מדריך לתגובות בבלוג החדש שלי: חלק ראשון: כיצד להגיב אצלי בבלוג דרך גוגל

ראשית תודה ענקית לאליפל אשר כתב מדריך מפורט ומושקע בבלוג הנהדר שלו
לאחר שלמדתי ממנו ויישמתי כמיטב יכולתי אצלי בבלוג, בחרתי לנסח הסבר לתגובות במלים שלי.
בנוסף בחרתי להפריד את ההסברים לשלושה פוסטים: כיצד להגיב דרך גוגל, כיצד להגיב דרך משתמש דיסקוס והכי חשוב: איך להגיב כאורח (בלי צורך משתמש, סיסמא, הזדהות אמיתית אפילו).
אז הנה החלק הראשון: כיצד להגיב אצלי בבלוג החדש דרך גוגל:

לאחר שפותחים את הקישור לפוסט רואים בתחתית הפוסט את הפרטים הבאים: כפי שמראים החצים הירוקים שהוספתי כאן, יש כרגע על הפוסט הזה 0 תגובות (באדיבותם הם כתבו על זה גם בעברית וגם באנגלית)

בחלון הקטן למטה כתוב start the discussion ויש ציור עלום של איש אנונימי.

ישנן כמה דרכי תגובה, כל אחד לפי בחירתו:

אם לוחצים על המילה "התחבר" בצד שמאל למטה נפתח תפריט שמאפשר להתחבר דרך דיסקוס (אפרט בהמשך), פייסבוק, טוויטר או גוגל.

בוחרים להתחבר דרך גוגל, ואז ייפתח חלון הזדהות רגיל של גוגל. לאחר שאכניס את כתובת הדוא"ל שלי ואת הסיסמא, הוא יבקש רשות צפייה בכתובת הדוא"ל שלי ובפרופיל שלי בגוגל.

ייתכן שאצלכם זה יהיה בעברית . אם אני לוחצת allow (אני מאשרת) אז אני כבר מזוהה אצלו, והקופסא של ההערה כבר מזוהה. כעת אני יכולה לכתוב את התגובה שלי וגם אקבל חיווי לדוא"ל שלי כשיגיבו לי.

ברגע שאקליק בתוך הקופסא, יופיע כפתור "פרסם בתור...."  ולאחר שאכתוב את התגובה (והיא יכולה להיות ארוכה מאד) פשוט אלחץ על הכפתור והתגובה תישלח לבלוגר.

בנוסף ניתן גם להוסיף כאן תמונה

אם כבר יש כמה תגובות על הפוסט, זה ייראה ככה:

כאן ההזדהות היא זהה לקודם, רק שבתוך קופסת התגובה (שבה אתם כבר מזוהים) כתוב join the discussion. שם כותבים את התגובה החדשה לפוסט.

אני סידרתי כך שהתגובות החדשות תהיינה למעלה, והישנות למטה. נדמה לי שכל קורא יכול לסדר זאת לעצמו. 

לחיצה על "סדר לפי החדש ביותר" תפתח תפריט בו ניתן לשנות את הבחירה לפי העדפתכם.

אם רוצים להגיב לתגובה של מישהו אחר, לוחצים על המילה "צטט", ואז נפתחת קופסת תגובה במקום המתאים, וניתן לכתוב ולפרסם כמו קודם.

כאן ניתן גם לדרג את התגובות אם רוצים (חץ קטן ^ זה דירוג לטובה, והפוך זה לרעה) – אני לא השתמשתי בזה עד היום. אפשר גם לשתף כמובן באמצעות המילה "שתף". גם בזה לא השתמשתי עד היום.

אז זה היה ההסבר לגבי תגובה דרך חשבון הגוגל. עם facebook  זה דומה. טוויטר אני לא מכירה אבל אני מניחה שגם זה דומה. כעת אכתוב פוסטים נפרדים להסברים לתגובה כאורח בלי להזדהות ממש, או לחילופין אפשר גם להקים משתמש בדיסקוס עצמו. 

יומן מסע בהמשכים - מתחילים לתייר בניו יורק

בניו יורק כבר ביקרתי כמה פעמים, כולל בגיל 11 עם משפחתי, בגיל 18 עם משלחת הנוער של משרד החוץ, ועוד כמה פעמים לבד כשעברתי שם בדרך אל או בחזרה מ..... מאד אוהבת את ניו יורק. עם T ביקרתי שם פעמיים - הפעם הראשונה היתה ב-1989 עם הילדים כשהיו קטנים, ובפעם השנייה כשנסענו לטקס הסיום של התואר הראשון של בננו ב-2012 - ממש לפני שהתפטרתי מהעבודה. אז היינו עם הורי בחלק הראשון, לפני שנסענו לבוסטון לטקס, ושוב עם הורי ועם בני וחברתו (כיום כלתי) כשחזרנו מבוסטון. בכל פעם התאהבנו שוב בעיר הזו ובמה שיש לה להציע לתיירים.
ביום שנחתנו בניו יורק החלטנו פשוט לחרוש אותה, ללכת למקומות שעוד לא היינו או שמזמן לא היינו....אז מהמלון שלנו שהיה ממש על Herald square

תפסנו תחתית דרומה, לאזור הגריניץ' ווילאג' וטיילנו ברגל עד ל-Washington square park -

שם בני היה מנגן עם חבריו בימי ראשון, בשנה שחי בניו יורק בין התואר הראשון לשני. זה היה אמצע השבוע, יום שלישי רגיל לחלוטין, ובכל זאת בשעת צהריים שמשית זו היה הפארק הקטן מלא אנשים. הסתבר שהשמש הזו יצאה רק באותו היום או יום לפני כן, וכל הניו יורקים המותשים מהחורף ומהקור יצאו להתחרדן קצת להנאתם. סטודנטים, זקנים, אמהות או מטפלות עם תינוקות, אנשים עם כלבים, נגנים....היו כמה פינות עם מוסיקאים שניגנו וקיבצו סביבם מאזינים נלהבים ונדיבים (גם אנחנו תרמנו את שלנו, וזה הפך להיות הרגל גם בהמשך הטיול - במיוחד בניו אורלינס).
מה שהיה מעניין, הוא שבנוסף לאזור הרגיל הפתוח של הפארק, גודרו בו גם אזורים ייעודיים - היה אזור להורים עם ילדים, והיו שלטים גדולים שאסרו על מבוגרים ללא ילדים להיכנס (לבי נצבט כשחשבתי על החשש מפדופילים, חוטפים ושאר חולירות)...היה אזור לאנשים עם כלבים וגם שם היו שלטים גדולים שאסרו על אנשים ללא כלבים להיכנס. בני אמר שהחלקים האלה לא היו קיימים כשהוא גר שם....ותהיתי אם הוא פשוט לא שם לב לזה או שזה באמת חדש.
לאחר שהייה נהדרת בפארק, שמנו פעמנו בחזרה צפונה ול-The high line,

אטרקציה חדשה יחסית בניו יורק. מדובר בקו רכבת ישן שכבר מזמן לא נמצא בשימוש, בחלק המערבי של העיר, שהפכו אותו לטיילת יפהפיה שמתחילה בין השדרה העשירית לשתיים עשרה באזור ה-meat packing district בדרום (רחוב 13 או אפילו 12) וממשיכה צפונה עד לרחוב 34. עולים על הגשר (יש כמה נקודות כניסה/יציאה, חלק נגישות וחלקן ממש לא) ופשוט מהלכים לאורך קו הרכבת הישן, שלאורכו נשתלו גנים, נבנו פינות חמד לישיבה או צפייה בנוף, ולכל אורכו רואים את העורף של ניו יורק, מפעלים ישנים וזוויות שבדרך כלל לא רואים של העיר. מרתק! בסוף התעייפנו. ירדנו באזור רחוב 23 וכבר לא נותרו לנו כוחות להמשיך ללכת. לי היו נעליים נהדרות עם המדרסים המותאמים אישית שלי, אבל ל-T התחילו כבר לכאוב הרגליים (בהמשך בניו אורלינס הוא סוף סוף מצא נעליים ממש נוחות - של sketchers עם מדרס ה-memory foam ובפעם הראשונה בחייו הוא לא סובל מעמידה או הליכה ממושכת...אבל זה יקרה רק בהמשך) ולי התחיל הגב כמובן......אז תפסנו מונית בחזרה למלון ונחנו קצת.
בערב יצאנו (שוב ברגל כמובן) לאזור טיימס סקוור -

מרחק כמה דקות מהמלון שלנו. קשה לתאר את החוויה של ההליכה ברגל במנהטן. יש פקקים ברחובות אבל גם יש פקקים על המדרכות. בכל פעם זה מרשים מחדש. טונות של אנשים הולכים לכל הכיוונים, זו בהחלט חוויה יוצאת דופן.
אחרי ארוחת הצהריים המצוינת ב-The Harold לא היינו ממש רעבים, אז החלטנו להיכנס ל-Hard Rock Cafe, לשבת על הבר ולחלוק ביננו עוגת New York Cheese Cake....כן כן הלכנו על כל הקלישאות באותו יום ראשון של הטיול.

חזרנו למלון עייפים ומרוצים, אבל ההפתעה הגדולה של הערב עוד חיכתה לנו....
קיבלנו טלפון מהבן שהוא על אוטובוס בדרך לניו יורק מבוסטון. הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שאנחנו כבר בארה"ב והוא לא יראה אותנו. לאחר שהבין שיש לו יום אחד פנוי בין כל הימים המטורפים שלו, הוא פשוט החליט לבלות אותו איתנו. הוא לקח אוטובוס (ארבע שעות נסיעה) מבוסטון שהגיע לאיזור china town במנהטן, ומשם הזמין uber (עוד אספר על השירות הזה רבות בטיול הזה, וגם על המתחרים שלהם lyft) ובאחת וחצי בלילה הגיע אלינו למלון! T פגש אותו למטה כי במלון הזה לא נתנו לאף אחד שאינו מאורחי המלון להיכנס אפילו ללובי או לבר. היינו צריכים להראות מפתח של החדר בכל פעם שנכנסנו...
מפאת העייפות של כולנו והשעה המאוחרת, הוא פשוט נכנס איתנו למיטה (בכל זאת king size, היה בה מקום אפילו לעוד מישהו) וככה מחובקים אחרי חצי שנה של געגוע, נרדמנו (פחות או יותר - כי T נחר כמו אני לא יודעת מה, כמו שהוא תמיד נוחר כשהוא עייף מאד, חולה או עם מיגרנה...). אז T ישן מצוין, בני ואני נרדמנו והתעוררנו לסירוגין - ובסוף בני נרדם חזק בסביבות שש בבוקר כאשר T התעורר....
(וגם כאן)

יומן מסע בהמשכים - הטיסה לניו יורק

קבענו את התאריכים של הטיול לפי שני קריטריונים: הראשון והחשוב ביותר היה מתי לבני וכלתי יש בכלל זמן להיות איתנו. הם כל כך עסוקים, בהופעות, הקלטות, הוראה ועוד שהיה קשה למצוא זמן ששניהם פנויים, כדי לבלות איתנו.

הקריטריון השני היה הלימודים של T. ובאמת יצא כך ש-T חזר מלימודיו בתשע בערב ביום הטיסה, ובתשע וחצי כבר נסענו לשדה התעופה. בחזרה אני תפסתי מונית משדה התעופה הביתה עם המזוודות והתיקים, והוא תפס רכבת ללימודים....

הגענו לפני הזמן לשדה כי זה היה לפני פסח והיינו בטוחים שעמוס שם. אז לא. גם עשינו צ'ק אין מוקדם והכל הלך ממש מהר. גם בדיוטי פרי לא היו תורים, ובסך הכל לא היה לנו הרבה מה לקנות - שני דברים קבועים שאני משיגה רק שם (אחד בג'יימס ריצ'ארדסון והשני בג'ק קובה).

העלייה למטוס היתה בזמן (שאלה: מה פתאום התחילו לקחת את בקבוקי המים מהתיקים בארץ לפני הטיסה? הרי בחו"ל אם קנית מים בדיוטי פרי מרשים לך לעלות איתם למטוס!) אבל אז החלה המתנה ארוכה ומוזרה, שבמהלכה כבר התחלתי להירדם (הטיסה היתה אמורה להמריא ברבע לאחת בלילה)......שבסופה הקברניט הודיע הודעה בזו הלשון: "גבירותי ורבותי, אנו מתנצלים על העיכוב בהמראה שנגרם עקב הרגשה רעה של אחד הנוסעים, ונאלצנו להוריד אותו מהמטוס. שדה התעופה עומד להיסגר להמראות, ונותרו לנו עוד 10 דקות בלבד להמריא או שזה כבר לא יתאפשר הלילה. אני מקווה מאד שנעמוד במשימה" משהו כזה. סליחה??? טוב, זה לא היה ממש רלוונטי כי הצלחנו להמריא תוך 10 דקות, ואפילו הגענו לניו יורק רק באיחור של חצי שעה.

הצוות של אל על היה מעולה, אדיב ורגוע וביצע למופת את משימותיו. השירותים נוקו כל הזמן ובשום שלב לא היו חסרים בהם מוצרים (נייר, מגבות, אסלוניות וכו). כיאה לטיסת לילה היה חשוך ושקט ולמרות שהציעו ארוחה, לא הפריעו למי שישן ולא רצה לאכול. המושבים, לעומת זאת - זוועה. נדמה שבכל פעם שאנחנו טסים הם מצופפים את המושבים עוד יותר. לא היה נוח לשבת ולא היה נוח לקום. אם נשעת אחורה חסמת לגמרי לאדם שמאחוריך את המרחב הזעיר גם ככה שהיה לו. ובלי להישען אחורה אי אפשר היה לתפוס תנומה בכלל. סיוט. ישנתי (כי אני ישנה בכל מצב) אבל התעוררתי כל שעה בערך, והרגשתי שהזמן לא עובר. T - שמקפיד להסתובב הרבה במהלך הטיסה, יש להם במשפחה בעיית קרישיות בדם - כמעט שלא ישן. אבל בסך הכל הטיסה עברה ממש בסדר.

בשדה התעופה ג'-אף-קיי אליו הגענו בשש בבוקר זמן ניו יורק היה שקט. פקידי ההגירה המנומנמים (אינני יודעת אם הם היו בסוף משמרת הלילה או בתחילת משמרת הבוקר) עבדו מאד לאט כרגיל ובכל זאת זה עבר די מהר וחלק. המזוודות יצאו מייד. עוד לפני שתפסנו את ה-air train לכיוון מנהטן, התיישבנו לשתות קפה הפוך מצוין (נדיר בארה"ב) עם דונאט (גם הוא מצוין! אין בכלל מה להשוות לדאנקין) ושמחים וטובי לב שמנו פעמינו לעיר הגדולה.

קנינו כרטיס משולב נטען לרכבת/תחתית/אוטובוס (metro card) ששירת אותנו נאמנה במהלך כל הימים שבילינו בניו יורק. איזה תענוג זה כשיש תחבורה ציבורית כמו שצריך! עברנו מה-air train לתחתית והגענו מהר (אמנם בעמידה, כולם נסעו לעבודה בשעה הזו) ל-Penn station. משם הבנו שיש לנו כעשר דקות הליכה למלון שלנו, שהיה ב-west 32nd street, וכיוון שמזג האוויר היה מעולה (מעונן חלקית וכ-18 מעלות) החלטנו ללכת לשם עם המזוודות (על גלגלים) ברגל. זה היה רעיון מצוין פרט לעובדה שהלכנו בדיוק לכיוון ההפוך ממה שהיינו צריכים! לו היינו פותחים את google maps מההתחלה, כמובן, זה לא היה קורה. אבל פתחנו מפה מהסוג הישן, מצאנו את ה-west 32nd street (טוב.....אחד מהם, כי יש כמה....והם מקוטעים, לא רצופים...), הלכנו בסבבה שלנו כעשר דקות והגענו לאזור בנייה מאסיבית של בנייני מגורים ענקיים באמצע עבודה - ושום מלון לא נראה באופק. יותר מכך, לא היתה בכלל גישה ל-west 32nd street שם, ומצאנו את עצמנו הולכים הלוך ושוב על 10th avenue עם המזוודות ותיקי הגב מגיעים מרחוב 31 מייד לרחוב 33 ובחזרה....איזה תסכול! וכבר חשבתי לעצמי שגם לו מצאנו באורח פלא את המלון עכשיו, איזו מן סביבה מחורבנת לשהות בה? ממש אתר בנייה ענקי ורועש! 

ניסיתי לפנות לשוטרת תנועה שכיוונה שם את התנועה, אבל התברר שהיא דיברה כל הזמן בטלפון (דרך אוזנייה) ולא התייחסה אלי בכלל. 

בשלב הזה סוף סוף הדלקנו את ה-google maps שהפנה אותנו לכיוון הנכון, ותוך עשרים דקות (עשר דקות בחזרה ל-penn station ועוד 10 עד ל-harald square היפהפה, הפורח והשקט, במפגש שבין avenue of the americas (היא השדרה השמינית) לבין broadway על 32nd street (מעל לתחנת התחתית של 34th street) שם עמד המלון הנהדר שלנו, ה-Radisson Martinique.

כרגיל בניו יורק, חלק מהזמן קפאנו מהרוח המקפיאה, וחלק מהזמן הזענו מהשמש ברחובות שהיו מוגנים מהרוח. 

הגענו למלון והתברר שלמרות שעת הבוקר המוקדמת, אם אנחנו מוכנים לעשות חברות במועדון שלהם, יסדרו לנו כניסה מיידית לחדר. לזאת אפילו לא ציפינו, חשבנו שנשאיר את המזוודות ונצא ישר לתייר בעיר הגדולה. קיבלנו חדר נהדר בפנטהאוז של המלון, עם מיטת King size כמו שהזמנו. 

כיוון שכך, התקלחנו והרבצנו שנת בוקר נהדרת ויצאנו לאכול צהריים במסעדת The Harold המצויינת. בנוסף לניו יורק סטייק המצוין שהזמנתי (איך לא?) הצ'יפס שלהם הוא משהו מיוחד. תערובת של צ'יפסים דקים וטעימים שעשויים גם מתפוחי אדמה (מזן שלא קיים בארץ), גם בטטות....לא יודעת לתאר אבל ממש ממש טעים ומיוחד. 

המשך יבוא...
* וגם כאן 

חזרתי ✈

כמו שחשדתי, לא היה לי זמן או ראש לכתוב או לקרוא פוסטים במהלך החופשה.
הימים היו גדושים פעילות והנאה ובסוף היום פשוט נחתנו ונרדמנו מייד.
היתה חופשה מדהימה. לא יודעת אם אפשר באמת לתאר במלים כמה נהנינו.
אנסה אולי לתעד את הכל לעצמי כאן בהמשך, אבל כרגע פשוט מסתפקת בלומר כמה היה נהדר.
הטיסות היו מצוינות, האוכל היה מעולה - במיוחד בניו אורלינס אבל לא רק. היה לי כיף עם T וגם כשהיינו עם אחרים - בשלב הראשון עם ר' ו-ד' : בן דודו של T בניו יורק ואשתו, ובהמשך עם בני וכלתי גם בניו אורלינס וגם יום אחד אחרון בבוסטון.

ואני שמה לב שגם מאז שחזרנו אנחנו כל הזמן עסוקים - ועוד לא ממש התיישבתי עם עצמי, לקרוא בלוגים, לכתוב (גם את הפוסט הזה אני כותבת בהמשכים, שורה פה שתי שורות שם). ואני בסדר עם זה.
פריקת המזוודות, כביסות, קצת ניקיונות (העוזרת הרי לא היתה כאן כל חודש אפריל - אבל סוף סוף היא הגיעה אתמול ☺)...הכל עבר ממש חלק. גם החזרה לשיגרת השינה הלכה לא רע, למרות שעדיין יש לי איזשהו משבר עייפות קטן בצהריים (תכל'ס זה גם יכול לקרות בלי ג'ט-לאג 😏).

דיברתי בטלפון עם חברות, החיילת כבר הגיעה וישנה כאן גם אתמול וגם שלשום (גמרה עם החבר, יש חבר חדש - וכבר יש דרמות חדשות), נפגשנו עם בתי, חתני והנכדים (טוב - לא ממש "נפגשנו" עם נשמותק כי הוא נרדם באוטו שנייה לפני שהם הגיעו לכאן, וישן במשך כל הזמן שהם היו כאן עד שלקחו אותו הביתה).

אימנתי והשתתפתי במנטורינג (ועשינו שם תרגיל מדהים - לדעתי ראשון מסוגו: המאמן "אימן" את כולנו בו זמנית, כאשר כולנו כותבים את כל מה שעולה לנו במקום לדבר על זה, ובסוף יצא לנו לשתף חלקית את מה שעלה אבל אולי עוד אכתוב על זה - זה היה מאד מאד עמוק ומשמעותי!).

אז באמת יש לי המון מה לכתוב לעצמי - על הטיול, על בני וחתני. על בני הדודים. על אמריקה - על פניה השונים (וממש אין מה להשוות בין ניו יורק, ניו אורלינס ובוסטון!). על החיילת. על המנטורינג. הכל. אבל כנראה שאעשה זאת לאט לאט ובקצב שמתאים לי. ובינתיים אנסה להשלים את הפוסטים שפספסתי בבלוגיי האהובים.

היום יום השואה ומצאתי את עצמי עומדת לבד בצפירה - T נסע לפגישה והחיילת עדיין ישנה.....היא סוגרת סופשבוע החל מהלילה - עם שמירות הלילה, בששי בלילה ובשבת בלילה. אולי אמצא לה כינוי כמו לחכמוד ולנשמותק????

יום השואה וכל כך הרבה דברים אינם כפי ש"אמורים" להיות. לא בעולם, לא אצלנו. לא ביחס שלנו אל ניצולי השואה ולא ביחס שלנו אלה לאלה. ומתוך ההבנה ה"קארמתית" שלי אני יודעת שכל מה שקורה לנו - אנחנו מביאים איכשהו על עצמנו. ובמקום לטבוע בתסכול ובייאוש שזה עלול לגרום אני מנסה לחשוב על עוד דרכים להיטיב עם הסביבה שלי.....לזרוע משהו טוב וחדש, ומתי שזה יבשיל - זה יבשיל.......

וגם כאן