עדכוני ספטמבר

הורי נסעו בחזרה הביתה לקליפורניה.
מצד אחד כבר בא לי שיסעו. לא שהם הפריעו, להיפך. הלוואי וכל האורחים שלנו היו כמוהם.
אבל הרגשתי שאני רוצה את הבית שלי בחזרה.
מצד שני כמעט בכיתי אתמול כשהשארנו אותם בשדה התעופה. מזמן לא הרגשתי ככה בפרידה.
הם כאילו נשארים כל הזמן אותו הדבר, פעילים, בריאים, ערניים ואנרגטיים, מתעמלים כמה פעמים ביום ואוכלים בריא וקוראים את כל החדשות ואת הניו יורק טיימס מקצה אל קצה, ורואים סרטים וסדרות וקוראים בערך ספר בשבוע....

אבל הם מזדקנים. אין מנוס מזה. ושוב, הלוואי על כולנו הזדקנות כמו שלהם. הם בריאים, הם יחד. מבוססים כלכלית.
ניסיתי להיות איתם כמה שיותר, לשוחח איתם ולצאת איתם...וגם סתם לשבת כאן כל אחד עם הספר שלו או האייפד או המחשב...
אבל די, הרגשתי שאני רוצה את הספייס שלי.

אני כבר לא רוצה שהם יחזרו ארצה, אחרי שאני רואה מה קורה כאן לקשישים - ותגידו שיש להם כסף אז מצבם לא יהיה אותו הדבר אבל עדיין. שם ביטוח הבריאות שלהם מעולה. אין "נפילה בין הכסאות" כאשר בכל שלב אתה תלוי ברשות אחרת ואין לך מושג אל מי לפנות.
ראיתי איך הביטוח הרפואי שלהם טיפל שם בדוד שלי כשחלה וכשגסס. אין מה להשוות בכלל. עדיף להם שיישארו שם. בשקט ובשלווה, בנוחות.

ובעצם, גם כשהם עוזבים אין לי באמת את הספייס שלי כי החיילת כאן, ולא תמיד יש לי את הכוחות לדרמות שלה, ועוד מעט היא כבר לא תהיה חיילת.
אישרו לה את השחרור, ועכשיו זה רק עניין של ועדה רפואית שהיא פחות או יותר חותמת גומי על ההמלצה של הפסיכיאטר.

בעצם עכשיו היא צריכה לקחת את עצמה בידיים לגמרי, לעבוד במשרה מלאה ואולי יותר - גם בייבי סיטר או משהו בנוסף - כדי להרוויח מספיק, כדי להתחיל לחסוך לקראת היציאה לעצמאות בעוד שנה וחצי. דירה, לימודים....האם היא תוכל לעשות זאת?
T חושב שכן. אני בספק. אני מקווה שכן אבל אין לי את הביטחון שיש לו.
נראה לי שכאן אמשיך לקרוא לה החיילת. גם כשהיא לא תהיה כבר.

בשבוע הבא אנחנו טסים לרומניה עם המהנדס ועם ביוכימיה.
מצד אחד אני מוצאת את עצמי מצפה כבר לחופש הזה, לקרירות של אירופה, להרים ולנופים של רומניה. לא נהיה בכלל בבוקרשט, רק בלילה האחרון לפני החזרה ארצה. רוצים טבע, נופים, אווירה של חופש.
מצד שני לא יודעת איך תהיה האינטראקציה עם החברים. מקווה שכולם יהיה סבלניים ובמצב רוח טוב ונצליח ליהנות בלי תקלות ואי נעימויות.

אני גם קצת חוששת הפעם להשאיר כאן את הבית.
החיילת פוחדת להיות כאן לבד ואנחנו לא מרשים לה להביא אנשים כשאנחנו לא נמצאים.
אז כנראה שלפחות חלק מהזמן היא לא תהיה כאן.

T הודיע לחיילת שהיא צריכה להודיע לנו מתי היא כאן ומתי היא לא כאן.
הוא לא שם לב, אבל היא נורא נלחצה מזה.
היא חשבה שהיא תלך ותבוא לפי שאיך שיבוא לה או יסתדר לה באותו הרגע.
אבל הוא רוצה לדעת מתי היא מתוכננת להיות כאן, ומתי לא.

הוא רוצה שהיא תגיד מראש אם היא מתחייבת לטפל בחתולים או שאנחנו צריכים למצוא להם סידור אחר.
אני לא התערבתי בזה, בעיקר כדי להראות חזית אחידה מולה, אבל אני לא שלמה עם הגישה הזאת.

חשוב לי שהיא תרגיש שזה הבית שלה, הבסיס אליו ממנו היא יוצאת ואליו היא יכולה לחזור מתי שתרצה.
חשוב לי שהיא לא תרגיש שבכל פעם שאנחנו נוסעים, אין לה בפועל בית.
מצד שני חשוב לי גם שהיא תלמד לקחת אחריות, ומה אנחנו כבר מבקשים? להאכיל את החתולים לפחות פעם ביומיים ולבדוק שהכל בסדר בבית?
לדעתי הסידור צריך להיות שהיא כאן ומטפלת בדברים, ובמקרה שהיא רואה שהיא לא מגיעה לפחות פעם ביומיים, היא מיידעת את ע' (השותף שלנו) כדי שהוא יגיע במקומה בעת הצורך.
אני לא רואה את הבעייתיות בכך.
אני לא מבינה מדוע T מתעקש.

הוא אמר לה לתת לו תשובה עד יום ראשון, ובינתיים היא כבר התחייבה להיות כאן ביומיים הראשונים של ההעדרות שלנו, אולי גם ביום השלישי. מעבר לזה נחכה ליום ראשון.

האימונים שלי הולכים נהדר, גם כשאני מתאמנת וגם כשאני מאמנת, ונראה לי שמצאתי את הקול שלי, את המסלול הייחודי שלי. וטוב לי עם זה.

באימון האחרון שלי התאמנתי דווקא על הצורך שלי להגיע בזמן - אפילו מוקדם - לכל מקום.
זה מצחיק, כי לרוב האנשים שאני מכירה יש בעיה של איחורים, ולכאורה להגיע בזמן או מוקדם זו לא בעיה.
אבל בתקופה הזאת שאמא שלי הייתה כאן זה התחדד לי עוד יותר, כי היא עוד יותר קיצונית ממני וחייבת להיות בכל מקום הרבה לפני הזמן.
יצא אימון מאד מעניין - נראה לי שאכתוב עליו בנפרד.

נשמותק היה חולה, אז מעבר לליווי חכמוד לחוג הכדורגל שלו בחמישי, לא יצא לנו להתראות בסוף השבוע האחרון (הורי בעיקר פחדו להידבק, ובצדק). ליתר בטחון כבר התחסנו, T ואני, נגד שפעת.

מקווה להיות עם הנכדים בחמישי אחרי הצהריים, וכנראה שיבואו גם לארוחה בששי.
מודה ומתוודה: אני מאוהבת קשות בנכדים האלה.....

חדשות משמחות, כמו שחכמוד אומר: בני קיבל את ויזת "האמנים" בארה"ב, כלומר יוכל בשלוש השנים הקרובות לעבוד שם (במקצועו: מוסיקה) בהופעות, הוראה, וכל עבודה אחרת שקשורה איכשהו למוסיקה.
התהליך כולו לקח כארבעה חודשים מרגע הגשת הבקשה, וכמעט שנה של הכנות (בסיוע והנחייה של עורכת דין).

כלתי עדיין לא הגישה את בקשתה, למרות שה"תיק" שלה מכיל הרבה יותר תוכן מאשר של בני (היא שם כבר 11 שנים), כי בינתיים חזרה ללימודים לנסות לסיים את הדוקטורט (שהפסיקה ממש לקראת הסוף) ובינתיים הולך לה לא רע בכלל - מחזיקה לה אצבעות. אז היא עדיין על ויזת סטודנט.

היום יש קבוצת מנטורינג, בהרכב המצומצם. זאת שיצאה לחופשת לידה אכן ילדה השבוע בת במזל טוב.
שיהיה המשך שבוע טוב

וגם כאן 

עדכוני חיילת

אחרי שיחה נוקבת ומעניינת בתגובות עם קוץ היקר אני פורשת כאן "שטיח" כמו שנאמר בז'רגון האימוני הסאטי : ייתכן מאד שמה שאני כותבת כאן הוא תמיד בגדר רכילות.
אז נכון שאני מנסה לכתוב על עצמי, ועל התגובות שלי לדברים שקורים לי מול אנשים ומול החיים, ולא רק על אותם אנשים. ונכון, שכאשר אני כבר כותבת על אחרים אני מנסה להוציא אותם גדולים....ובכל זאת ייתכן מאד שלא תמיד זה מצליח לי. ואני מודה שבעצם כתיבת הבלוג אני כל הזמן מרכלת. אוף! טוב, אני מרכלת. אנסה לחיות עם עצמי...... 😕

אז מה קורה עם החיילת שלנו.
צעד גדול מאד קדימה היה כאשר היא הבינה שמצבה בבנק בכי רע והיא העזה לפתוח בפנינו את החשבון שלה ולהתייעץ איתנו.
מאד הערכנו אותה על הצעד הזה, עברנו איתה על החשבון ועל ההלוואות (כן - בגיל 19 כבר לקחה הלוואה) ועל הגיהוץ הבלתי מבוקר בכרטיס האשראי.
הסברנו לה איך כדאי לה להתנהל: לא "לגהץ" בכלל את כרטיס האשראי בשלב ראשון, לחשב כמה היא באמת צריכה בחודש/בשבוע ולהיצמד לזה, לעבוד בכרגע רק במזומן ולרשום כל הוצאה ולדעת כמה יצא וכמה נשאר....ולפי זה לתכנן באופן נבון גם את היציאות והבילויים (ולהפסיק לגמרי לעת עתה עם קניות של בגדים, איפור וכו עבורה ומתנות עבור אחרים).

בסך הכל השילוב של משכורתה הצבאית המוגדלת (כי היא הוכרה כחיית בודדה) פלוס  המשכורת ממקום העבודה (שתלוי כמה משמרות היא עושה שם) מהווים הכנסה יפה מאד למי שלא משלמת לא שכר דירה, לא חשבונות, לא את חשבון הפלאפון שלה (זה הדבר היחיד שאמה מממנת, בינתיים לפחות), לא אוכל (אוכלת אצלנו ולוקחת בקופסאות לצבא ולעבודה) פרט לבילויים ויציאות, לא נסיעות ברכבת (בכלל, בזכות החוגר) ובאוטובוס כשהיא במדים.

ובכל זאת היא בחובות.
אני מכירה את זה גם מאנשים אחרים, שקונים כסוג של פיצוי ונחמה. בלי קשר למה שיש להם, בלי קשר למה שהם באמת צריכים.

בסך הכל ציפינו לתמונה שחורה יותר, ואפילו הופתענו לטובה כאשר הצצנו לה בחשבון.
סיכמנו איתה את מה שסיכמנו לגבי ההתנהלות הכספית שלה מכאן והלאה, עזרנו לה להזיז את מועד ירידת האשראי מהחשבון ל-15 לחודש במקום השני (מה שהיה משאיר אותה ללא יכולת למשוך מזומנים עד לכניסת המשכורת ממקום העבודה בעשירי לחודש), גם הודענו לה שלכבוד יום הולדתה נראה לנו שעדיף שניתן לה כסף מזומן במקום לקנות סתם מתנה, ואיתו היא תתנהל עד שלאט לאט תסגור את החוב.....
כשהיא פנתה אלינו היא היתה מאד מפוחדת ומבויישת לחשוף בפנינו את ענייניה הפיננסיים, ועד סוף השיחה היא יצאה מאד אופטימית ודי מעודדת.

בפועל עשינו טעות שנתנו לה את התחושה שמצבה לא נורא כל כך בסופו של דבר.
בעקבות השיחה איתנו היא נכנסה לאופוריה : שהמצב לא נורא כל כך, שהאשראי יירד רק ב-15, שיש לה עכשיו כסף מזומן ביד......והצליחה תוך 10 ימים "לשרוף" את כל המזומן שנתנו לה ליום ההולדת, ו"לגהץ" באשראי פי שניים ויותר ממה שהיא גיהצה מתחילת החודש ועד לשיחה שלנו.

תוך פחות משבועיים היא הגיעה למצב שכאשר יירד התשלום על האשראי היא תיכנס למינוס, והחשבון שלה יינעל.
היא באמת נבהלה מעצמה והודתה שהמחשבה על המזומן שהיה לה, והעובדה שתשלום כרטיס האשראי יירד ב-15 לחודש במקום בשני ושאמרנו שהמצב פחות גרוע ממה שחששנו - סובב לה את הראש והתיר את כל המעצורים.

בלית ברירה, ולמרות שאנחנו בעיקרון מתנגדים לקרדיט ולקיחת הלוואות נוספות, הראנו לה כיצד לקבוע תשלום חודשי קבוע, לפחות לחודש/חודשיים הקרובים, בכרטיס האשראי (כאשר יש ריבית "יפה" על כל הסכומים שיידחו לחודש הבא).

היא הבטיחה שמעכשיו תצמצם את ההוצאות, תקפיד על מה שסיכמנו, וכבר דיווחה כמה פעמים שהיא רושמת כל הוצאה.
כמו שאומרים: נחיה ונראה.
בינתיים אני עוקבת מקרוב אחר החשבון שלה, ושואלת מידי פעם איך היא מסתדרת....

בחזית היחסים עם החבר היא מצליחה ליצור משבר אחר משבר, כאשר הרבה פעמים זה אסון ידוע מראש שאנחנו גם מדברים עליו יחד ומשרטטים את כל המוקשים שהיא עלולה להיתקל בהם בדרך.....ובכל זאת היא מצליחה ליפול לבורות שוב ושוב (וזאת למרות שהיא יודעת היכן הם).....אבל בינתיים האהבה שלהם זה לזה מצליחה לסייע להם להתגבר גם על מצבים שלנו, מהצד, נראה שזהו - על זה לא ניתן כבר להתגבר.
על הדרך הם שניהם לומדים על יחסים ועל עצמם, ואני הרי תמיד אומרת שהחיים הם בית ספר.

הלימוד הזה, על עצמה ועל החיים, ההשתדלות - גם כאשר יש צעד אחורה אחרי שני צעדים קדימה - מאד מאד מעודדים אותנו, וכמובן מספקים לנו מוטיבציה לעזור ולהיות שם בשבילה. והיא יותר ויותר פתוחה איתנו, קשובה לנו, לא מסתפקת רק במה שהיא רוצה לשמוע ומוכנה גם לקבל חוות דעת שלא נעימות לה ברגע הראשון אבל עושות פלאים בהתנהלות שלה בסופו של דבר.
אני מלאת התפעלות, האמת, ומעזה לקוות שאכן נצליח לסייע, ולו במעט, להכין אותה לחיים טובים ונורמטיבים בהמשך.

אגב כרגע הפסיכיאטר הצבאי משוחח איתה על האפשרות של שחרור מוקדם. זה היה ביוזמתו, האמת, ולמרות שבתחילה נבהלה מהאפשרות, עם הזמן החלה להתלהב מהאופציה. אני לא סגורה על העניין הזה אבל T טוען שבשלב זה ברור לו שהצבא לא תורם לה דבר, היא לא תורמת לצבא דבר, ועדיף שתצא לעבוד במקום מסודר ותרוויח כסף נורמלי ותתחיל לחסוך ולהיערך לאפשרות של לימודים באיזשהו שלב.......

כרגיל - ימים יגידו

וגם כאן

להיות בן אדם זה גם לדעת להודות בטעות

בקבוצת המנטורינג העלה המאמן את כל עניין ההצטרפות והעזיבה של החדשה וההתנהלות שלו בנושא.

בהתחלה הוא ביקש מאיתנו, מכל אחת בתורה, לומר איך הרגישה מול החדשה וכן מול התגובה שלו ואופן הטיפול שלו בעניין. הוא הדגיש שאנחנו יכולות לומר הכל, לדבר לגמרי חופשי, לא לפחד לפגוע בו - ורק כמובן להקפיד לשמור על כבודה של החדשה שכבר לא נוכחת בקבוצה.

כל אחת בתורה דיברה, והתגובות היו די מגוונות.
היתה אחת שהרגישה בדיוק כמוני, ועוד אמרה שלולא היה המאמן עוצר מתי שעצר, היא עצמה היתה אומרת משהו.
לגמרי הופתעתי. משום מה חשבתי, שהייתי היחידה שחוותה את הקושי מול החדשה.

מה שהיה משותף לכולנו - אלה שלא חשו איתה בנוח ואלה שכן -  היה, שכולנו חשבנו שניתן היה לתת לזה זמן, לאפשר לה להשתלב, ללמד אותה איך הדברים מתנהלים אצלנו בקבוצה בפרט ובסאטיה בכלל.

כולן, כמוני, חשבו שיש להן שיעור ללמוד כאן: איך מקבלים מישהו חדש לקבוצה מלוכדת ומגובשת, איך מתמודדים עם מישהו ש"לא בא לנו טוב" כאשר זה לא במסגרת חברתית אלא במסגרת לימודית, מסגרת של עבודה.

אחרי שכל אחת מאיתנו דיברה היה תורו של ג', המנטור - המאמן.
ובלי להתבלבל או לתרץ או להתחמק, הוא לקח על עצמו את כל האחריות - גם על הדרך בה צורפה החדשה לקבוצה (כשאנחנו הצענו מישהי אחרת והוא פסל אותה), גם על חוסר תשומת הלב שלו לפער הגדול שקיים בין הוותק שלה באימון מצד אחד לבין שיטת סאטיה בה כולנו "שוחות בחומר" והיא כלל אינה מכירה מצד שני.

על כך שלא הכין אותה אולי כראוי לדינמיקה של המנטורינג.

על כך שלא העיר את תשומת לבה כבר במפגש הראשון - בפעם הראשונה שראה איך היא נכנסת לדברי כולם, באופן פרטי, בעדינות או  אפילו בנוכחות המשתתפות אבל בצורה יותר כללית. על כך שלא הבין שהשיטה הזאת של אימון של מישהי בתוך הקבוצה זרה לה ועלולה לפגוע בה (מה שאכן קרה).

וגם בכלל - הבין שכנראה מיהר מדי לאכלס את הכיסא הריק בקבוצה, ושהיה צריך להשקיע יותר מחשבה בעצם ההכנסה של משתתף חדש לקבוצה כל כך וותיקה ומגובשת עם דינמיקה משלה.

הוא שאל אותנו מה אנחנו רוצות לעשות עכשיו - האם לחפש משתתף חדש או להישאר 5 משתתפות - ואמרנו שלמרות שלדעתנו חשוב לנו גם ללמוד לקבל מישהו חדש ולעזור לו להשתלב בינינו - כרגע, כאשר המשתתפת השישית בחופשת לידה ולא ברור אם ומתי תחזור, זה לא הזמן.
והיה והיא תודיע, בתום חופשת הלידה, שהיא בסוף לא חוזרת לקבוצה - אז נעשה חושבים שוב ונבדוק את מי ניתן לצרף. ובינתיים כולנו מקוות שהיולדת אכן תחזור.

המפגש הזה היה עבורי משמעותי בכמה דרכים.
בראש ובראשונה היה לי חשוב שג' העלה את הנושא, לא חשש להתמודד עם מה שקרה ולא נמנע מלקחת על עצמו את האחריות, ובכך הדגים לנו גם שמאמן ומנטור יכול לשגות והוא בסך הכל אנושי אבל הוא גם לא מתחמק מלהודות שטעה ולקחת על עצמו את האחריות.
בנוסף הוא גם שוחח ויישר את כל ההדורים גם עם החדשה וגם עם זאת שרצינו לצרף במקור והוא התנגד לכך - הוא ממש עשה עבודת ניקיון על העניין הזה.

בנוסף הופתעתי לגלות שאני לא הייתי היחידה שהיה לה קשה עם החדשה, ובעיקר שמחתי לגלות שאני לא היחידה שהייתי מוכנה לנצל את ההזדמנות של הקושי כדי להתפתח ולהכיר לעומק עוד קצת את עצמי וגם את עצמנו כקבוצה.

וגם כאן

פורקת קצת

בא לי לפרוק קצת.

באימון האחרון שלי שוב יצא לי לדבר על החדשה בקבוצת המנטורינג, והמאמן שלי באמת הודה שהוא היה צריך לנהל את זה אחרת, אבל עניין אותו דווקא איך אני הרגשתי אז בקבוצה. כי אמרתי לו ש"היא לא באה לי טוב" וחשתי הקלה מסוימת כשהבנתי שהיא עוזבת, אבל שגם הצטערתי שכעת לא תהיה לי הזדמנות להבין מה הפעיל אותי בדיוק ומה אני יכולה ללמוד מזה.
הוא שאל מה הרגשתי. הוא שאל אם שמתי לב שהיא כל הזמן נכנסת בדברי. שהוא ראה מן הצד שהגוף שלי הגיב לזה, אבל שלא אמרתי כלום והמשכתי הלאה כאילו ההפרעה לא קרתה במציאות.
אמרתי לו שלא באמת הבנתי בזמן אמת מה הפריע לי. שמצד אחד זה היה כמו זבוב טורדני שאוטומטית היד שלי ניסתה לנפנף אבל שלא הפניתי באמת את תשומת לבי להבין מאיפה באה ההפרעה.
והיה עוד משהו. ולא יכולתי לשים את האצבע שלי על מה ה"עוד משהו" הזה היה.

זה היה אימון אונטולוגי לגמרי, כלומר - דיברנו על מה שיש, לא העלינו תחושות וזכרונות - אבל כן עלו לי אסוציאציות.
הוא שאל למה לא עצרתי, למה לא הערתי לה.
והבנתי שאני לא יודעת לעשות זאת.
כשמישהו בשיחה עושה משהו שפוגע בי או מפריע לי - יש בי מנגנון שקודם כל משתיק אותי. ולפעמים גם משתק.
ועל המנגנון הזה יש עוד מנגנון שפועל באחת מתוך שתי דרכים - או שאני עוברת אחר כך על סדר היום כאילו לא קרה כלום. או שאני מתרחקת ממי שעשה את זה.
בדרך כלל אם זה אקראי או חד פעמי, אני מתעלמת. עוברת הלאה.
אם זה חוזר על עצמו - מהר מאד האדם הזה כבר לא יימצא אותי במרחב שלו.
אני לא יודעת לענות כשפוגעים בי, מקטינים אותי, לועגים לי או מזלזלים בי.

למזלי זה לא קורה הרבה, לא קורה כמעט - ובאמת אם היו בחיי אנשים שזו היתה דרך ההתבטאות שלהם, מהר מאד הם כבר לא היו בחיי.
היוצאת מן הכלל הזה היא ביוכימיה.
ביוכימיה חברה טובה מאד, אוהבת ונדיבה - אנחנו חברות כבר שלושים שנה, גם שתינו לבד וגם הבעלים שלנו : T והמהנדס.
לביוכימיה יש תקופות טובות יותר ורעות יותר. בתקופות הטובות היא פחות עוקצת, מלגלגת או מקטינה - וקל יותר לקבל זאת ברוח טובה. בתקופות הרעות - עדיף לשמור ממנה מרחק. וגם אם היא לא מוציאה את זה עלי, היא מוציאה את זה על המהנדס, וזה פשוט לא נעים לשמוע או להיות במחיצתם בתקופות האלה.
הבעייה היא שהם באמת חברים טובים, ודווקא בתקופות הרעות אני רוצה לתמוך ולהיות שם בשבילה - ולפעמים זה ממש לא נעים.
עם כל אחת אחרת שהיתה מתנהגת כך הייתי מזמן מנתקת את הקשר.
עם ביוכימיה הצלחתי במהלך השנים ללמוד איזה ריקוד מיוחד שבו אני קצת מתרחקת - בלי להתנתק ובלי לריב ובלי להתעמת איתה על צורת ההתבטאות שלעיתים ממש מקטינה ופוגעת.....וכשהענינים נרגעים אצלה אנחנו מתקרבות מחדש.

הענין הוא שאני מעולם לא עבדתי על הדפוס הזה שלי. אין לי מושג איך לומר לחברה "אני נפגעת כשאת אומרת דברים כאלה". כי תכל'ס זה לא דברים "גדולים". זו יותר צורת ההתייחסות. ואם אני לא זורמת עם זה, התחושה היא שאני כאילו מגזימה. יש לי הומור עצמי ואני יודעת להבדיל בין צחוק בריא וליגלוג מלא חיבה לבין מה שהיא עושה. ואל בעלה לפעמים היא מדברת ממש בזלזול שאני מתכווצת. ממש ברוע לב. וזה לא שהיא לא אוהבת אותו. אני לא יודעת אם היא בכלל מודעת להשפעה שיש לזה על האחר.

אז הנושא עלה באימון האחרון ועוד לא התחלתי לגעת בקצה קצהו של המנגנון הזה, מאיפה נולד, איך התפתח, כלום.
אני מרגישה שזה גם קשור למקרים בהם אני מספרת משהו ואז זה שמקשיב לוקח את השיחה לגמרי למקום שלו.
אז ברור שכשחברות מדברות אז כל אחת מספרת על עצמה וזה הולך ככה באסוציאציות חופשיות - אבל אם יש מישהו שבאופן קבוע מתחיל לשמוע אותי וזה מזכיר לו משהו שלו ומרגע זה השיחה נסבה רק עליו - בסוף זה נמאס.

אגב זה בדיוק ההבדל בין שיחה בין חברים לבין שיחת טיפול או אימון. באימון מדברים רק על הלקוח, שני מוחות שמרוכזים בבן אדם אחד. כל תשומת הלב עליו.
ובכל זאת, גם עם חברה - כשהיא מספרת משהו, אני איתה. אני קשובה, אני שואלת שאלות בנושא, אני נותנת משוב - אני לא מייד לוקחת את זה אלי והופכת את השיחה עלי.

איכשהו זה גם מתקשר לי לכ' - אשתו של ע' השותף של T - בצורה אחרת. האמת - לגמרי אחרת.
אולי לא מתאים לערבב את זה כאן.
בהזדמנות....

וגם כאן