יפן - קיוטו (KYOTO) - מקדש Ryōan-ji

הפוסט האחרון התארך לי, ולכן החלטתי להקדיש פוסט שלם נפרד  לביקור שלנו במקדש רויאן-ג'י: Ryōan-ji  temple
בעיקר משום, שלדעתנו זה היה המקדש היפה ביותר שראינו, בקיוטו בפרט וביפן בכלל.

זהו מקדש בודהיסטי שנבנה (כלומר בנייתו הסתיימה והוא נפתח לציבור ב...) בשנת 1450 לספירה.
כדי להגיע אליו הלכנו קילומטרים ברגל, וגם נסענו ברכבת ענתיקה קצת הזויה, בת קרון אחד, נדמה לי שזה היה קו בשם Keifuku אבל אולי זה היה Hankyu - אני לא זוכרת (וה-timeline של גוגל, שעוקב אחרי לכל מקום,  רק אומר לי ברוב חוצפתו, שבזמן הזה הייתי On a train.....).

לא הקרון ולא התחנה היו מאוישים, ולא ניתן היה לרכוש כרטיס בתחנה (לא היו מכונות). על הקרון עצמו היתה מכונה בלתי ניתנת לפענוח - ראינו שניתן להכניס מטבעות אך לא ידענו באיזה סכום.
היו כמה נערות יפניות על הקרון איתנו, ואחת מהן, שראתה שאנחנו מתחבטים, ניגשה אלינו בחביבות ואמרה באנגלית רהוטה (ויוצאת דופן): "you guys can pay when you get off the train" (אתם יכולים לשלם כשתרדו מהרכבת). הודינו לה מקרב לב, אבל כשהגענו ליעדנו וירדנו, גם שם לא היו מכונות ולא היה איש - וכך יצא שבלית ברירה גנבנו נסיעה על רכבת ביפן (ו-T יורד עלי בחביבות עד היום על ייסורי המצפון שהסתובבתי איתם בגלל זה כל אותו היום).

אם לא ציינתי זאת מספיק עד עכשיו, אנשים ביפן עזרו לנו כך בכל הזדמנות. גם כשלא ביקשנו עזרה. לפעמים ממש לקחו אותנו לרציף הנכון והינחו אותנו כיצד לעלות על הרכבת הנכונה שתוביל אותנו לתחנת חפצנו. פעם אחת כשהיינו כבר על רכבת לא נכונה, (וכבר הזכרתי שאם הרכבת שלנו היתה אמורה לצאת מרציף 2 בשעה 10:33 היתה זו טעות חמורה לעלות על רכבת באותו רציף שהגיעה ב-10:31 כי היא נסעה ליעד אחר לגמרי) ושאלתי את מי שישב לידי אם ידוע לו אם הרכבת הזו אכן מגיעה לתחנה X, הוא אמר שלא - נכנס לאפליקציה בטלפון שלו - אמר לי באיזו תחנה עלינו לרדת כדי לתפוס את הרכבת שתביא אותנו ליעדנו - ואחרי כמה דקות הגיש לי דף נייר כתוב בכתב ידו עם שם התחנה בה עלינו לרדת, הדקה המדוייקת שבה תגיע הרכבת הזאת לתחנה ההיא, הרציף ממנו עלינו לתפוס את הרכבת הנכונה, ושוב - הדקה המדוייקת שבה עלינו לעלות עליה. היינו די המומים ולא הפסקנו להודות לו.

בכל מקרה הגענו למקדש Ryōan-ji  -

בכניסה פגשו אותנו "שומרים"

לשם שינוי לא היה איסור על הצילום בתוך המקדש היפהפה עצמו

ההדפסים המהממים שעל הקירות בתוך אולמות המקדש השאירו אותנו פעורי פה

וחדר התפילה היה מרהיב ביופיו

ברחבי הגן עם קרקעית האזוב הנהדרת שלו, מצאנו עוד ועוד בנינים ששייכים למקדש עצמו

ואיך אפשר בלי בודהה?

שלל פינות חמד להתבוננות ומדיטציה....

בריכות נוי ...

בריכת שושנות מים

בריכת דגים

וכמובן פאגודה בת חמש קומות..........

גן סלעים מטופח

ובאר תפילות, ברכות או משאלות......

ובין העצים - המון המון עכבישים יפהפיים שטוו את קוריהם מעל לשבילי הגן..........

שעות הסתובבנו בשטח המקדש המרהיב הזה ולא ידענו שובע. רק רגלינו הדואבות וגבינו המוחים - שלא לדבר על שעת הסגירה של המקדש - הובילו אותנו בסופו של דבר החוצה, לרחוב ולמונית הראשונה שראינו, שלקחה אותנו בחזרה למלון לנוח קצת לפני היציאה הקבועה בערב, שוטטות בעיר היפהפיה והנעימה הזאת, ואוכל שהוא גם תאווה לעיניים וגם לחיך....

אבל את זה נשאיר לפוסט הבא

וגם כאן

יפן - קְיוֹטוֹ (KYOTO) - היום השני והשלישי

ביום השני שלנו בקיוטו ירד בבוקר גשם.
כרגיל לא הסכמנו לתת לזה לקלקל לנו - אבל די מבאס לראות מקדשים וגנים בגשם..... 😧

זו הפגודה במקדש טוג'י (Toji temple).
בתוך המקדש לא נתנו לנו לצלם.....העניין הזה חזר על עצמו בחלק גדול מהמקדשים.

אז נסענו לתחנת הרכבת בקיוטו - שהיא אתר תיירות אדריכלי בפני עצמו.

ושם גם מצאתי סוף סוף סניף של "מיסטר דונאט" ש-the narrator החביב המליץ עליו בחום

בסוד אגלה, שלא נפלנו מהדונאטס האלה. יש איזו מאפיית דונאטס במיאמי (בעוונותי לא זוכרת את שמה), שקלקלה לי לעד את טעם הדונאט בכל מקום אחר בעולם........(מרוב שהיה טעים). וממילא עדיף שלא אוכל דונאטס....זה לא בתפריט שלי.

הגשם פסק מעט אז המשכנו למקדש נישי הונגנג'י (Nishi Honganji temple)

מעבר לארכיטקטורה היפה, הגנים המהממים, וההדפסים היפהפיים (שאותם אסור לצלם) בתוך המקדשים - מה שמשך את תשומת לבי במיוחד הם היפנים עצמם.
המקדש הזה (כמו רבים בקיוטו) נמצא ממש בתוך העיר. לפעמים לא רחוק מבתי ספר, בתי עסק, בתי מגורים.
ואנשים עוברים במקדש בזמנים שונים במהלך יומם, מברכים, מתפללים, קונים פתקית מזל.....כחלק משגרת יומם.

ביומנו השלישי בקיוטו החלטנו לצאת אל מחוץ לעיר לבקר בארמון הימג'י (Himeji castle), שנבנה ב-1333 וכמובן חודש כמה וכמה פעמים מאז, לאחרונה לפני חמש שנים. באורח פלא הוא שרד רעידות אדמה והפצצות מאסיביות במלחמת העולם השנייה, והוא באמת אחד מהארמונות היפים ביותר ביפן.

הכניסה לארמון נתקלנו לראשונה בשלט הזה - שאוסר על רחפנים. די משעשע.....

גם להימג'י ובחזרה תפסנו רכבת מהירה שינקנסן - והתענגנו על הקלות שבה אפשר להתנייד ביפן.

אבל כרגיל, יפן זו ארץ של ניגודים - ולעומת היעילות של השינקנסן, ורשת הרכבות, התחתיות והאוטובוסים, פגשנו בחלמאיות של הבנקים שם.

ככלל כמעט שלא ראינו סניפי בנק ביפן, בטח לא בכמות שאנחנו מורגלים בה כאן. גם בכספומטים לא נתקלנו.
אחת הסיבות העיקריות לכך היא שהיפנים מקבלים את משכורתם במזומן פעם בשבוע, ומתנהלים כמעט אך ורק במזומן.
עכשיו התחילו בחלק מהמקומות להיכנס לשימוש גם כרטיסי אשראי אבל לרוב האנשים וברוב העסקים זה עדיין לא נכנס.

ובכן, החלטנו שאנו רוצים להחליף כסף - מאירו ליין. והימג'י בדרך חזרה לשינקנסן מהארמון מצאנו סניף בנק ונכנסנו.
הסניף היה ריק מלקוחות ובכל זאת התעקש הפקיד בכניסה לשאול למטרת ביקורנו, להוציא לנו פתקית לתור הרצוי במכונה שבכניסה (אי אפשר בלי מכונה), והורה לנו לשבת בכורסאות הנוחות להמתין שמספרנו יעלה בתור.
ברור שמספרנו עלה מייד - הרי היינו יחידים בסניף - וניגשנו לפקידה שכמובן לא ידעה כמעט אנגלית.
כשהיא הבינה שברצוננו להחליף כסף היא פנתה למדף שמאחוריה ושלפה קלסר גדול ומרופט, דפדפה בו כמה דקות, ואז ביקשה את הדרכון שלי.

לאחר עוד כמה דקות דפדוף בדרכון, היא חיפשה קלסר גדול מרופט נוסף, וחיפשה בו דקות ארוכות עד שהיא מצאה את ישראל.
בשלב זה נענו באי נוחות בכסאותנו (והבטנו בעצבנות בשעון, כדי לא לפספס את השינקנסן שלנו בחזרה לקיוטו) אבל עדיין המתנו בסבלנות.

היא ביקשה לדעת כמה כסף ברצוננו להחליף, והחווירה כששלפנו את שטרות האירו (מאה שלושים אירו) שלא היו לה מוכרים.
מסע נוסף אל המדף שמאחוריה הוליד קלסר גדול ומרופט שלישי, שם היא עברה על כל שטר (של מאה, של עשרים, של עשר) ובחנה את ההנחיות שהיו כתובות לה, כיצד לבדוק אם השטר חוקי או מזויף.

בשלב הזה T כבר התרגז, הצביע על השעון ואמר לה "שינקנסן, שינקנסן" כדי להבהיר שזמננו קצר. זה היה יותר מרבע שעה מרגע שהתיישבנו. בסך הכל כדי להחליף מאה ושלושים יורו ליין.
הפקידה הצליחה לומר שזה ייקח עוד כעשר דקות, ואז החלטנו שזה לא כדאי - ביקשנו את השטרות שלנו בחזרה ויצאנו מהסניף.
בעת הנסיעה בשינקנסן קראנו באינטרנט שאחרי שהיא היתה מאשרת את עיסקת ההחלפה, היא היתה צריכה לקבל עוד כחמש חתימות בסניף מחמישה פקידים/מנהלים נוספים. מזל שיצאנו.

במקום זה, בהנחיית הגוגל, נכנסנו למלון ששכן מעל לתחנת הרכבת בקיוטו, ביקשנו בקבלה להחליף כסף, ופקיד אדיב הפנה אותנו למכונה (איך לא?) שעמדה בלובי למטרה זו.
תוך פחות מחצי דקה הכנסו את שטרות האירו וקיבלנו יין יפניים. כל כך פשוט!!!!!

טוב, יצא לי כבר פוסט ארוךךךךךךךךךךךךךךךךךך אז המשך יבוא! חג שמח ומועדים לשמחה 😊

וגם כאן

יפן - קְיוֹטוֹ (KYOTO) - היום הראשון

בקיוטו שהינו ארבעה ימים מלאים. והתאהבנו בעיר הזאת אהבת אמת.
היא קטנה יותר מטוקיו, מסורתית יותר, ומצד שני ראינו בה את הריכוז הגדול ביות של תיירים ו"מערביים" מכל מקום אחר בו טיילנו ביפן.

מה שעוד ראינו הרבה בקיוטו (האמת, שכבר נתקלנו בזה בטוקיו בימים הראשונים) הם צעירים, בעיקר בנות אבל גם בנים, לבושים בלבוש מסורתי.

לאחר כמה בירורים, למדנו שבדרך כלל, ביחוד כשמדובר בנשים, אלה הן גיישות מתלמדות. והכוונה בגיישה במקרה הזה איננה לזונה, אלא למישהי שמתלמדת באמנויות הבמה והאירוח. משחק, ריקוד, שירה...ועוד מיומנויות שכלולות ברפרטואר של הגיישה. בקיוטו הן מעדיפות לקרוא לעצמן גייקו (GEIKO) ולא GEISHA, שקיבל כבר קונוטציה של זונה, כי גם הזונות ביפן התחילו לכנות את עצמן גיישות. בעצם המונח הנכון למתלמדת הוא MAIKO.

בנוסף יש כיום מנהג גם של צעירים, למרות המודרניזציה, ללבוש יוקטה (YUKATA) - ה"קימונו" הקיצי הקליל יותר.

את קיוטו חרשנו לאורכה ולרוחבה, בעיקר ברגל. היה לנו פשוט נעים להתהלך ברחובות, לעבור ממקדש לארמון לרחוב מסחרי שוקק או לגן פורח ומלבלב ולספוג את האווירה.
בכל אתר פגשנו תלמידי בתי ספר עם מוריהם שחרשו גם הם את כל האתרים ולמדו דרך הרגליים. תמיד הם חשו בצורך לומר לנו שלום: "הארו" בדרך כלל במקום "הלו" - וכאשר ענינו להם 'שלום, מה שלומכם?' הם צחקו וענו "I'm fine" והיו מאד מרוצים מעצמם.
אמנם יש בקיוטו רכבת תחתית כמו בטוקיו ובערים אחרות ביפן, אבל היא יעילה רק ממש במרכז, ומקשרת מזרח למערב וצפון לדרום. ברגע שמתרחקים מהמרכז יש פה ושם רכבות מקומיות (ממש ענתיקות), וגם אוטובוסים - אבל העדפנו כמה שיותר ברגל. כשהתעייפנו או שהגב התחיל לכאוב יותר מדי, לקחנו מונית. המוניות היו זולות שם מאד ומאד זמינות.
אובר לא היה שם. בעצם לא מצאנו אובר (UBER) בשום מקום פרט לטוקיו.

גם בקיוטו גילינו שיש מוסיקה ברחובות הראשיים, והיה פשוט תענוג להסתובב בהם כל ערב, כשחיפשנו היכן לאכול או סתם התהלכנו ברובעי הבילויים והתבוננו בסקרנות ובהנאה סביבנו.

בערבים בילינו בעיקר באזור Ponchoto Alley או אזור Gion

היה שם מגוון גדול של מסעדות ובארים, וגם מועדונים אקסלוסיביים עם גיישות - אבל אנחנו תמיד העדפנו להיכנס לבארים הקטנים שמלאים ביפנים מקומיים, לשבת סביב הדלפק עם כולם, ולהזמין את מה שכולם מזמינים.

למשל הסושי הכי טעים בעולם

או טופו מעולה - ואני בדרך כלל לא נוגעת בטופו.

בסוף הארוחה תמיד קיבלנו דף שנראה ככה

כאשר בפעמים הראשונות חששנו שזה החשבון, ותהינו איך בדיוק לקרוא את זה ומה לעשות עם זה.
בהמשך התברר שזה רק הסיכום של מה שאכלנו, וכשהבאנו את זה בסוף הארוחה לקופה, קיבלנו חשבון (יחסית) נורמלי, עם סכום במספרים מערביים (לא תמיד עם פירוט)...

גם קיוטו, כמו ערים אחרות בהן תיירנו, חצויה על ידי נהר נהדר - יותר נכון, פעם הנהר הזה היווה את הגבול של העיר, וכיום החלקים שמעבר לנהר גם נחשבים לקיוטו רבתי.

על היום הראשון ביקרנו בארמון ניג'ו-ג'ו (Nijo-jo castle) המרהיב

על בנייניו המקסימים וגניו העוד יותר מקסימים. אהבתי מאד (וזה חזר על עצמו גם במקדשים, גנים וארמונות נוספים) שאת רוב האדמה בגנים מכסה אזוב ירקרק מקסים.

כהרגלנו בטיולינו בחו"ל חיפשנו ומצאנו גם את השוק המקומי הססגוני המרתק: Nishiki Market (נישיקי):

גילינו שמדובר בשוק מכוסה, עשיר ומגוון, ומלא בכל טוב (איש איש לפי טעמו):
חלק מהמוצרים אפילו אינני יודעת מהם, למרות שאני די בטוחה שחלק מהתמונות כוללות סוגים שונים של דיונונים על שיפוד.....

מאפים מסוגים שונים

מזון מוכן, שאנשים קנו ואכלו במקום תוך כדי הליכה או על שרפרפים קטנים בחלק האחורי של הדוכן

והמון המון המון סוגי חמוצים

וכנראה שגם אי אפשר שיהיה שוק ללא מקדשון כלשהו. בכלל מצאנו מקדשונים - שינטו או בודהיסטי - בכל מקום.
ואנשים היו ניגשים עם תשורה או בלי כלום, מצלצלים בפעמון או מוחאים כף (לקבל את תשומת לבם של האלים), מתפללים, מודים על משהו או מבקשים משהו, וממשיכים בשגרת יומם.

המשך יבוא

וגם כאן

יום כיפור עם הנכדים

עדיין לא החלמתי לגמרי והנה הגיע יום חמישי ואיתו - 'תורנות נכדים'.
עכשיו גם נשמותק בחוג כדורגל, וחכמוד הולך לחוג (שמתקיים בבית ספרו) ישר מצהרון כיתה א', כך שאספתי את נשמותק מהגן, ורק כאשר הגיעה השעה ללכת לחוג הלכנו לבית הספר, שם חכמוד בדיוק סיים את החוג שלו.

שניהם שמחו (כל אחד בתורו) לראות אותי.
חכמוד שיחק איתי קצת בכדורגל בצד, בזמן שצפינו בנשמותק משתתף בחוג.
באיזשהו שלב קרא המדריך לחכמוד, ולעוד כמה חברים שלו שנשארו אחרי החוג, לעזור לו עם החוג של נשמותק.
חכמוד היה בעננים. הוא כל כך שמח לעזור, והיה כל כך גאה שהמדריך ביקש ממנו. והיה עוד יותר גאה לומר לכולם שנשמותק הוא אחיו.

כפי שקבענו מראש, חתני החליף אותי בכדורגל, נפרדו ונסעתי לבד הביתה, ואז בערב הגיעו כולם אלינו הביתה יחד עם בתי - עם תיק הבגדים להחלפה, משחקים, וכמובן שני זוגות אופניים והקסדות - לכבוד יום כיפור.

בתי הרגישה מאד לא טוב - כאב לה הגרון, וחששנו שזה יקלקל להם קצת את הנסיעה לברצלונה - אבל נשמע שהם מאד נהנים ושהכל איתה בסדר.

גם T התקרר - לא יודעת אם נדבק ממני באמת או שחטף צינון "באופן עצמאי" - אבל הוא עדיין לא לגמרי בסדר.
הנכדים, לעומת זאת (טפו חמסה עיגולים) במצב מצוין.

בילינו יחד מחמישי בלילה ועד היום בבוקר.
בששי שיחקנו בבית, ראינו סרטים, סיפרנו סיפורים, ציירנו ציורים - ואז בערב עם כניסה החג יצאנו איתם לסיבוב גדול ביישוב - הם ו-T על אופניים, ואני ברגל משתרכת מאחור, נותנת דחיפה לנשמותק כאשר הוא מתקשה בעליות, מדביקה את הפער ביננו בכל פעם שהם נעצרו לחכות לי.

עשינו סיבוב גדול ביישוב והקטנים האלה באמת הפתיעו אותנו בכושר שלהם, ברצון שלהם וביכולת שלהם לנסוע כל כך הרבה על האופניים.
T וחכמוד עשו עוד סיבוב אופניים בשבת בבוקר, בעוד נשמותק ואני בנינו בלגו בבית. ואז אחרי הצהריים יצאנו כולנו לסיבוב מקוצר אחרון לפני שהחג ייצא.

בין לבין הם גם רכבו אצלנו בחצר, ובסך הכל חילקו יפה את זמנם בין הבית לחוץ, בין משחקים פעילים לבין צפייה בסרטים או הקשבה לסיפורים.

בצאת יום הכיפורים יצאתי איתם לביתם, לישון איתם שם כדי לקחת אותם הבוקר לגן ולבית הספר, בלי לדאוג לפקקים בדרכים.
T לא רצה לישון אצלם, ובמצבו הבריאותי גם העדפתי שיישן בבית במיטה שלנו וינוח.
הסתייגות קלה: הבנתי שעם הוירוס הזה לא באמת משנה אם אתה נח או פעיל - זה ייקח כמה זמן שזה ייקח!

אנקדוטה קצרה: ביציאה מהבית הבנתי שכדאי שאמלא דלק. אמנם אני לא כמו בתי, שממלאה רק כשהנורה כבר נדלקת (נותרו לי 76 ק"מ, אמר הצג) אבל כאשר זה יורד מתחת ל-100 ק"מ אני בד"כ ממלאה.

נכנסתי לתחנת הדלק של דלק בכניסה ליישוב, השבתתי את הרכב, פתחתי את מכסה מיכל הדלק והתכוננתי למלא, ואז רץ אלי עובד התחנה (זוהי תחנה בשירות עצמי, מעולם לא ראיתי שם עובד שיוצא מחנות הנוחות) וצעק לי שאסור במוצאי יום כיפור למלא דלק עד לשעה שמונה בערב. חוק מדינה.

הסברתי לו שזה מגוחך - הצום הסתיים, זו מכונה אוטומטית, אני משלמת בכרטיס אשראי, מה זה משנה מה השעה - אבל הוא התעקש. ויתרתי ונסעתי מרחק שתי דקות לתחנת הדלק של סדש (גם היא בכניסה ליישוב) שם לא היה איש שיאמר לי אם לתדלק או לא. יתרה מכך, חנות הנוחות כבר היתה פתוחה, והנכדים כמובן ניצלו זאת כדי שאקנה להם ממתק..........מוזר.

בכל מקרה נסענו אליהם הביתה והתכוננו לשינה. ואז שמתי לב שהדלת של חדר האמבטיה סגורה. ארגז החול של החתולה שלהם נמצא במרפסת הכביסה שצמודה לחדר האמבטיה. אסור שהדלת הזאת תהיה סגורה. אין לי מושג מתי היא נסגרה (נטרקה כנראה מהרוח) - אבל מה שבטוח שהיא כבר השאירה "חבילה" של צרכים - איפה? איפה אם לא על המיטה של בתי וחתני!!! ממש חוויתי דז'ה וו.......

כשדיברתי עם חתני הבוקר אמרתי לו שהיא השאירה את זה בצד שלו של המיטה, כנראה בכעס על כך שהוא לא סידר עדיין מעצור לדלת הזאת שלא תיטרק......

בכל אופן אני כבר מתורגלת בעניין הזה. ניקיתי את הצרכים ומייד זרקתי את המצעים כולם למכונת הכביסה.
הצעתי את "מיטת החבר" בחדר של נשמותק וחכמוד וישנתי איתם בחדר הלילה.

הבוקר קמנו בזמן ותיקתקתי איתם את ההתארגנות: ארוחת בוקר, צחצוח שיניים, שירותים כמובן, בגדים (שבתי הכינה מראש), ארוחות עשר לתיק (של נשמותק) ולילקוט (של חכמוד, שאת המערכת הכינה בתי מבעוד מועד), וכמובן האכלתי את החתולה....ויאללה....יצאנו.
נדמה לי שעד היום חכמוד מעולם לא הגיע קודם לכן ברבע לשמונה לשער בית הספר.....ונשמותק בוודאי לא היה בגן לפני שמונה. והכל היה ברגוע, על מי מנוחות.

בשמונה וחצי כבר הייתי בבית. טוב, הפקקים הרי היו בכיוון ההפוך..........

והיום תאסוף אותם הסבתא השנייה, ותהיה איתם עד שבתי וחתני יחזרו.

וגם כאן