יום שישי, 8 ביוני 2018

עוד עניינים שוטפים

באותו הבוקר של העוזרת וההברזה של חברת הניקיון היתה לנו פגישה עם מנהל האחזקה של הדיור המוגן (להלן: 'האחוזה').

איש האחזקה לא היה ביחידת הדיור של הורי, היכן שקבענו, והגיע רק אחרי שהתקשרנו למשרד והודענו שאנחנו כבר מחכים לו. כשהוא הגיע לא היה לו מפתח ליחידה....אז חיכינו עוד קצת עד שהגיע מישהו עם מפתח מאסטר.


והוא לא התרגש מהאיחור שלו ולא התבייש ולא התנצל....כי כנראה ככה זה ואנחנו אלה שמצפים לדברים לא הגיוניים מאנשים אחרים.

עברנו איתו על כל הבית כאשר T אומר לו מה אנחנו רוצים להוסיף או לשנות, ואני בעיקר מבררת מה הם מתכננים לשפץ, לחדש, לספק - כחלק מהחבילה.

לשמחתי מחליפים להם את משטח העבודה במטבח (לא אגיד "שיש" כי זה לא שיש), את כל האסלות,הברזים, המַקְלֶחיִם (טושים במקלחות), צובעים כמובן את כל הבית ואם יש צורך גם מבחוץ. יש ספסל עץ מחוץ לבית, הוא נראה די מסכן, ביקשתי שיחדשו גם אותו.

במטבח ביקשנו שיחליפו בין המודול של התנור / מיקרו לבין המקרר, והוא אמר שיתאימו את שקעי החשמל בהתאם.
בסך הכל בחרנו מראש יחידה שכבר די מסודרת.

עכשיו יש לנו רשימת קניות - מאווררי תקרה, מזגנים קטנים לממ"ד ולחדר למעלה, מקרר ומכונת כביסה, תנור ומיקרו, ו-T גם הבטיח לאמא שלי פריזר נפרד (כי אין מקום למקרר side-by-side כמו שיש לה היום). אגב מקרר אנחנו מחפשים בלי פריזר.
נצטרך גם שידה לטלוויזיה בסלון, לא נראה לי שהם מביאים איתם. ומנורות כמובן. וסוכך לגינה.

העוזרת הגיעה בצהריים ואולי זה היה במקרה, ואולי היא הרגישה שכמעט כמעט הוחלפה באחרת, אבל נראה לי שהיא השתדלה במיוחד. וזה לא שהיא לא מנסה, פשוט אין לה את זה. יש אנשים שיודעים לנקות, שיודעים להסתכל ולראות מה צריך לעשות, שיודעים איך לעשות כך שייראה נקי אחר כך, ולא מרוח. ויש אנשים שלא.

לפנות ערב דיברתי בסקייפ עם בני וכלתי ושמחתי לשמוע שהיא עברה אודישן לתזמורת בארוק - טוב, היא התקבלה לרשימת המחליפים של תזמורת הבארוק, אבל זה גם משהו. זה אומר שהיא מספיק טובה. האם יקראו לה להחלפות? אני מאמינה שכן.

בחמישי לא היה לחכמוד כדורגל ואספתי את שניהם - זה מבית הספר וזה מהגן - ישר הביתה. הם היו די גמורים, והיה קשה לדרבן אותם לעשות משהו פרט לבהייה בטלוויזיה. גם זה קורה לפעמים, וכיון שידעתי שהיום הם נוסעים ארבעתם לאילת עד יום שני, פרגנתי להם לרבוץ ולבהות.
פרסתי אבטיח, הכנתי "שוקו נוטלה" (שזה נוטלה עם חלב בעצם...), וחכמוד גם אכל כריך חצי פיתה עם גבינת שמנת.

אמנם הם היו שקועים ב"בוב ספוג" ואחרי כן "בית הכלבים" ואחרי כן "הרעשנים" (איזו סדרה מצוירת על בן במשפחה של 11 ילדים, כאשר כל השאר הן בנות).....אבל עדיין קיבלתי חיוכים וחיבוקים.
גם אחרי שחתני התקשר וביקש שהם יתקלחו עוד לפני שהוא יגיע, המשכתי לקבל חיוכים ונשיקות רטובות מתוך המקלחת....עד שהוא הגיע והחלפנו משמרות.

עכשיו הם כבר באילת, ומאד מאד שמחה בשבילם על החופשה המשפחתית הזאת....על הביחד הזה רק של ארבעתם, אחרי שנה מאד מאד עמוסה ולחוצה.

אנחנו זוג צעיר היום, וזה גם נחמד מידי פעם.
T מבשל לנו ארוחת צהריים עכשיו, ואני קוראת פוסטים ומגיבה....כבר קיפלתי כביסה ועוד מעט נשב לאכול.......
מצפה לסופ"ש רגוע.........

יום רביעי, 6 ביוני 2018

אז ככה....

כמה עדכונים לגבי מה שכתבתי אתמול:
במסעדת "יפו תל אביב" היה מושלם. פשוט מושלם.
אני לא זוכרת חוויית-אכילה-במסעדה כזאת כבר הרבה הרבה זמן.

כל מה שאכלנו היה טעים מאד מאד. כל המנות. מהמנה הראשונה ועד וכולל הקינוח.
והמנות היו יפות.
לא ענקיות אבל גם לא קמצניות.

השירות היה מקצועי ונינוח (כלומר מעולה אבל ידידותי ולא פורמלי)
האווירה היתה נעימה ולא היינו צריכים לצעוק כדי לשוחח.
הכסאות היו נוחים, והשירותים היו נקיים.

ולפני שהמלצרית שלנו סיימה את המשמרת היא באה אישית להציג בפנינו את המחליף שלה.
והיא הציעה בעצמה להביא לנו חלה כדי לטבול ברטבים הנהדרים.
והיא עברה מידי פעם להציץ אם הכל בסדר בלי להציק לנו, ווידאה שקיבלנו את כל מה שהזמנו.
לפני שפינו את בקבוקי המים והסודה שסיימנו, שאלו אם לפנות או שאנחנו רוצים לקחת אותם איתנו.
כן, התברר שהיו סועדים שאמרו "זה שלנו, שילמנו על זה" ולקחו הביתה את הבקבוקים האלה למחזור וקבלת הפיקדון.

אמנם אמרו לנו מראש שיש לנו את השולחן לשעתיים (תמיד אומרים את זה), אבל בניגוד למסעדות אחרות לא באו לנג'ס לנו ברגע שנגמר הזמן.

אגב המסעדה היתה מלאה.
אז נכון, כמו שכתב קוץ היקר - זה היה יקר.

בלי יין ('המהנדס' הזמין בירה ו'ביוכימיה' הזמינה מרגריטה), עם קינוח אחד (ועוד אחד עם נר על חשבון הבית כי הם לשם שינוי כן רשמו כשהזמנתי את השולחן ש-T והמהנדס חוגגים ימי הולדת) ושלוש מנות ראשונות ששיתפנו + 4 מנות עקריות (פלוס טיפ של 12 אחוז) שילמנו 325 ש"ח לאדם.
אבל.
לא כל יום/שבוע/חודש אנחנו סועדים במסעדה כזאת (או במסעדה בכלל).
אם הכל היה כל כך טוב אז שווה לשלם עבור זה.

בענייני הניקיון:
כשאף אחת לא הגיעה בשבע וגם לא בשבע ועשרה, התקשרתי לחברה.
הוא היה בממתינה אבל חיכיתי והוא ענה, אמר שיבדוק מה קורה ויחזור אלי.
התברר שזו שהוקצתה לבוא אלי ("דווקא עובדת טובה") ועוד כמה בחורות לא הופיעו לעבודה הבוקר ("בגלל הוירוס הזה של הילדים של ההקאות" - לא ידעתי על זה, טוב אין לי ילדים קטנים). ואז התברר שזה כבר שבועיים ככה (לא יכולת להזהיר אותי מראש?) והוא יבדוק אם יש לו מישהי בשבילי למשמרת צהריים או מחר בבוקר. "כבר חוזר אלייך".

"זו לא התחלה טובה" אמרתי לו, אבל אם בכלל אז היום. מחר לא מתאים.
ואז חשבתי לעצמי - אם כל כך הרבה בנות לא באו, לא מן הראוי ליזום ולהודיע? אני צריכה לקום (מוקדם מהרגיל!) ולחכות ולהתקשר בעצמי לשאול מה קורה? ואם הייתי צריכה לצאת לעבודה?

ה"כבר חוזר אלייך" התארך שעתיים ואני שוב פניתי אליו עם "מה קורה?" ולא קרה כלום.
התקשרתי לעוזרת שלי  לומר לה שאחרי הכל אני כן בבית היום ואם היא עדיין פנויה.
היא לא ענתה, ובינתיים הבחור כתב לי שישלח לי מישהי ב-13:00.

התלבטתי. העוזרת שלי לא עונה, הוא אמר 13:00 - כמו שהוא אמר 7:00 בבוקר. זה לא מחייב אותו בכלום. שום דבר בהתנהגות שלו בינתיים לא רומז לי שהוא מתכוון למה שהוא אומר.

עוד לפני שהעוזרת חזרה אלי עם תשובה חיובית (כמובן, לפחות היא לא הבריזה לי אף פעם!) הודעתי לו שישכח מזה.
"זו לא היתה התחלה טובה" אמרתי לו שוב. "לא יודעת לגבי השבוע הבא.....אבל היום לא".

כנראה שזה לא ממש הטריד אותו כי התשובה שלו היתה "OK".
או שהוא התבייש (למרות שכבר כתבתי בתגובה לעדה שנראה לי שאנשים שכחו להתבייש).

בקיצור - כרגע אני נשארת עם העוזרת שלי, שהיא לא טובה אבל היא מגיעה. ונראה מה הלאה.....אין לי כוח לרכבת ההרים הזאת של חברת ניקיון.............

יום שלישי, 5 ביוני 2018

עדכונים שוטפים

חתמנו בשעה טובה על ההסכם של הורי עם הדיור המוגן (חתמנו כמיופי כוח, והשארנו להם מקום לחתום בעצמם כשיגיעו). אבי העביר את דמי החתימה בהעברה בנקאית, ועכשיו אנחנו ממתינים להסכם החתום גם על ידי האחוזה עצמה, וגם כמובן לקבלה. 
מחר נפגשים עם איש האחזקה של האחוזה כדי לעבור איתו על השינויים המינוריים שאנחנו רוצים לערוך בבית. הורי ביקשו לא לעשות מהפיכות והאמת היא שאין צורך. בסך הכל נוסיף מזגנים היכן שאין (בממ"ד ובחדר של המטפל/אורחים למעלה), ארון בשטח שמתחת למדרגות (זה שטח לא מנוצל שישמש להם לאחסנה וגם יוסיף אסתטיקה לסלון), מקלחון (במקום וילון) במקלחת שלהם....דברים שכאלה. 
חשבנו גם לקנות ולהתקין להם מנורות, אבל הם אמרו שאולי את זה הם כבר יעשו בעצמם. נראה.

אנקדוטה קטנה על הדיור המוגן - אשת השיווק שמולה אנחנו עובדים התקשרה באיזה יום לבקש שכאשר נבוא לחתום על ההסכם, נביא לה חומר כתוב שקיבלנו מהאחוזות האחרות שבדקנו.
אמרתי שאני לא יודעת, אני צריכה לחשוב על זה....
ו-T אמר בשום אופן לא.
וכשהיא שאלה אם הבאנו, ואמרנו שלא, היא שאלה למה לא. 
"למה שנבוא לקראתכם אם לא באתם בשום דבר לקראתנו?" שאל אותה T. 
והאמת, מעבר לעניין ה"מוסרי" של "ריגול" שמשתמע כאן, מרגיש לנו שזו חוצפה מצד מי שלא זז מילימטר בתנאים שלו, לבקש שנעשה משהו עבורו. ושוב - היא לא אשמה, היא באמת ניסתה כנראה לשפר את התנאים של ההסכם עבורנו - אבל נתקלנו בקיר אטום. ועוד חטפנו על הראש מאבא שלי על זה. אז למה לבוא לקראתם?

הורדנו את קצב השיחות שלנו עם הורי לפעם ביומיים, עכשיו שכבר אין הרבה עניינים דחופים על הפרק.
הם עדיין מתייעצים איתנו על כל דבר, החל מהאינטראקציה עם סוכנת הנדל"ן שאמורה למכור עבורם את הבית וכלה במה לעשות עם כל התמונות שיש להם....(ואין להם כוח לסרוק ולהעלות לענן). 

היינו בקאנטרי גם בשבת וגם בשני אחרי הצהריים. מנסים להגדיל את מספר הפעמים בשבוע שאנחנו מתאמנים, לקראת התקופה שבה מזג האוויר פחות ידידותי להליכות ברגל. אני עדיין מרגישה את הקרסול - סוג של כאב עמום בתנוחות מסוימות, בפעולות מסוימות...שהחלטתי שאני חיה איתו בשלום.

סיימתי את "כל האור שאיננו רואים" מאת אנתוני דואר, שאהבתי מאד. זה באמת אחד הספרים שבהם הרגשתי שאין מילה מיותר ואין מילה חסרה, ואין בעייה עם איך שהוא החליט לסיים את הסיפור (יש לי איזו שריטה עם סופים של ספרים....).
בשיטוט ברשת מצאתי כל מיני חוות דעת (של ישראלים) על הספר הזה (שמתרחש לקראת ובזמן מלחמת העולם השנייה), שטענו שמתעלמים בו מהשואה ומהיהודים. 
אז לכל אלה אני אומרת: לא מתעלמים בכלל מהיהודים, מהגזענות, מההשמדה - זה פשוט לא ספר על השואה. לא כל סיפור על מלחמת העולם השניה הוא ספר על השואה. אבל אי אפשר לקרוא את הספר בלי להבין בדיוק מה היה היחס ליהודים ומה היה גורלם. ובספר גם מצליחים לראות איך בנסיבות ההן היו אנשים שלצורך הישרדותם שיתפו פעולה עם כל הזוועות, ויש ביקורת נוקבת על כך אבל גם הבנה שזה חלק מהטבע האנושי. אז בקיצור לאותם מבקרים ישראלים אומר - שטויות במיץ עגבניות. 

ואז התחלתי את הספר "המורה לעברית" של מאיה ערד. זה הספר הראשון שאני קוראת של מאיה ערד (ברשימה שלי מופיע "חשד לשיטיון" שלה, טרם קראתי). מדובר בשלושה סיפורים על שלוש נשים ישראליות שונות, בגילאים שונים ושאינן קשורות זו לזו. הסיפורים מתרחשים בארצות הברית, כאשר שתיים מהנשים גרות שם והשלישית באה לבקר את בנה שגר שם. אני מאד נהנית, זה כתוב נהדר....ועושה חשק לעוד. 

הערב אנחנו יוצאים סוף סוף עם 'המהנדס' ו'ביוכימיה' לחגוג את ימי ההולדת של המהנדס ושל T (שנולדו שניהם במזל שור אבל לא מצאנו עד עכשיו מועד שהתאים לכולנו). לאור החוויה בפעמים האחרונות שיצאנו איתם למסעדות - שהומלצו על ידי חברות לעבודה של ביוכימיה, הוחלט שהפעם אנחנו נבחר את המסעדה. 
אני הצעתי את "מסה", שלא היינו בה אף פעם (דווקא המהנדס וביוכימיה כן היו והיה להם בסדר), וגם חברתי 'החתולה' המליצה עליה, וגם "קוץ בתחת" המגיב היקר ממליץ בחום.....
אבל T לא הסכים בשום אופן. יש לו משהו נגד המסעדה הזאת, השף, הבעלים - אין לי מושג. הוא לא מוכן בשום אופן ללכת, בטח שלא כדי לחגוג את יום ההולדת (באיחור) של עצמו. 

אז הזמנו ב"יפו תל אביב" של חיים כהן, גם שם טרם היינו - ואעדכן כמובן איך היה. 

לסיום - מחר אני מנסה עוזרת חדשה, אחרי שכבר חצי שנה אני מקטרת על המחליפה של העוזרת האהובה שעזבה אותי אחרי שנה וחצי בלבד והיגרה לחו"ל. 
עם כל הכבוד - ויש כבוד - למוטיבציה שלה, לאופי הנעים שלה, לעובדה שהיא אף פעם לא הבריזה (זה חשוב, זה מאד חשוב) היא פשוט לא יודעת לנקות, לא רואה היכן צריך לנקות....אני מוצאת את עצמי משלימה עוד ועוד עבודת ניקיון אחרי שהיא מסיימת  וזה פשוט לא מתאים לי.
חלפו הימים בהם ניקיתי את הבית לבד. אני כבר לא בנויה לזה, לא פיסית בוודאי וגם לא נפשית.

התחננתי בפני שכנתי (היחידה שאיתה אני בקשר כלשהו, זו שמטפלת בחתולים שלנו כשאנחנו נוסעים) והיא הבטיחה לברר, כי היא עצמה "מלכלכת לבד ומנקה לבד". 
היא בדקה עם כל החברות שלה כאן ביישוב, וחזרה אלי עם שתי חברות ניקיון - שתיהן מאד מאד מומלצות, מניסיון, היא אמרה.

כמובן שחשתי הסתייגות בהתחלה - לעבוד עם חברת ניקיון זה כבר סיפור אחר לגמרי (שאולי אכנס אליו יותר בפירוט בהמשך). אבל כאמור אני ממש ממש לא מרוצה מהמצב הנוכחי, והחלטתי לתת לזה צ'אנס. 
אחרי שיחות עם שתי החברות, בחרתי אחת מהן וכאמור הם אמורים לשלוח מישהי מחר בבוקר. 

לעוזרת שלי אמרתי שאני לא צריכה אותה השבוע, וייתכן שגם בשבוע הבא. אעדכן אותה.
אני יודעת שזה לא ממש הוגן, אבל אם זה ממש לא מוצלח לא בא לי להישאר בלי כלום. 
אז נראה איך יהיה.......

יום שבת, 2 ביוני 2018

זמן איכות עם הנכדים

בכל שבוע כשאני עם הנכדים אני מנסה לזכור את ההברקות שלהם....ולא תמיד מצליחה.
אז כותבת עכשיו כשזה עוד טרי לי בראש.....

אוספת את חכמוד מהצהרון בבית הספר. חם לו והוא צמא אבל לא בא לו למלא את בקבוק המים הריק שלו בקוּלֵר, ואנחנו ממשיכים לרכב שלי.
*עובדה מוזרה על הנכדים המתוקים שלי: הם לא אוהבים את טעמם של המים "שלי".
יש לנו בבית טיהור מים בשיטת אוסמוזה הפוכה. זו מערכת ממברנות שמסננת את המים והופכת אותם למזוקקים ממש. אפילו אבנית אין. לא צריך תמי 4 ולא צריך בריטה. והמים טעימים מאד - לכולם פרט לנכדיי.

אז מגיעים לאוטו ואני אומרת לחכמוד שאם בכל זאת הוא רוצה לשתות יש לי מים "שלי".
"לא תודה" הוא מנענע בראשו, "....אבל תודה שהצעת".

מתחילים לנסוע והוא שואל אם יוכלו לישון אצלנו למחרת, בששי בערב.
"כמובן" אני עונה, "בשמחה רבה". "יששש" הוא מניף את ידו בשמחה. וכמה כיף לסבא וסבתא שהנכדים שלהם רוצים תמיד לישון אצלם......
שוב יש חגיגת יום הולדת לזוג חברים של חכמוד, הפעם בקניון שבעת הכוכבים ב"באולינג".
בשבוע שעבר הוא התעקש להגיע מוקדם, ומצאנו את עצמנו בחורשה ליד שדה התעופה של הרצליה, רק אנחנו עם משפחות החוגגים. ההפעלה שם היתה כרוכה בקרבות אקדחים ואוהלי מסתור....ובזמן שהמתנו ישב נשמותק (שכלל לא השתתף בחגיגה עצמה) על הוריד של המפעיל שיתן לו לשחק עם אחד האקדחים. יש לו כוח שכנוע לילד הזה.

למרות שבפעם הקודמת סתם חיכינו לחגיגה שתתחיל, חכמוד שוב רוצה להגיע מוקדם לקניון, ואני מציעה שלפני שאשאיר אותו בבאולינג, אקנה לו ולנשמותק שתיה או גלידה בקניון.
"סבתא, אפשר מתנה?" הוא שואל, והאמת היא שמזמן לא לקחתי אותם לחנות צעצועים ואין לי בעייה עם זה, ואני מיד מסכימה.

מגיעים לגן של נשמותק וכרגיל הוא רוצה להישאר לחכות לי באוטו בזמן שאני ניגשת להביא את נשמותק, וכרגיל אני בשום אופן לא מסכימה.
עורך הדין לעתיד חכמוד מתחיל סדרה של שכנועים. אבא מסכים, אמא מסכימה, הדלת תישאר פתוחה, הדלת תישאר סגורה, החלון יישאר פתוח, הכל יהיה בסדר....ואני - שכל כך קל לי לוותר כשהם מבקשים מתנה, אוכל כלשהו, סיפור או משחק, נעמדת על רגלי האחוריות בעניין הזה: לא משאירה ילדים באוטו.

בדרך כלל הויכוח מתארך, אבל אני לעולם לא מוותרת. הפעם אני אומרת "חכמוד, כל מה שביקשתי ממני עד עכשיו הסכמתי מיד, נכון?" וזה מספיק. "נכון" הוא עונה ומיד יורד מהאוטו.
בגן של נשמותק אני קודם כל ממלאה את בקבוק המים שלו (את המים של הגן הם דווקא אוהבים) והוא שותה בלגימות גדולות.
אנחנו יוצאים יחד לחצר, שם מספרת הגננת של הצהרון סיפור ששנינו לא מזהים, על פרפרים ואיזו גיבורת על ששמה "מילי מילה טובה".
בדרך כלל כשאני מופיעה נשמותק רץ אלי ומחבק. עכשיו הוא רומז לי שהוא רוצה להישאר עד תום הסיפור. חכמוד ואני ממתינים בסבלנות.
כשאנחנו יוצאים משם לכיוון האוטו אני שואלת על מה הסיפור. נשמותק מדווח שזה ספר עם המון (אבל המון!) סיפורים, ובכולם יש גיבור על כלשהו, אבל לא גיבור על "כמו שאנחנו מכירים". אני מתעניינת, אבל נשמותק עייף, ולא בא לו להמשיך לדבר על זה.

מגיעים לקניון וחכמוד מחליף חולצה (שבתי הכינה לו מראש בילקוט) באוטו. בתוך הקניון אני שואלת אם הם יודעים היכן חנות הצעצועים והם כבר שועטים לעברה, אני מאבדת אותם מעבר לפינה ומתפללת שאמצא אותם עד שאגיע. אין לי סיוט גדול יותר מלאבד נכד במקום ציבורי.............

לשמחתי החנות גדולה ואני נכנסת ומוצאת אותם כבר בפנים. הלכו מיד למעמד הביי בליידים - זה בראש מעייניהם בימים אלה. עוד ביי בלייד ועוד אחד. הם יודעים את השמות המוזרים של כל סוג (שמות כמו וולטריאק ושפרייזן מגה...אין לי מושג איך הם מצליחים לבטא את זה), וכשאני שואלת איך הם יודעים איך קוראים לכל אחד - הם לא מבינים מה הבעייה. ממבט ראשון הם מזהים. אני מנסה למצוא את השם מודפס....ללא הועיל. סומכת עליהם.
ומתברר שההוא שהם מחפשים בכלל לא נמצא שם.

"יש עוד חנות צעצועים בקניון הזה?" אני מנסה להקל על אכזבתם.
"יש", הם אומרים בפסקנות, "אבל היא לא שווה".
הם מתחילים לנדוד בין מעמדי הצעצועים האחרים, ודי מהר נעמדים מול שפע של רובים ואקדחים, רחמנא ליצלן, בצבעים בוהקים של כתום וכחול.
הכי לא חינוכי, וגם יחסית יקר. מה עושים עכשיו?
"זה יקר, ילדים" אני אומרת, לא לגמרי שלמה עם עצמי. "נו, סבתא, בבקשה" התחיל חכמוד עוד סדרה של שכנועים....ואני נכנעת די בקלות, והם בוחרים להם כל אחד אקדח צבעוני אחד.
ואז נשמותק שואל אותי אם אולי האקדח שעל המדף העליון זול יותר מזה שהוא בחר.
"כן, הוא יותר זול" אני אומרת, ונשמותק משיב "אז אקח את הזול, כי אני אוהב אותך ודואג לך סבתא".
"לא, לא, זה בסדר נשמותק" אומרת סבתא-שלולית-של-נחת, "קח את מה שאתה רוצה, הכל בסדר".

 אנחנו משאירים את חכמוד בבאולינג עם כל החברים, ונשמותק מבקש לאכול משהו.
"מה בא לך?" אני נעצרת ליד דוכן של אוכל מוכן, והוא מושך אותי לכיוון ארקפה, רוצה ממתק.
הוא בוחר עוגיות שוקולד-צ'יפס ושואל אם אפשר גם שוקו. ברור שאפשר, אני מזמינה לי אייס קפה ואנחנו מתיישבים בבית קפה באמצע רחבת הקניון ומפטפטים.

שוב אני מנסה לפתוח בשיחה על הסיפור על הפרפרים, אבל בעדינות "נשמותק, אני יודעת שאמרת שאתה לא רוצה לדבר על הסיפור על הפרפרים, אבל רק רציתי לשאול שאלה אחת אם אפשר" והוא מסכים.
"יש לסיפור הזה מוסר השכל? אתה יודע מה זה מוסר השכל?" אני שואלת בזהירות, והוא מיד מכריז שכמובן שהוא יודע מה זה, ושבוודאי שיש, ושלכל הסיפורים בספר הזה יש מוסר השכל.

"אז זה בסדר לשאול אותך מה היה מוסר ההשכל של סיפור הפרפרים?" אני שואלת
נשמותק נוגס מהעוגיה, לוגם מהשוקו, ועונה בכובד ראש "כשפוגשים מישהו שהוא שונה ממך, עדיין צריך לכבד אותו".
וזה כל מה שהוא מוכן לומר על הנושא.
קצר ולעניין. בהחלט מוסר השכל חשוב.
שאלתי אם בא לו שאספר לו סיפור אחר עם מוסר השכל, על הרועה שצעק "זאב זאב" והוא מיד משתיק אותי ואומר שלא אספר לו כי זה יפחיד אותו. הילד יודע מה הוא רוצה. ומה הוא לא רוצה.

כשחתני חוזר הביתה עם חכמוד, מתברר שלא כל כך נוח שהנכדים ישנו אצלנו בששי, כי צריך לצאת מוקדם לארוחת בוקר אצל אבא שלו, מסיבת יום הולדת לבן דוד של נכדיי. אבל הילדים מתחננים ואנחנו מסכמים שנחזיר אותם עוד לפני תשע בבוקר.
נשמותק מכריז שהוא מתכוון להתעורר עם אור ראשון, "עם שחר" הוא אומר.
בשבע בבוקר ורק אחרי ש-T פתח לרווחה את כל התריסים, ושמש עז הציף את החדר, הואיל בטובו חכמוד להתעורר.....לנשמותק זה לקח קצת יותר זמן. ובכל זאת הצלחנו להתייצב אצלם בבית (אחרי ארוחת בוקר ואפילו זמן משחק) ברבע לתשע.............