהבת במילים של עצמה ובסגנון הכתיבה של עצמה ברמה כזאת שזה פשוט פוגם ברצף ובעלילה. וכן, היא בנתה איזה מתח סביב נושא סתמי לחלוטין, קפצה אחורה וקדימה ברצף הכרונולוגי באופן לגמרי מוגזם, ובסוף בכוונה השאירה נושא מרכזי לגמרי פתוח, בצורה כל כך יומרנית ש....נו, לא אמהר לקרוא את הספר הבא שלה, אם ייצא אי פעם (כן זה היה סיפרה הראשון, עד כמה שאני יודעת). 

עכשיו אני קוראת את "ולא כפי שפורסם" מאת יואב שפיר בירן, וגם זה סיפרו הראשון. נקווה שהפעם לא צפויה לי אכזבה. בינתיים הוא טוב. 

התחלתי לצפות בעונה החדשה של "הכתר" והלב פשוט מתכווץ כשאני רואה את דיאנה הצעירה, התמימה, ההרפתקנית - פוסעת בעינים די פקוחות (למרות חוסר הניסיון והתמימות, היא הבינה עוד לפני החתונה פחות או יותר למה היא נכנסת) לגיהנום הזה שנקרא ארמון בקינגהאם ומשפחת המלוכה. 

מעניין גם לראות את תחילתה של כהונתה של מרגרט ת'אצ'ר כראש ממשלת אנגליה. ההבדל התהומי בין האופי שלה לבין כל אנשי האצולה (בקבינט ובפרלמנט) והמלוכה (בארמון) והיחס שהיא מקבלת, והיחס שהיא מחזירה. זה ממש מרתק ולמרות שאין לי זמן לצפות בבינג' בכל הסידרה, מוצאת את עצמי מחכה בכל פעם לראות את הפרק הבא. 

טיילנו שוב השבוע אבל הפעם קרוב לבית - באזור עמק חפר יש את "אגמון חפר" שגם הוא, כמו אגמון החולה, מהווה אטרקציה למגוון רחב של ציפורים, וכרגע יש בו בין היתר המון שקנאים. נסענו לשם עם 'שותפנו' ו'שריתה' והלכנו גם מעט ברגל, ובסוף ישבנו לעשות פיקניק קטן - זה היה נחמד מאד. 

גם לכאן T הביא את המצלמה שלו אבל עדיין לא הוריד את התמונות כך שאני לא יכולה לצרף אותן לכאן עדיין. 

עוד מעט נצא לאסוף את נוקת מהגן. היא קיבלה חיסון (בעצם הרבה חיסונים בו זמנית) והיתה קצת מסכנה יום אחד אבל נראה שהתגברה על זה.

הערב בתי ומשפחתה מוזמנים לאמו של חתני, אבל אולי יגיעו אלינו מחר. מתגעגעת לילדים (את נוקת נראה עוד מעט אבל חכמוד ונשמותק כבר אצל הסבתא השנייה שלהם) אבל דווקא מתאים לי ששי בערב בשקט עם ספר או טלוויזיה. 

גיסתי סיימה את ההקרנות שלה השבוע וכעת נמצאת בשלב הכי קשה, מתברר, של החלמה מהכוויה הקשה שהן גרמו ומהחולשה הכללית שזה גרם. מקווה שכל יום שעובר וכל שבוע שמסתיים מקרב אותה לשלב שבו הסרטן הזה והניתוח והטיפולים יהפכו לזיכרון שהולך ומתרחק.

בתוך כל הבלגן של הבחירות שאולי מתקרבות בצעדי ענק והתחלואה הגוברת והקשקשת בתקשורת (שאני כבר כמעט לא מקשיבה לה), שמעתי שיש חיסונים בדרך לישראל ופתאום יכולתי לראות שמתי שהוא יחסית בקרוב, הורי יחוסנו והם ישתחררו מהסגר שכפו על עצמם באחוזה ויוכלו לבוא שוב לארוחות ששי אצלנו. ודווקא בפרט הקטן הזה פתאום החלטתי להיאחז ולהרשות לעצמי מעט אופטימיות.