עברה חלפה לה שנה והנכדים הטריים שלי גדלים ומתפתחים וממלאים את הלב של כולנו באושר והתפעלות וכמובן - אהבה אינסופית.
תינוקי יחגוג שנה מחר, וכלתי שלחה לכולנו את ההזמנה החמודה הזאת למסיבת און ליין בזום.
התקופה הזאת של הקורונה והבידוד הביתי עשתה לשני התינוקות, גם זה שבבוסטון וגם זו שבארץ רק טוב.
כל המשפחה בבית, אצל תינוקי שני ההורים כל הזמן בבית - ורק עושים תורות ביניהם להיכנס לחדר המוסיקה ללמד (דרך זום), להתאמן או לעבוד על כל מיני פרוייקטים (בני בעיקר, מלחין וגם מקליט הרצאות עבור הקולג' בו עשה תואר שני ועבורם הוא נותן הרצאות אורח מידי פעם).
בתקופה הזאת אין הופעות, אין אירועים, אין הקלטות של אלבומים - והם מתפרנסים אך ורק מהתלמידים הנאמנים שממשיכים ללמוד דרך זום (חלק מהתלמידים של בני חזרו לארצותיהם ולומדים אצלו בזום מסין ומהודו בכל מיני שעות מוזרות). והכנסה פאסיבית מהנדל"ן שהם השכילו לרכוש במהלך השנים בכל פעם שהיתה להם אפשרות.
הם חיים בצמצום אבל הם מאושרים ביחד ותינוקי זוכה להרבה תשומת לב ואהבה והוא משגשג ופורח.
בגיל שנה הילד כבר הולך מעט בכוחות עצמו, וממש רץ בעזרת הליכון הזברה שלו (נראה לי שנקנה כזה לנוקת ליום הולדתה בחודש הבא)
הוא גם מדפדף בעצמו בספרים שלו, בכל פעם בוחר ספר אחר, והיתה גם תקופה שהיה נוגס בהם - לקח באופן מילולי את הביטוי "בולע ספרים" 🤣.
הוא מבין כמעט כל מה שאומרים לו ויודע להצביע על או לגשת להביא כל דבר בבית או בקרבת הבית. לאחרונה בני מספר שהוא גם מצליח איכשהו לגרום להם להבין מה הוא מבקש, מה שהוריד אצלם את רמת התסכול מאד. הוא עדיין לא אומר כלום אבל ממלמל הברות מתוקות - בעיקר גרוניות אבל גם אה, בה, גה ו-דה, ומפיק צלילים בעזרת סגירת גב היד על הפה לסירוגין.
מה שתינוקי הכי הכי אוהב לעשות זה לראות את הוריו מבשלים, ו"לבשל" בעצמו. יותר מכל הצעצועים שלו הוא אוהב להתעסק עם סירים ומחבתות, מצליח יפה לכסות סיר עם מכסה ולהסיר את המכסה (שוב ושוב ושוב), לבחוש במחבת עם כף עץ, לפתוח קופסאות ולהכניס לתוכן דברים ואז לסגור אותן. יופי של מוטוריקה.
כשאחד מהם מבשל הוא לא מסתפק בהתבוננות מהצד, הוא מתעקש להיות בידיים של זה שמבשל (מה שמקשה מאד על המלאכה כמובן).
הוא גם מאד אוהב לנגב, לוקח את המגבת שתלויה על המקרר ומנגב איתה כל מיני דברים.
הוא אוהב לטפס לתוך המדיח כשהוא פתוח, להציץ אל תוך המקרר, להתבונן בריכוז רב כשהמיקרוגל עובד.
הוא אוהב להשתתף כשבני מתופף, וגם מצליח יפה לנגן על המצילות כאשר בני מעמיד אותו על תוף הסנייר. מקל אחד חובט במצילה הימנית ואז בשמאלית במקצוענות יפה, והשני תקוע לו בפה. ברור שהוא חייב להכניס דברים לפה. כל הזמן.
כשאחד מהוריו מלמד או עובד בחדר הוא זוחל עד לדלת ודופק בעדינות.
הוא עדיין לא אוהב לטייל בעגלה, וגם שונא לנסוע ברכב (עכשיו אין כמעט סיבה להסיע אותו לשום מקום) אז כשהם יוצאים איתו לטייל הם עם המנשא. הוא עדיין קל מאד (בגיל שנה הוא שוקל בערך שבע וחצי קילו בלבד) וקטנצ'יק - למרות שהוא כבר אוכל הרבה יותר טוב - אז כרגע זו לא בעייה להסתובב איתו ככה.
ליום ההולדת הזמנו לו סוג של תלת-אופן/בימבה
ש"גדל איתו" - בהתחלה הוא יוכל לדחוף עם הרגליים, אחר כך ללמוד לדווש, ובסוף אפילו להפוך את התלת אופן לדו אופן כדי לפתח שיווי משקל.
גם נוקת פורחת בחודשים האלה שהיא בבית עם כל המשפחה.
היא הרבה יותר גבוהה מתינוקי וגם יותר כבדה ממנו, היא פשוט אוהבת לאכול הילדה הזאת ובעצם אוכלת כמעט כל מה ששאר המשפחה אוכלת, במסגרת האפשר.
היא אוהבת שירים ומוחאת כפיים כשהיא שומעת שיר שהיא אוהבת במיוחד, מאוהבת קשות באחים הגדולים שלה, בעיקר בחכמוד שאוהב אותה גם אהבת נפש ולא חוסך ממנה את תשומת לבו. נשמותק גם אוהב אותה אבל פחות מתעסק איתה.
שניהם משחקים איתה במסירות כדור, היא ממש טובה בזה ומתלהבת מזה.
כשמטיילים איתה בחוץ הוא ממש ילדת טבע, זוחלת על הדשא ורודפת אחר יונים, מכניסה לפה הכל - אבל ממש הכל - וכשבתי אומרת לה שאסור, היא מחייכת בממזריות, מוציאה מהפה ומגישה לבתי בהבעת פנים של "אמא תטעמי, כדאי לך".
היא די שובבה, אוהבת להפוך את צלוחית המים של החתולה ואז לנגב את הרצפה בסמרטוט. מסוגלת לטפס על כל מיני דברים - ממש חייבים להשגיח עליה בשבעים עיניים.
היא אוהבת לזחול במהירות ברחבי הבית, מחפשת את בני הבית השונים. מצטרפת למשחקים של האחים שלה כשהם מאפשרים לה. כשאבא סגור בחדר ועובד מרחוק היא מחפשת אותו תוך כדי קריאות "בה בה בה" וכשהיא רוצה לינוק או סתם להתפנק על אמא היא מלמלת "מא מא מא". כשסתם בא לה לפטפט היא הוגה כבר "אה, בה, גה, דה ואפילו ווה". אבל בעיקר אוהבת צעקות קרב גרוניות.
היא מפטפטת תוך כדי שהיא מושיטה יד אחת קדימה כאילו אומרת "תראו". וכשהיא מבסוטה ממישהו היא מושיטה לו שתי ידיים וכל הפרצוף הקטן המתוק שלה זורח.
תינוקי עוד לא היה בשום גן, אבל נוקת היתה בגן פרטי כבר מגיל חצי שנה, ועכשיו היא אמורה לחזור אליו - אבל בלי יכולת שבתי תישאר איתה קצת. לפי ההנחיות החדשות היא אמורה להימסר לגננת בפתח הגן, וזהו. בתי ממש לא מבינה איך זה יתבצע אחרי שכבר יותר מחודשיים היא לא נמצאת שם והיא בטוח לא זוכרת שום דבר ואף אחד.
היא חושבת שבהתחלה היא תשאיר אותה חצי שעה רק או שעה, ולאט לאט תראה איך היא מתאקלמת ותמשוך את הזמן קצת יותר.
לא לגמרי ברור מה יהיה עם זה, ועם כל הקורונה. הילדים בבית הספר דווקא נהנים מאד - כיתות קטנות, יש לימודים אבל אין הרבה לחץ ואין שיעורי בית.
הם התקרבו זה לזה עוד יותר מתמיד במהלך החודשים האחרונים, וכשהם חוזרים הביתה מבית הספר הם מסתגרים להם בחדר ומשחקים במשחקי דמיון או יצירה או התעמלות או בנייה.... שעות. וישנים בלילה יחד באותה המיטה.
חתני עדיין עובד בעיקר מהבית, הולך פה ושם לפגישות, ובתי חוזרת לקליניקה בהדרגה.
אתמול הוא כבר היה באימון קרוספיט והיא בשיעור יוגה. חוזרים לאיזושהי שיגרה.
אנחנו נפגשים איתם בלי מסיכות, ולא ברור לי בכלל עד כמה זה חכם. כלומר ברור לי שזה לא. אבל כמה אפשר?
אתמול עברנו בדיור המוגן של הורי, הבאנו כסאות פיקניק וגם הם הביאו כסאות, ישבנו משני צידי הגדר בצל ופטפטנו. הדיור המוגן התחיל לארגן ביקורים מנוטרים - בכל פעם רק שני אורחים, בדשא ליד הבריכה, עם פיקוח (מסיכות ומרחק 2 מטר) ובתיאום מראש. אחי וגיסתי כבר ביקשו לתאם לששי הבא בבוקר. אין לי מושג אם כבר אושר להם.
אנחנו בינתיים ויתרנו על זה, נפגשים איתם במרחק בטוח משני צידי הגדר באופן "בלתי חוקי", יש לנו הרבה יותר פנאי מלאחי ואנחנו יכולים לקפוץ אליהם מתי שאנחנו רוצים ולשבת ככה ולפטפט. נכון שיש בינינו סורגים אבל זה יותר טוב מכלום.
