על הא ועל דא

 באחד הפוסטים נדמה לי שכתבתי על כמה מוזר לצפות בסדרות וסרטים ולראות אנשים מתקהלים חופשי, רוקדים, מתחבקים ומתנשקים - כי קורונה.

אבל אז התחילו לחזור פרקים חדשים של סדרות (כמו "החיים עצמם" או "הרופא הטוב") ומיד בפרק הראשון יש קורונה, ויש את ג'ורג' פלויד ו-black lives matter ופתאום אני מבינה כמה קשה לי עם זה. כמה אני זקוקה לאסקפיזם הזה של סדרות וסרטים שאין להם מושג שעומדת לפרוץ מגיפה עולמית, שיש לי את זה מספיק בחיי היום יום ובחדשות, וקשה לי לראות את זה בסדרות "שלי". 

אני קוראת עכשיו את "הביקור" של הילה בלום, ופתאום אני שמה לב לחוטים המקשרים בין הספרים השונים שקראתי לאחרונה.

הפסיכולוג ב"מטופלת השקטה", ואז פסיכולוגית ב"אמא מספיק טובה" וגם ילד שנעדר, ואז "הביקור" שמתחיל עם ילד נעדר.......

מוזר.

כשהגענו לבתי בששי בערב הבנו מדוע חתני אמר לנו לא להכין כלום. הוא עמל על ארוחת גורמה, עם קנלוני תרד (וקצת קנלוני בשר, לילדים), סטייק וגם חזה עוף (ואפילו צ'יפס) בשיטת "סו ויד". ממש השקיע. 

אני פחות בקטע של "סו ויד", מסתבר, בכל זאת זורם בעורקי דם ארגנטינאי שאוהב את הבשר די חרוך. אבל היה טעים. נראה לי שחתני העביר אותו לתנור לכמה דקות כדי לתת לו מראה וטעם מעט יותר צרוב. הצ'יפס היה מעולה.

הילדים היו מתוקים כרגיל, בתי וחתני היו גמורים מעייפות - כרגיל בזמן האחרון - אז אחרי הארוחה כשהילדים התיישבו לצפות בסרט גיבורי על כזה או אחר (לא הקטע שלנו כל ה-MARVEL הזה) פרשנו הביתה. 

בראשון התחלתי לקחת את האנטיביוטיקה לקראת השתלת השן, ובערב לקחתי את אחי לניתוח הקטרקט שלו. עבר מהר וחלק ובסדר. מקווה שגם ההתאוששות תהיה מהירה וחלקה.

היום גיסתי מתחילה הקרנות. מקווה שיעבור לה בקלות. יחסית.

באופן מאד יוצא דופן ולא אופייני (לי), ברגע שנפתחו חנויות הרחוב הסתערתי על כמה יעדים שנידחו ונידחו, כמו חזיות ספורט, שזה לא משהו שאני יכולה להזמין און ליין, חייבת למדוד. מסרתי גם מכנסי פיג'מה לתופרת להחלפת הגומי (כי מצד אחד הם כבר ענקיים עלי, מצד שני מתה על הפיג'מה הזאת). קניתי נייר למדפסת וגם צבעים ועפרונות צבעוניים, כי נוקת התחילה לצייר ואי אפשר לתת לה לצייר עם טושים, כמו אחיה הגדולים. את זה דווקא כן יכולתי לקנות און ליין, האמת, אבל בא לי לפרגן לחנויות הרחוב שעמדו סגורות כל כך הרבה זמן. 

ובתוך כל אלה סוף סוף הוכרעו הבחירות בארה"ב והתופעה ההזויה הזאת שקוראים לה דונלד טראמפ (כנראה!?) בדרך להיעלם. האומנם? אבא שלי טוען שאולי טראמפ יילך, אבל ה"טראמפיזם" צפוי להישאר. ואיך זה ישפיע על ארה"ב? עלינו? על העולם? והשאלה שכנראה לעולם לא תיענה באמת היא: האם לולא הקורונה הוא היה מכהן עוד ארבע שנים?

משהו טוב

 משהו טוב עובר על חתני בשבוע האחרון. 

אחרי תקופה ארוכה ולא פשוטה של לחץ אטומי בעבודה, ותקופה לא פחות ארוכה ולא פשוטה של שינה עם נוקת במיטה לפחות חצי לילה, פתאום הוא חופשי. רגוע. פרוייקט לחוץ הסתיים, נוקת ישנה במיטתה, הוא קיבל את המיטה שלו ובעיקר את אשתו בחזרה.

פתאום הוא מודיע לנו שאנחנו מוזמנים אליהם בששי בערב - כבר בשלישי בבוקר. זה עוד לא קרה. פתאום הבוקר הוא מודיע לי שאמא שלו מרגישה טוב והיא זו שתאסוף את נוקת מהגן כאשר הוא בחוג נגרות ובתי עובדת. 

מצב רוחו טוב ועליז וזה תענוג לראות אותו ככה. אפילו כששאלנו מה להביא / להכין לארוחת ששי, הוא אמר שאין צורך להביא דבר. ממש יוצא דופן בתקופה האחרונה. שמחה בשבילו. שמחה בשביל בתי ובשביל הילדים. שמחה בשבילנו. 

שמחה שאמא שלו מרגישה טוב. היו לה סחרחורות וחוסר שיווי משקל כבר שבועיים, ביקרה אצל רופאים שונים (כולל אף אוזן גרון ואנדוקרינולוג) ולא אובחן דבר. בששי שעבר פתאום זה התחיל לעבור. בילתה עם הנכדות מבתה הצעירה, טיילה איתנו בשבת באגם אודים הנהדר - החליטה שזה הכל היה על רקע נפשי. מוזר. 

בתי לעומת זאת מסתובבת כבר שבועיים כמו זומבי, מחוסר שעות שינה בעת גמילתה של נוקת. אתמול היא כבר ממש הרגישה שהיא מתחילה לעשות שטויות אפילו בעבודה. הקטע הכי מצחיק היה כשבאמצע פגישה עם ילד, מטופל, ועם הוריו, היא פירטה בפניו שלוש אפשרויות שעומדות בפניו ושאלה באיזו הוא בוחר. הילד אמר "באפשרות הראשונה" ומרוב עייפות בתי לגמרי שכחה מה היתה האפשרות הראשונה שהיא ציינה....בסוף זה היה רגע טוב, שבו הם כולם צחקו וזה עבר בסדר. 

במקור גם חתני אמור לקום בלילה כאשר נוקת מתעוררת, אבל יש לילות שהיא כמה כל כך הרבה שבכל מקרה שניהם לא ישנים מספיק. חתני זקוק לפחות שעות שינה מאשר לבתי "נסיכת החלומות". בנוסף, יש פעמים שנוקת בוכה לאמא גם אם אבא ניגש אליה. בקיצור, זה תהליך שעוד ייקח זמן מה. 

הבוקר היה ממש קר בזמן ההליכה, ולמרות הטרנינג (כולל קפוצ'ון) שלבשתי, ומעיל הגשם/רוח שלבשתי מעליו (למקרה שיתחיל שוב הגשם), היה לי קר בפנים. פתאום נזכרתי שיש לי בכיס מסיכה - שאני אמנם לא צריכה כאשר אני עושה ספורט, אבל אם אני נעצרת מסיבה כלשהי ליד אנשים אז תמיד עוטה. עטיתי את המסיכה וזה בדיוק סגר לי את הפינה של הפנים הקפואות מהרוח. איזה סטארט-אפ! 

מאד מאד נהנית מהמדרסים החדשים והנעליים החדשות - שישה קילומטר בלי שכואב הגב. מי יודע - אולי לאט לאט אוסיף עוד כמה (קילו)מטרים להליכות שלי...למרות שהאמת היא ששישה בבוקר ובין 4-5 בערב זה מספיק לי בהחלט. 

אז היום שלי פנוי לגמרי עד הערב, אין בישולים ואין צורך להביא את הקטנה מהגן. תיכף אשב לראות פרק חדש בסידרה "החיים עצמם" שסוף סוף ממשיכה את העונה החמישי שנקטעה בגלל הקורונה. 

התחלנו גם לראות את "גמביט המלכה" בנטפליקס וזה עושה רושם מצוין. 

סיימתי לקרוא את "אמא מספיק טובה" - שהיה מצוין - ומתחילה את "הביקור" מאת הילה בלום, שאמא המליצה עליו. 

תרגלתי אתמול נגינה בפסנתר - בינתיים את אותם תרגילים שהספקתי לצלם מהקלסר של נשמותק, אבל גם הורדתי לי את התווים של "my favorite things" (מצלילי המוסיקה) והתחלתי בינתיים לתרגל את יד ימין. בהמשך מקווה להגיע גם לליווי של יד שמאל ובסוף להצליח לנגן את זה כמו שצריך. לאט לאט, יש לי זמן. 

גיסתי קיבלה בחזרה את כל התשובות לכל הבדיקות וסופית אין צורך בכימותרפיה, היא מתחילה בשבוע הבא את ההקרנות, ולמרות שעדיין כואב לה מהניתוח היא רוצה להתחיל ולגמור עם זה כמה שיותר מהר. מקווה שיעבור בשלום.

בראשון אלווה את אחי לניתוח קטרקט, ובשני היא כבר מתחילה הקרנות. היא אמרה שתיסע לבד, שהיא רוצה להתרגל להיות עצמאית בעניין הזה. אני דווקא מאד שמחה על זה. ועל כך שהיא עובדת בלי הפסקה. על כל הגישה החיובית שלה באמצע הקושי הגדול הזה של הסרטן בתקופת קורונה. מאד גאה בה. 

בבוסטון תינוקי היה חולה בסוף השבוע שעבר,  עם צינון חום, ובגן הודיע להם (באיחור מה) שהוא חייב לעבור בדיקת קורונה כדי שיוכל להתקבל בחזרה לגן. כיון שלא ידעו זאת מראש ועשו את הבדיקה רק בשלישי (ביום שהיה אמור ללכת לגן), רק אתמול חזר לשם. בני סיפר שהוא חזר כל כך עייף שהוא נשכב על הרצפה של הסלון ברגע שנכנסו הביתה.

אני לא מתעדכנת בנתוני קורונה, לא מתעדכנת בנתוני הבחירות בארה"ב, לא מתעדכנת בפוליטיקה הקטנה והמכוערת שלנו. האוויר קריר ונקי והשמש זורחת. מתמקדת בזה.

גשם

 אתמול הגשם תפס את T ממש באמצע הליכת הבוקר. בעצם טיפטף גם די בתחילת ההליכה שלו, אבל הוא המשיך ללכת ואז התחיל גשם שוטף שפשוט קטע את ההליכה באמצע והוא חזר הביתה רטוב לאחר שהשלים רק מחצית מהמרחק הרגיל שלו בבוקר (כלומר 5.5 ק"מ במקום 10.5).

הוא חזר כמה דקות אחרי שאני ניסיתי לצאת ואז הבנתי שגשם שוטף וזה לא ממש לעניין, וחזרתי פנימה. הגשם נרגע אחרי קצת פחות משעה, ויצאתי להליכה מלאה (ואחר כך הוא הצטער שהוא לא יצא איתי שוב) והאוויר היה רענן ונהדר והשמש שיחקה בין העננים וזה היה כיף גדול.

אחר הצהריים לא ירד גשם והיה נעים והלכנו ביחד וזה היה נהדר.

זה היה עוד יותר נהדר כי אתמול קיבלתי את המדרסים המותאים החדשים (כן, אני יודעת שאמורים לחדש מדרסים מותאים אישית כל שנה, אבל אני איכשהו עושה זאת כל 4-5 שנים) ואיכות ההליכה השתדרגה פלאים. בנוסף למדרסים קניתי גם נעליים חדשות - נעלי ריצה הפעם, כי הוסבר לי שבכמויות היומיות שאני הולכת (10-11 ק"מ בסך הכל) נדרשת רמת תמיכה, איזון ובלימת זעזועים שנעלי הליכה לא ממש מספקות. 

בקיצור מאתמול אני ממש מרגישה את ההבדל, בעיקר בגב (שברגיל כבר התחיל להציק לי בקילומטר הרביעי, אפילו השלישי לפעמים, ועכשיו כמעט לא מציק בכלל). שמחה גדולה. 

הבוקר הספקתי לחזור הביתה שניה אחרי שהגשם שוב התחיל. T הגיע כמה דקות אחרי, והפעם הספיק את כל ה-10.5 ק"מ של הבוקר וגשם תפס אותו ממש בסוף.

עוד מעט אצא לדיקור/טווינה, אחרי כן אביא את העוזרת. 

חתני הודיע לנו אתמול שהם מזמינים אותנו אליהם בששי בערב, וזה מאד שימח אותי. שאלתי מה להכין או להביא והוא אמר כלום, אבל כשדיברתי עם בתי הזכרתי לה שביום ששי גם היא עובדת כל הבוקר וגם חתני בחוג נגרות, כך שלא ברור מתי יהיה להם זמן וכוח לבשל, ושיודיעו לנו בהקדם אם בכל זאת להכין ולהביא משהו. 

בשבוע הבא נקבע לי סוף סוף התור לשתל בשן, בתקווה שהפעם זה יעבור בשלום. אני עדיין לא ממש לחוצה מזה - כלומר בגוף עדיין אין לי את התחושה המכווצת הזאת של "לקראת" תהליך מלחיץ ומפחיד, אבל אני מניחה שככל שהיום יתקרב ארגיש את זה יותר.

וואו הצלחתי לכתוב פוסט שלם בלי להזכיר (עד עכשיו) קורונה, פוליטיקה, אפילו את הבחירות בארה"ב.........

מבצע הגמילה מיניקה

 לאחרונה יוצאים לי פוסטים ארוכים ומגוונים בנושאים שונים. 

זה לא בכוונה אבל זה גם לא בטעות. 

באמת יוצא שאני מעדכנת בבלוג הזה כמו ביומן אישי. בלי עריכה, בלי תכנון, בלי לחשוב על מי שאולי יקרא וירצה להגיב. 

אבל דווקא הפוסט הזה כנראה לא יהיה כזה. 

בשבוע האחרון החל (באיחור רב ואחרי דחיות מרובות) אצל בתי מבצע הגמילה של נוקת מהיניקה.

לו הייתי מספרת לבתי לפני שנוקת נולדה (או אפילו חודשיים-שלושה אחרי שהיא נולדה) שבגיל שנה וחצי כמעט הילדה לא רק עדיין תינק, אלא תישן באופן קבוע במחצית השנייה של כל לילה עם בתי וחתני במיטה, הייתי זוכה כנראה לפרצוף מגחך וקולות חוסר אמון, לכל הפחות.

בתי מעולם לא הבינה את האמהות האלה שמניקות מעבר לכמה חודשים (את חכמוד היא הניקה עד גיל תשעה חודשים, את נשמותק עוד פחות),  ולא עלה על דעתה לתת לתינוקות לישון איתה במיטה (מעבר לשנ"צ פה ושם או שבת בבוקר). 

המיטה שלה היא המיטה שלה, השינה שלה היא דבר קדוש (בתי זקוקה מאד לשינה, כמה שיותר - יותר טוב - ולא סתם מכנה אותה חתני בשם "נסיכת החלומות"). וגם הגוף שלה הוא הגוף שלה, ועם כל האהבה שלה לתינוקות שלה, ההתמסרות שלה כמיניקה נתפס אצלה תמוד כדבר שברור שהוא מוגבל בזמן. 

עד שהגיעה נוקת וטרפה את הקלפים. 

בתי קשובה מאד לילדיה, ומהר מאד היא הבינה שנוקת זקוקה לדברים שהבנים לא ממש היו זקוקים להם. והנה נוקת כבר בת שנה וארבעה חודשים, לא רק שהיא עדיין יונקת במהלך היום והלילה, אלא שבאופן קבוע כאשר היא מתעוררת באמצע הלילה לינוק, היא גם מועברת אחר כבוד למיטתם של בתי וחתני, ונשארת שם עד הבוקר.

מזה כמה חודשים שהם כבר רוצים לשים לזה סוף. גם לזה וגם לזה. אבל בכל פעם יש איזו סיבה אחרת מדוע הם דוחים את זה. אצל בתי זה בעיקר הקושי להחליט לעבור כמה לילות ללא שינה - שזה מה שתהליך הגמילה יצריך.

בסופו של דבר לפני שבוע התחילו בתי וחתני לגמול את נוקת - בעיקר מהיניקה אבל על הדרך גם מלעבור לישון איתם במיטה באמצע הלילה. 

בהתחלה זה הצריך לוגיסטיקה שלמה של העברת את הילדים הגדולים לישון במיטה של ההורים לכמה לילות, בעוד בתי וחתני ישנו במיטות של הילדים בחדר יחד עם נוקת. זאת כדי שהילדים לא יתעוררו מהבכי (הצרחות?) של ילדה שלא מבינה למה היא לא מקבלת פתאום את "החברים הכי טובים שלה" (כך בעגה המשפחתית קוראים לציצים של בתי) ואיך זה שמתעקשים שהיא תישאר לישון במיטה שלה עד הבוקר. 

עם כל החששות לקראת המבצע, בפועל זה עבד לא רע. בכל פעם שהקטנה התעוררה, בתי או חתני הרימו אותה, דיברו אליה, הסבירו לה את המצב, ונראה היה שהיא די מבינה. לקראת סוף השבוע אפילו לא היה צורך ממש להרים אותה, מספיק היה להניח עליה יד, והיא נרדמה בחזרה. 

בכל בוקר הם עשו עניין גדול מזה שהיא התעוררה במיטה שלה בחדר הילדים, והיא אהבה מאד את הכפיים ואת הפרגון. 

גם הילדים היו שותפים למאמץ (נו, טוב, בשבילם זה כיף לישון במיטה של ההורים) וגם הם הרימו לנוקת על ה"התבגרות וההתגברות" שלה. 

לקראת אמצע השבוע חזר חתני לישון במיטה שלהם, יחד עם נשמותק, ובתי ישנה בחדר הילדים יחד עם חכמוד, קרובה וזמינה לנוקת.

לקראת סוף השבוע גם בתי עברה לישון במיטתה, הילדים חזרו שניהם למיטותיהם, ובתי ניגשה לנוקת להרגיע אותה בכל פעם שהיא התעוררה. פעם אחת היא החליטה אפילו לתת לה בקבוק לפנות בוקר, כי הבינה שהיא ממש רעבה, ואחרי כן נוקת נרדמה עד שש בבוקר. 

כאשר היא מגיעה מהגן היא בדרך כלל נוהגת לבקש לינוק, אז בתי פשוט נותנת לה לאכול או מסיחה את דעתה במשחקים ופעילויות אחרות. 

המבחן הגדול היה בסוף השבוע - שבו נוקת היתה איתם במשך כל שעות היום, ולכן מספר הפעמים שהיא עשויה לבקש לינוק יהיה גדול יותר. 

ודווקא בששי בלילה אחרי שהיו כאן בארוחת הערב (כשהבנים נשארו לישון אצלנו) נוקת נרדמה ברכב בדרכם הביתה, וישנה ברצף עד הבוקר. בתי התעוררה והיה אור בחוץ, ולא באמת הבינה איך זה קרה.

מאז היא לא חזרה על העניין הזה של לישון ברצף כל הלילה, ובינתיים משום מה אם חתני מנסה לקום אליה בלילה היא מתנגדת ובוכה ומבקשת את אמא, אבל היא נרדמת די מהר בכל פעם שהיא מתעוררת, קמה בערך בחמש בבוקר ובדרך כלל מבקשת בקבוק, ואז נרדמת בחזרה במיטה שלה.

בקיצור - הילדה בדרך הנכונה, כך נראה, מבחינת היניקה. כאשר המבצע הזה יושלם, הם יתחילו להתרכז יותר בנושא השינה.  

ונכון שבתי עדיין גמורה מעייפות, כי לא זוכה להרבה שעות שינה בלילות, וכשבתי עייפה אז היא מסוכנת (ומי שחוטף בעיקר את הזעם שלה הוא חתני, ולו רק משום שהוא ישן והיא לא) אבל התקווה היא שלאט לאט ההרגלים החדשים ייתקבעו להם, ושבכל זאת תתחיל תורנות בין שני ההורים בשעות הלילה, כך שיהיו לילות שבתי תהיה זו שתישן רצוף וחתני יהיה זה שיקום כאשר נוקת מתעוררת. ובסוף אולי היא תפסיק להתעורר. 

נותר רק לקוות.