בימים שאחרי שחזרנו מים המלח עברה עלינו שיגרה די רגועה.
באחד הימים קפצנו ל"איקיאה" כדי להתחדש בצלחות חדשות ליום יום.
יש לנו סט כלים שלם של צלחות בגדלים שונים וקערות מרק לצרכי אירוח, אבל ליום יום יש לנו סט חלקי של צלחות שעוד היו של הוריו של T, שלקחנו אחרי שהם נפטרו. למרות הנוסטלגיה, חשבתי שהגיע הזמן שיהיה לנו סט חדש ליום יום, ו-T אמר שיש לו עוד כמה דברים שהוא רוצה ב"איקיאה" אז קפצנו לשם מוקדם בבוקר עוד לפני שהם פתחו.
זה לא היה בכוונה אבל איכשהו זו כבר הפעם השנייה שאנחנו מגיעים לאיקיאה לפני הפתיחה. הם נותנים להיכנס אבל רק בית הקפה פתוח, והם מציעים ארוחת בוקר מוזלת. צלחת ארוזה עם ביצה וירקות וכו עלתה 25 ש"ח, ומזנון מלא עלה 49 ש"ח. אין כבר מחירים כאלה בבתי קפה אצלנו, ולא התפלאנו לראות שמשפחות רבות הגיעו לשם.
אנחנו רצינו רק קפה, כדי להעביר את הזמן עד שהחנות תיפתח. עמדנו בתור עם כולם כדי לקבל ספל שאיתו אפשר לגשת לעמדת מכונות הקפה האוטומטיות ולהכין איזה סוג קפה שרוצים, ואז כשהגיע תורנו התברר שלפני עשר בבוקר הקפה בחינם. נחמד.
בחרנו צלחות ו-T גם בחר קעריות קטנות לגלידה (שגם עבור זה אין לנו סט שלם, ואנחנו מגישים כאן הרבה גלידה ש-T מכין בעצמו לאורחים שלנו) ועוד כמה כריות קטנות לספה בסלון. כשיצאנו התברר לנו שגם החניה (שהתחילה להיות בתשלום לאחרונה), יצאה לנו בחינם. נחמד מאד.
משם נסענו לאאוטלט של "אדידס" כדי לקנות לחתני מתנת יום הולדת. הוא ביקש בגדי ספורט. חבל שלא ידענו זאת כשהיינו בארה"ב, שם היינו משיגים לו הרבה יותר והרבה יותר בזול. ב"אדידס" היה מבצע לא רע - כאשר ככל שקנית יותר פריטים כך גדלה ההנחה. שלושה פריטים ב-40% הנחה, ארבעה ב-50% ונדמה לי שחמישה ב-60% אבל לזה לא הגענו. הבעייה היתה - שלא היו מידות. רוב מה שנשאר היה או קטן מאד או גדול מאד. את ה-LARGE של חתני כנראה חטפו כולם. למרות זאת T הצליח למצוא גופיית ספורט, חולצת ספורט ושני זוגות מכנסי ספורט, ונראה לי שחתני יהיה מרוצה מאד. לא יודעת להסביר את החשבונאות של העניין אבל בסוף יצא שקנינו ארבעה פריטים במחיר של פריט אחד.
בגלל יום ההולדת הם הזמינו אותנו ואת המשפחה של חתני לשבת אחרי הצהריים (לפני ההפגנה) ולא הגיעו אלינו לארוחת ששי. החלטנו שלא מבשלים והזמנו שולחן במסעדת "פרטאלי" שהורי אוהבים, ולקחנו אותם בששי בערב. בסך הכל היה טעים ונחמד והם שמחו שאנחנו לא טורחים ומבשלים (וגם שירות מעולה הפעם) אבל זה עדיין פחות טעים מאשר בבית, וקשה מאד לשוחח כי מוסיקה ורעש... זה נחמד מידי פעם אבל לא הייתי עושה זאת כל שבוע.
אצל T עניינים כרגיל מבחינת ימים טובים יותר ופחות טובים. היו ימים של בלגנים בבטן והיה יום של כאב גרון פתאום, וגם כאבים בגידים שמאחורי הברך פתאום....כרגיל דואגת לו.
מתכננת לקחת שוב את הנכדים אלינו מתי שהוא השבוע, לקחת אותם לקולנוע ואולי גם לבריכה. נראה מתי יהיה לכולם נוח. מקווה גם להיפגש עם 'מחברת' השבוע.
ראיתי כתבה בחדשות על הזמר דני רובס. אני מאד אוהבת את השירים שהוא כותב, גם אלה שביצע בעצמו וגם אלה שנתן לאחרים. משהו בשירים שלו נוגע בי, לא נשארת אדישה. אוהבת בעיקר את שני האלבומים הראשונים שלו וזוכרת תקופה ארוכה שבה הוא לא הוציא שירים חדשים כלל, וזוכרת אפילו שהיה מופיע אז עם שירים של "הביטלס", אבל גם היום נהנית להקשיב לו ושמחה שהוא קיים. דבר אחד בכתבה הפתיע אותי. כל השנים הייתי בטוחה שהשיר "איך הוא שר" נכתב על זוהר ארגוב, אבל בכתבה רובס טען שזה לא נכון. בויקיפדיה כתוב שהוא טען שזה נכתב על זמרים שהתדרדרו לסמים (כמו ג'ניס ג'ופלין או ג'ים מוריסון) וכאזהרה לעצמו, אבל מה הקשר בין "מרחוק הוא שומע תפילות בית הכנסת מלא" לג'ים מוריסון או ג'ניס ג'ופלין? לא יודעת למה הוא מכחיש שזה על זוהר ארגוב. נשמע לי מוזר. עוד הוא צחק שכאשר זכה באחת השנים בתואר "זמן השנה" אביהו מדינה העניק אמר שהשיר על זוהר ארגוב ושהוא שמח שגם זמרים אשכנזים שרים על זוהר, כאשר רובס אינו אשכנזי בכלל.....
מהמצב במדינה אני די מיואשת, במיוחד כשאני שוב ושוב מבינה שזו לא רק ההפיכה המשטרית והניסיון לבטל ולנטרל את הרשות השיפוטית, זו גם ההתקדמות השקטה וההדרגתית אך המתמדת לכיוון מדינת הלכה גזענית וחשוכה, ובעיקר בעיקר מושחתת בכל הרמות ובכל הדרגים. ובלי שום דרך לעצור את זה. ובלי שום איזונים, בלמים, ביקורת. כלום. T אומר שנעצור אותם. אני לא רואה איך. מה יהיה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה