החופשה בויאטנם - Hoi An

הדרך מ-Hue ל-Hoi An אורכת כשלוש שעות, ועוברת דרך אגמים וחופים מרהיבי עין.

כאן בתמונה שולים צדפות. 

בכפר הזה נאמר לנו שחיים נוצרים, תופעה די יוצאת דופן בויאטנם, שרובה ככולה בודהיסטים (כולל הדת הויאטמנית המקומית שלהם) עם מיעוט זעום של מוסלמים (בעיקר בדרום), ונוצרים.

הנהג - שהיה נהג ולא מדריך תיירים - התקשה מאד לדבר באנגלית, אבל יצא מגדרו כדי לעצור במקומות יפים ולנסות להסביר מה בדיוק קורה בהם.

ליד אגם הצדפות ישבנו בבית קפה שגם מכר פנינים. כל התכשיטים סופקו עם תעודת אותנטיות ממשלתית, ובמחיר סביר לחלוטין - ובהחלטת רגע ספונטנית ולא אופיינית לי, הסכמתי ש-T יקנה לי גם ענק פנינים וגם עגילים. 

כשבאנו לשלם על הקפה התברר שהוא כלול במחיר התכשיטים....

אתר תיירותי בדרך הוא בונקר אמריקאי מתקופת מלחמת ויאטנם. 

וכמובן אי אפשר בלי פגודות ושדות אורז............

הדרך היתה יפהפיה ונעימה, ועברה דרך העיר Da Nang שהיוותה בסיס גדול לאמריקנים בזמן המלחמה. 

לא נתקלנו ב-Da Nang כשחיפשנו אתרים לנפוש בהם בזמן שתכננו את החופשה, אבל כשנסענו דרך העיר ראינו בתי מלון בשפע וגם resorts מפוארים (חלקם עדיין בבנייה) לאורך כל החוף. 

הנהג הסביר שהעיר הזאת מושכת אליה בעיקר סינים וקוריאנים. כנראה שלתייר המערבי לא מציעים אותה....או שהיא עדיין לא התגלתה. 

הוי אן היא עיר נופש גם לתיירים וגם לויאטנמים. בשלושת הימים ששהינו שם זכינו לחגוג גם את הירח המלא Full Moon וגם למחרת את Budhaa Day - ורחובות העיר העתיקה שקקו אורות, חיים, מוסיקה וכמובן מסעדות בשפע ודוכני שוק גם ביום וגם בלילה.

היו אלה שלושה ימים חופשיים, ללא מדריך, ואנחנו קבענו לנו את סדר היום

 ביקרנו בפגודות...

חצינו את הגשר היפני המפורסם של הוי אן בדרכנו לתוך העיר העתיקה וביציאה ממנה

וגם שאלנו מהמלון שלנו אופניים ונסענו לחוף הים

בדרך לחוף עברנו ליד שדות אורז

ובכל ערב ירדנו לעיר העתיקה שעל שתי גדותיו של הנהר Thu Bon

בערב האחרון שלנו, הערב שאחרי הירח המלא - עלה הנהר והציף את הרחובות הצמודים אליו וגם גרם להפסקת חשמל באזור

התושבים והתיירים ניצלו את ההצפה כדי להשיט גם ברחובות שהפכו לנחלים את פנסי הנרות שאמורים להגשים משאלות

הוי אן היטיבה עמנו, כמו Hue שלפניה, וגם המלון היה מצוין.

באחד הימים הזמנו עיסוי בספא של המלון, ובאמצע העיסוי חטפתי התקפת שיעול - בשלב ההוא כבר החלמתי מהצינון הקשה ממנו סבלתי בכל החלק הראשון של החופשה אבל השיעול נשאר עוד זמן רב אחרי כן...

המעסה לא איבדה את העשתונות, רצה והביא סיר גדול עם למון גראס בתוך מים רותחים, הורידה אותי מהמיטה והורידה אותי לתנוחת כריעה, כך שהראש שלי היה מעל לאדים שעלו מן הסיר. אחרי כמה דקות השיעול נרגע, היא החזירה אותי למיטה ושפשפה טייגר באלם על עורי באזור הסינוסים, הגרון, החזה והגב.... זה היה כמו קסם. השיעול נרגע, ויכולנו להמשיך עם העיסוי - ולמרות שהמשכתי להשתעל עוד ימים רבים, התקפה כזאת כבר לא היתה לי. 

ואי אפשר בלי עוד כמה תמונות שוק ואוכל רחוב...

בכריכים האלה נתקלנו רק ב-Hoi An, לא ראינו אותם בצפון וגם לא בדרום אחר כך. כשרק הגענו העירה, ביקשנו מהנהג החמוד שלנו שייקח אותנו לאכול במקום שהוא אוהב לאכול. הוא מייד לקח אותנו למסעדה שמתמחה בכריכים האלה: Bahn Mi קוראים להם, וכשהתעניינו התברר שהבאגטים האלה נשארו להם עוד מתקופת הכיבוש הצרפתי של הודו סין (מאמצע המאה התשע עשרה עד אמצע המאה העשרים).

בדוכן הזה מכרו כל מיני טוגנים עשויים עם בננה....הריח היה משגע, אבל בכל פעם שעברנו ליד דוכן שכזה, או שלא רצינו לקלקל את התיאבון לארוחה הקרובה או שכבר היינו מפוצצות אחרי ארוחה....

ככה מוכרים גלידות מיניאטורות תוצאת בית.....זה חמוד מאד אבל אין להם באמת מושג איך להכין גלידה טעימה. בכלל - חלב ומוצריו כמעט לא קיימים, ומה שקיים יקר ולא טעים. 

בתיאבון והמשך בפוסט הבא

וגם כאן

קצת על השיגרה

עם כל התיעוד שאני עושה של החופשה בויאטנם וקמבודיה, אני מדלגת בעצם על השיגרה היום יומית.
כיון שהבלוג הזה הוא סוג של יומן בו אני מתעדת לעצמי את חיי, חשוב לי מדי פעם להתבונן על מה בעצם קורה איתי עכשיו. ברגע זה.

כשחזרנו מחו"ל מייד התייצבו אצלנו הנכדים (עם אמא שלהם כמובן), ממש באותו היום. נראה היה שלא יכלו לחכות אפילו לסוף השבוע כדי לראות אותנו. קשה לתאר את התחושה הזאת, של נכד שהתגעגע שרץ לבין זרועותי ונשאר שם, חמים ומחבק.
באותו סופשבוע הם גם ביקשו להישאר לישון.
כרגע אני אוספת אותם מהגן פעם בשבוע, אבל ייתכן שזה יהפוך להיות פעמיים בשבוע. בתי נמצא בשלבים אחרונים של התמחות (בפסיכולוגיה קלינית של ילדים) ובשנה האחרונה כבר מקבלת לקוחות אחרי שעות עבודתה בקליניקה פרטית ברעננה, אבל עכשיו היא התחילה לקבל גם בראשון לציון, וזה אומר עוד שעות סבתא.

לסבא T אין כרגע זמן להצטרף אלי בביקורים האלה, עסקי הייעוץ העסקי שלו ושל שותפו ע' פורחים, בעיקר עבור מסעדות, רשתות מזון, קייטרינג וקייטרינג מוסדי ועוד. יש להם עוד ועוד לקוחות וכבר שכח שלא מזמן היה חצי בפנסיה. ועל זה נאמר: בלי עין הרע.

חזרתי בשמחה ובמרץ למתאמנים המועטים והאהובים שלי, ואני מרגישה שבתחום הזה אני בדיוק היכן שאני רוצה להיות.
כרגע אני לא משתתפת בקבוצת מנטורינג כלשהי, אבל נעזרת במאמן שלי להדרכה בעת הצורך.
לא נרשמתי לאף תכנית המשך באימושיין, אבל בטוחה שבהמשך אחזור לשם.
המחזור הנוכחי של סדנת הכתיבה שלי עומד להסתיים, ואני מתלבטת עדיין אם להמשיך למחזור הבא או לא.
ומאין ההתלבטות?

אני חווה מחסום כלשהו, כמה שזה מצחיק לומר. בבלוג אני כותבת עלי, אני לא מסגננת ולא עורכת. בסדנא אני כותבת קטעי טקסט וסיפורים - ושם אני כרגע חווה חסימה. לא מצליחה לחשוב על שום דבר שאני רוצה לכתוב עליו. אני מתחילה ומוחקת. בוהה בדף הריק.

אולי זה ישתחרר מתישהו ואולי לא....בינתיים אני משתתפת בסדנא בעיקר בתרגילים המובנים יותר (מלשון מבנה, לא הבנה) ובעריכה והערות על כתיבתם של האחרים. המנחה, שהתחילה נהדר לדעתי, מתנהלת בשיעורים האחרונים כאילו הראש שלה במקום אחר. יש איזשהו אי סדר בהתנהלות, חוסר מיקוד....נראה איך זה יתפתח.

החיילת שאינה חיילת נמצאת בשלבי עזיבה.
לא סיפרתי הרבה עליה לאחרונה - רוב הזמן כי היא באמת נכנסה לסוג של שיגרה ברוכה, בין עבודתה, לטיפול הפסיכולוגי שסוף סוף החלה להתמיד בו, לחבר שלה ולחברות...אבל גם כי התחלתי להבין שלשהות שלה אצלנו בבית כבר אין ממש תועלת ואין משמעות. היא מגיעה רק לישון וגם זאת - לא בכל לילה. היא מתחמקת מלבלות איתנו זמן ואפילו הפסיקה להשתתף איתנו בארוחות.
בנוסף מיומנויות שהיו לה כשרק הגיעה אלינו כמו לכבס לעצמה או לנקות אחרי עצמה במטבח - נעלמו כלא היו. והחדר שלה....טוב, לזה אני לא נכנסת.

לקראת נסיעתנו לחו"ל שאלנו אותה אם היא מוכנה באמת לקחת על עצמה את שתיים-שלוש המשימות שנדרשות כאשר אנחנו נעדרים לזמן רב: הבאת הדואר (כדי לצלם ולשלוח לנו חשבונות לתשלום), השקיית עציצים (מספיקה פעם בשבוע) וכמובן הטיפול בחתולים.
היא חזרה כמה פעמים על הסכמתה, ויחד עם זאת השארתי לה מספרי טלפון של משפחה וחברים (בעיקר השותף ואשתו, שהם הממונים על הפעילויות האלה בדרך כלל כאשר אנחנו נוסעים) והפצרתי בה להעזר בהם אם היא רואה שהיא לא עומדת במשימות.

מהר מאד הבנו שלא רק שהיא לא עומדת במשימות, היא גם לא מבקשת עזרה מאף אחד. התחלנו, באי רצון ובלית ברירה לנהל אותה מרחוק - הבאת דואר? היו חשבונות? ("איך אני יודעת שזה חשבון?")  - טוב, תצלמי הכל ותשלחי... - השקית עציצים? החלפת מים לחתולים? - התעסקות מיותרת שהעיבה לא מעט על חופשתנו.
 וכשחזרנו גילינו שכלי המים של החתולים היה ריק! המטבח היה מטונף, ושוב, אני בכלל לא רוצה לדבר על המצב של החדר שלה....

הצצות אקראיות במצלמות האבטחה גרמו ללב שלי להתכווץ כאשר ראיתי איך היא נכנסת הביתה, החתולים רצים לקראתה, היא מתעלמת מהם לחלוטין שקועה בטלפון ועולה לחדר.

לא הצלחתי (והפסקתי לנסות) להבין האם היא התנהגה ככה בכוונה כדי שנכעס, כדי שנתעסק איתה ובכך ניתן לה תשומת לב (ובכוונה לא נפלנו למלכודת הזאת ולא אמרנו דבר) או כי באמת היא כל כך עסוקה בעצמה ששום דבר ואף אחד אחר לא קיים.

בשיחות לגמרי כלליות שניהלנו מאז, אמרנו לה בגילוי לב שהיום כאשר הצבא מאחוריה, המשפט גם הוא מאחוריה, יש לה עבודה טובה ומסודרת - אנחנו מבינים שאנחנו כבר לא בנויים לחיות עם בת עשר'ה בבית, ושבזמנה החופשי תתחיל לחפש לעצמה בית משלה.

תוך כמה ימים היא מצאה חדר בדירה עם שותפה, והיא אמורה לעזוב בימים הקרובים. השיחות היו טובות בדרך כלל, כאשר היא אמרה שהיא הרגישה שזה עומד להסתיים (איך? אפילו אני לא הרגשתי שזה עומד להסתיים) ושהיא מבינה שהגיע הזמן, מאד מעריכה את כל מה שעשינו עבורה, ורואה את ההתפתחות שהיא עברה מאז שהגיעה אלינו ועד היום.

אי אפשר לדעת מה היא באמת מרגישה וחושבת, כי היא ממשיכה לשקר ללא לאות, בדרך כלל גם מספרת לכל אחד מאיתנו שקר אחר - ועם כל החמלה והדאגה הכנה לשלומה, אני מבינה שאני צריכה גם להתחשב בעצמי. בעצמנו. ולנו זה הספיק.
התאמנו את עצמנו למציאות שונה לגמרי מזו שהתכוונו אליה - מחיילת שמגיעה לסופי שבוע קיבלנו דיירת קבועה, שהפכה לאזרחית, שנזקקה להמון תשומת לב ועזרה נפשית ופיסית.....מרגישה שעשינו את שלנו. עכשיו רוצה את הבית שלי בחזרה.
מקווה שהאווירה הטובה ביננו תימשך עד שתעזוב סופית, ומקווה שתעזוב סופית במהרה.

מעבר לכך אני קוראת, נפגשת עם חברות, מתעמלת...ומתכננת כבר את הטיול הבא.

וגם כאן 

החופשה בויאטנם - Hue

העיר Hue ממוקמת במרכז ויאטנם.
בעבר היא שימשה חלק נכבד ממלכי ויאטנם כעיר בירה, לפני שאחד המלכים העביר את הבירה להאנוי.
בתקופה שהמדינה היתה מחולקת לצפון ודרום, היא היתה שייכת לדרום - לא רחוק מהגבול הצפוני.

בעיר שוכנת "העיר האסורה" - בדומה לזו של סין - בתוכה חיו המלכים, משפחותיהם, פלגשיהם ומשרתיהם, ומשם שלטו בממלכה.

כיום רוב העיר האסורה נמצאת בשלבי שיפוצים. מה שמעניין הוא שראינו נשים עושות את רוב העבודה הקשה (סחיבת אבנים למשל) בעוד הגברים ישבו ו"פיקחו" על עבודתן.

אבל אחזור רגע לערב הקודם, בו הגענו למלון. אפשר בשקט לומר שמלון Eldora ב-Hue היה המלון המוצלח ביותר בכל הטיול שלנו. הגעתי לשם על ארבע, אפשר לומר, ממש מעולפת. "נשפכתי" על אחת הכורסאות בלובי בזמן ש-T בצע את ה-check in.

ואז הכניסו אותנו לחדר

שהיה ללא ספק הכי מפואר שהיה לנו בטיול הזה, ו"נשפכתי" על המיטה - שממש חיבקה אותי בנוחותה.
"כזה עוד לא ראית" קרא לי T מחדר האמבטיה.

גררתי את עצמי לשם כדי לראות על מה הוא מדבר, והבנתי שזה בדיוק מה שהגוף שלי דורש כרגע.

אני לא יכולתי לאכול כלום אחרי יום ההקאות הנורא שלי, והייתי חלשה מכדי לצאת להסתובב בעיר, אבל T היה מאד רעב והזמין לעצמו Pho Bo, מרק ויאטנמי מעולה, אותו הם אוכלים שלוש פעמים ביום: כן, גם לארוחת בוקר. זהו מרק בשר (במקרה הזה,  bo זה בשר, ga זה עוף...) עם אטריות אורז ומיליון סוגים שונים של ירקות ונבטים.

אנחנו גילינו את המרק הזה ביום השני או השלישי שלנו בויאטנם, ורוב הזמן זה כל מה שאכלנו בצהריים.

ליד המרק הם מגישים עוד ירק - אותו מכניסים למרק, וכמובן גם צ'ילי חריף - למי שבא לו לשדרג את המנה.
לדבריו זו היתה הגירסא המוצלחת ביותר של pho bo שהוא אכל מאז שהגענו למדינה.

ישנו מצוין באותו לילה, במיטה המחבקת הזאת, ובבוקר חיכה לנו מדריך חביב (ודובר אנגלית די מובנת) שסייר איתנו בעיר.

בדרך לקבר של Minh Mang, קיסר שמלך בתחילת המאה התשע עשרה, עברנו ליד בית קברות. שם הבנו שלמרות שהם בודהיסטים בדתם, הויאטנמים קוברים את מתיהם ולא שורפים אותם. במרכז הם קוברים אותם בבתי קברות, ובדרום כבר ראינו קברי אבות בחצרות הבתים. כיון שבנוסף לבודהיזם הם מחזיקים גם בדת המקומית שסוגדת לאבות אבותיהם, מאד נוח להתפלל למישהו שקבור לך ממש בחצר.

הקברים של המלכים, לעומת זאת, הם ארמונות בפני עצמם. Minh Mang תכנן לעצמו את הקבר (מנהג רווח אצל מלכי ויאטנם) אבל מי שבנה אותו היה יורשו. הוא שוכן ביער יפהפה

וכמו רבים מקברי המלכים מכיל גם פגודה בנוסף לקבר עצמו. עוד משהו - מקום הגופה עצמה של המלך הוא סוד כמוס, ובכל מקרה לא בחלקת הקבר - מחשש לבזיזה, כי יחד עם הגופה נטמנו גם אוצרות, בדומה לפרעונים של מצרים העתיקה.

כיון שהסיפור הזה די חוזר על עצמו לא אעלה כאן את כל התמונות מכל האתרים שהיינו בהם, אבל מעניין לספר מה קורה לפילגשים הרבות של המלך כשהוא הולך לעולמו. בויאטנם הן עוברות למגוריהן שסמוכים לחלקת הקבר, ומרגע מותו של הקיסר, הן אסורות ליורשיו (בניגוד למנהג הסיני, בו יורשי הקיסר יורשים גם את פילגשיו).

עברנו ממקדש למקדש ומקבר לקבר באותו היום, כאשר מדריכנו הנאמן מספר ומתאר באנגלית די רהוטה את קורות העיר ומלכיה.

הסיור איתו הסתיים בשייט על הנהר המבושם Perfume river - שקיבל את שמו תודות לפרחי הסחלב הריחניים שנושרים אליו בהמוניהם בעונת הסתיו, ובהיסחפם בזרם ממשיכים להדיף את ניחוחותיהם לאורכו....

לאחר מנוחה קצרה במלון, יצאנו להסתובב קצת ברחובות Hue.
מה שבלט כבר כשהגענו, ועוד יותר למחרת, היה יופיה של העיר, וניקיונה יחסית להאנוי וסאפה. גם התנועה נדמתה לנו פחות מטורפת, ובאופן כללי העיר עשתה רושם ידידותי יותר ורגוע יותר מהערים שראינו בצפון.

באופן כללי שמנו לב שיש הבדל משמעותי בין מה שהיה צפון ויאטנם לבין המרכז והדרום. כאילו ככל שהממשל רחוק יותר, כך רווחתם של התושבים גדולה יותר.

ה-Trip Advisor המליץ לנו על מסעדה שהתבררה כחדר האוכל של מלון Hue Jade. היא היתה במרחק הליכה מהמלון. כמעט פספסנו אותה כי לא הבנו בהתחלה שמדובר במלון, בעצם. המסעדה ממוקמת בתוך המלון מאחורי הלובי, לא מושכת את העין כלל. מישהו במלון הבין שמנהלת המסעדה, צעירה מוכשרת בשם אמילי, סטודנטית למלונאות בקולג' המקומי, היא קלף מנצח, והחליט להרחיב את שירות ארוחות הבוקר של המלון גם לארוחות צהריים וערב.

ובאמת - האוכל וגם השירות במסעדת Jade מצוינים.
T ואמילי נכנסו לשיחה תוך כדי הארוחה, בה היא סיפרה לנו מעט איך הגיעה עם חלק מאחיה ואחיותיה מהכפר לחיות וללמוד בעיר האוניברסיטאית Hue.
T שאל בעדינות אם היא מוכנה לקבל כמה עצות שתעזורנה לה לקדם את המסעדה, ואת עצמה בתחום המלונאות והמסעדנות - והיא הסכימה בהתלהבות. הוא ביקש ממנה לשבת איתנו, ובמשך שעה קלה העניק לה ייעוץ חינם - מהסוג שהוא מעניק עכשיו ללקוחות בתחום הייעוץ העסקי והקולינרי. אמילי הבינה שהיא מקבלת עצות יקרות מפז, ו-T שמח לעזור לצעירה החרוצה והנעימה הזאת שהצליחה להוציא את עצמה מהכפר וממעגל העוני של משפחתה - ולפרוץ לעצמה דרך בתחום כל כך מתפתח ומבוקש בארצה ובעולם.

אחרי הארוחה יצאנו להליכה בעיר, חצינו את הנהר ושוטטנו בשוק המקומי. זה הפך להיות הבילוי הלילי האהוב עלינו - שוק הלילה, שכולל את כל סוגי הסחורות ואת כל סוגי המאכלים. הנה כמה תמונות.

פינת תבשילי רחוב....אנשים פשוט באים, מתיישבים על השרפרפונים המצחיקים האלה, והמוכרת מגישה להם מתבשיליה.

לא הצלחנו לנחש מה מתבשל ברוב הסירים האלה.....

כמה חבל שאי אפשר לקפוץ לכאן כל שבוע לקניות....

מזל שהריחות לא עוברים דרך התמונות....

ערימות של אטריות אורז מסוגים שונים

חסילונים ודגים בקארי...

דפי אורז עבור ה-spring rolls...


אני יודעת שנסחפתי, אבל גם אלה רק קומץ מהתמונות.......

השווקים ואוכל הרחוב הם חלק עיקרי בחוויית התיור בויאטנם - ונהנינו מכל רגע.

יומיים בילינו ב-Hue היפה והנעימה. למחרת שמנו פעמינו לכיוון Hoi An, עם אותו הנהג החביב שאסף אותנו אותו יומיים קודם לכן משדה התעופה. אבל זה....בפוסט הבא

וגם כאן

החופשה בויאטנם - שייט ב- Halong Bay

התחנה הבאה שלנו בטיול אחרי Sa Pa היתה Halong Bay.
משום מה חשבנו שזה ממש ליד Hanoi, ולכן כשראינו ששג'ו, הסוכן הנהדר שלנו, תכנן להסיע אותנו להאנוי, להעביר שם לילה במלון, ומשם לצאת בבוקר לכיוון המפרץ כדי לצאת לשייט בן יומיים, זה נשמע לנו הגיוני.

הנסיעה בת 4 השעות מ-Sa Pa במיניבוס של 6 אנשים, בדיוק כמו בדרך הלוך, היתה מצוינת. עצרנו פעמיים להתרעננות קצרה, שוב באותם מרכזי דלק/שירותים/קניות הזויים כמו בהלוך, אבל זה היה נוח.

המלון, ששכן גם הוא (כמו קודמו) במרכז הרובע העתיק של האנוי, היה מצוין. בנוסף, שידרג אותנו ג'ו ללא ידיעתנו למיני סוויטה, ובאמת התפנקנו לנו בחדר גדול ונוח, עם נוף לעיר אך אטום לרעשים. גם השירות במלון היה מצוין.

עד כאן הכל היה מושלם.
אגב, ג'ו הודיע לנו בשלב די מאוחר, שלא נוכל להגיע לשייט עם המזוודות שלנו כי ניתן לעלות רק עם תיק קטן אחד לזוג, או כמו שהם אמרו: one small bag. כיון שלא היה לנו תיק קטן שהיה גדול דיו כדי להכיל בגדים + כלי רחצה ללילה עבור שנינו, ירדנו לרחוב באותו ערב וחיפשנו לנו תיק.
ממש מעבר לכביש היו כמה חנויות שהציעו תיקים ותרמילים, וגם מעילים....בקיצור, יצאנו עם תרמיל מעולה, ושני מעילים של The North Face (בשבילו ובשבילי) - הכל יחד בפחות ממאה דולר. נכון, ייתכן שזה זיוף. אבל זה זיוף מעולה, ייתכן אפילו שזה זיוף שהוכן באותו מפעל של המקור...

בבוקר הגיע האוטובוס של חברת השייט כדי לאסוף אותנו. לשוא חיפשתי ברשת תמונות של אוטובוס ויאטנמי כדי להעלות לכאן. חבל שלא צילמנו בעצמנו. המושבים מותאמים לויאטנמים - קטנים וצפופים. בקושי ישבנו T ואני זה לצד זה, וכשהבחור שישב לפנינו ניסה להשעין את מושבו מעט לאחור, T זעק בכאב שמתרסקות לו הברכיים.

כשיצאנו לדרך אמר המדריך באנגלית עילגת (ועוד אדבר עליו) שהנסיעה צפויה לארוך כשלוש שעות. כבר בשלב הזה הופתענו, כי כאמור חשבנו שהמפרץ קרוב יותר להאנוי. בפועל הנסיעה ארכה כחמש שעות, והנהג הסכים לעצור רק פעם אחת בדרך. בקיצור - זו היתה נסיעה זוועתית.

מה שכן, העצירה היתה במקום יותר נורמלי מאלו של הדרך לסאפה. מאוחר יותר נתקלנו בכמה וכמה מרכזים שכאלה, שממומנים על ידי הממשלה, מציעים עבודות אמנות שמבוצעים (לכאורה, לפחות) על ידי בעלי מוגבלויות. על הקיר החיצוני מופיעות רשימות של ארצות אליהן ניתן לשלח את חפצי האמנות (כולל שטיחים, פסלים, ציורים ועוד) כולל זמני משלוח ותעריפים.
במרכזים האלה היו שירותים ראויים, קפה, גלידה ועוד.

בתום הנסיעה המפרכת הגענו למפרץ האלונג. כיאה לתיירות המתפתחת בשנים האחרונות בויאטנם, גם כאן ראינו מלונות וכן מלונות בשלבי בנייה שונים, צצים כמו פטריות אחרי הגשם לאורך הכביש שמוביל למעגן הסירות.

באנגלית העילגת שבפיו, פצח המדריך ב- Ladies and Gentlemen חגיגי - שהתברר לנו בהמשך שכך הוא מתחיל כמעט כל משפט-  והסביר שחלקנו מיועדים לשייט של יום אחד, חלקנו (למשל T ואני) ליומיים כולל לילה, וחלקנו לשלושה ימים. ההסבר היה מבולבל וכמעט לא ניתן לפענוח, אבל בסופו הצליח כל אחד מנוסעי האוטובוס להבין מה הוא אמור לעשות.

ריחמתי על אלו שבחרו שייט של יום אחד, כי עד שהגענו למפרץ כבר היה אחר הצהריים, והרבה הם ודאי לא הספיקו לראות בשייט הקצרצר שלהם.

מאוחר יותר הבנתי שגם הדיל שלנו לא היה מוצלח בהרבה. המארגנים ניסו לדחוס לעשרים וארבע השעות בהן שהינו על הסירה גם ביקור במערת נטיפים (שהבנתי שהיא יפה מאד אבל כל כך צפופה ועמוסה בתיירים שהחלטנו לוותר על התענוג), גם שיעור בישול כושל וחובבני - המדריך העילג עצמו הפך לשעה קלה לטבח וניסה להראות לנו איך מכינים spring roll - גם שיעור טאי צ'י בזריחה (שאיש מנוסעי הסירה לא התעורר אליו) וגם קריוקי אחרי ארוחת הערב (שאיש לא נשאר כדי להשתתף בו).

היתה תחושה שניסו להשרות אווירה של קייטנה לחבורה של מטיילים בוגרים, שלא ממש היו מעונינים בכך. נראה היה שכולם, כמונו, רצו לשוט במפרץ הרגוע וליהנות מהנופים.....

T נהנה על הסיפון

חדר השינה שלנו על הסירה

הנוף המהמם שרואים לאורך השיט

"גזלן"ית שמגיעה על סירה קטנה ומציעה את מרכולתה לתיירים על סירות

בסך הכל השייט עצמו היה יפה מאד, המפרץ יפהפה - ואם לומר משהו טוב על הסירה עצמה: האוכל היה טעים.

כפי שכבר הזכרתי, המדריך, שהציג את עצמו כדיויד, דיבר בהיגוי כל כך נורא שאת רוב דבריו רוב האנשים לא הצליחו להבין. היו אלה תיירים מאד מנומסים ולא העירו על כך דבר, אבל ניתן היה לראות את  התאפקותם לא לצחוק. זה היה ממש מביך. ומביש.
לא יכולתי להתאפק והקלטתי אותו

אגב, כאשר ביקשו מאיתנו משוב בסוף השייט, והתייחסנו לנושא הזה - בא המדריך להתחנן שנשנה את מה שכתבנו, אחרת הוא יפוטר לאלתר. כיון שידענו כבר שיש סיכוי סביר שזה מה שבאמת יקרה, שינינו את המשוב בלב כבד, אבל מאד עודדנו אותו לעבוד על ההיגוי שלו עם דובר אנגלית, אחרת ימיו כמדריך תיירים באמת יהיו ספורים. דיויד לא הפסיק להודות לנו עד שירדנו סוף סוף מהסירה. הרגשנו מאד לא נעים.

בנוסף, הביורוקרטיה הויאטנמית שם בנויה כך, שבכל יום חייבת הסירה לחזור להירשם במעגן. כתוצאה מכך, גם מי שנרשם לשלושה ימי שייט, בעצם חוזר ורואה את אותם האתרים שוב ושוב....משהו מוזר ביותר.

המסקנה שלנו היתה, שלו יכולנו לתכנן את החלק הזה של הטיול שוב, היינו נוסעים ישר למפרץ מ-Sa Pa, מדלגים בכלל על החזרה ללילה אחד להאנוי. היינו לוקחים חדר במלון שם, לחופי המפרץ ועושים שייט של יום אחד (אבל מהבוקר, לא משעות אחר הצהריים) ומוותרת על שינה על הסירה.
אבל גם ככה נהנינו, פשוט חפהפה שם.

מה שכן, למחרת היינו אמורים לטוס ל-Hue מהאנוי, וחישוב מהיר של שעת העגינה של הסירה פלוס זמן הנסיעה באוטובוס הגמדים הניב מסקנה שלא היינו מגיעים בזמן לשדה התעופה בהאנוי. הוספנו לכך את העובדה שג'ו הורה לנו להפקיד את המזוודות שלנו במלון בהאנוי (כי נסענו כזכור עם one small bag)....והרמנו אליו טלפון ושטחנו בפניו את חששותינו.

תוך זמן קצרצר חזר אלינו סוכננו היקר עם פתרון - הוא שולח לנו נהג פרטי שיסיע אותנו לשדה התעופה, במקום האוטובוס. במקביל, יאסוף נהג אחר את מזוודותינו מהמלון ויביא לנו אותם לשדה התעופה. כבר אמרתי ששירות כזה עוד לא חווינו מעולם?

בעייה אחת התעוררה כאשר ירדנו מהסירה - ולא ברור אם היא נגרמה ממשהו שאכלתי או מהדקות המעטות שחיכיתי בסירת המנוע הקטנה שהובילה אותנו מהקרוז למעגן - חטפתי בחילה נוראית שליוותה אותי לאורך כל הנסיעה לשדה התעופה וגם בטיסה. פעמיים הקאתי את נשמתי בשדה ופעמיים על המטוס עצמו - בקושי הספקתי להגיע לשירותים. הפעם השנייה על המטוס היתה ממש בשלבי הנחיתה האחרונים....הדיילים ההמומים לא אמרו מילה כאשר השתחררתי מחגורתי וממושבי ורצתי כל עוד נפשי בי לשירותים.....ממש לא נעים!

רצוצה ומסמורטטת עליתי על ההסעה שחיכתה לנו כמובן בשדה ב-Hue.....הנהג המודאג התעניין בשלומי, והסיע אותנו במהירות ובביטחה למלון. לא ידענו זאת אז, אבל הנהג הזה הסיע אותנו יומיים אחרי כן מ-Hue ל-Hoi An. הוא לא היה מדריך תיירות ולא דיבר כמעט אנגלית, אבל היה מאד נחמד ויצא מגידרו עבורנו.
אפשר לומר שהיום הזה היווה את נקודת השפל של החופשה שלי בויאטנם - מרגע זה ואילך הכל התחיל להיות הרבה הרבה יותר טוב. אפשר אפילו לומר שמבחינתי, החופשה בויאטנם התחילה ב-Hue....אבל זה כבר בפוסט הבא.

וגם כאן