אמנם נולדתי בנגב, באחד הקיבוצים במה שנקרא היום "עוטף עזה" (בעצם בבית חולים שכבר לא קיים בבאר שבע), אבל מגיל שמונה חודשים ועד גיל תשע וחצי חייתי בירושלים.
החורפים בירושלים היו קרים לי. אני יודעת שגם אובייקטיבים קר בירושלים בחורף, אבל אני גם יודעת שאנשים שונים מגיבים באופן שונה לטמפרטורות.
היתה לנו בקרית יובל בקומה מעלינו שכנה שעלתה ארצה מאנגליה. בשיא החורף האישה הזאת היתה מסתובבת במכנסיים קצרים וחולצה קצרה.
לי תמיד היה קר. גם הייתי ילדה חולנית מאד, כל חורף חוטפת אנגינות ודלקות אוזניים.
אז בעצם לאורך כל הילדות שלי סבלתי מקור וחיכיתי לקיץ.
את עונות הסתיו והאביב גיליתי, לדעתי, בגיל ההתבגרות.
אז כבר חייתי באזור המרכז. פחות קר בחורף, חם ולח מאד בקיץ.
הייתי נערה מאד רומנטית ומוצפת חלומות, כתבתי שירים מתוקים עצובים, מלאי געגוע למשהו שהייתי בטוחה שקיים אבל טרם חוויתי.
גם כאישה ואמא צעירה העדפתי תמיד את הקיץ.
בחורף לא ממש ידעתי להתלבש. שנים רבות לקח לי ללמוד. תמיד הייתי לבושה חם מדי בשביל הבית או המשרד, ולא מספיק חם בשביל החוץ. היום אין סיכוי למצוא אצלי בארון סוודר, למשל. יש סריגים, לימי החורף הקרים באמת, אבל כמעט תמיד כשקר אתלבש בשכבות.
במקומות העבודה תמיד היו לי ויכוחים עם שותפיי לחדר. בדרך כלל הגברים רצו שיהיה קר יותר, ואני ונשים אחרות סבלו מהקור. אני זוכרת שנה אחת, שבה הכניסו אותי לחדר עם סגן מנהל האגף - כי לא היה חדר פנוי עבורי, והוא הסכים ברוב טובו לשכן אותי בחדרו - וזו היתה הפעם הראשונה בחיי שפגשתי מישהו שאין לו שום בעייה עם שום טמפרטורה. מעולם לא סבל מחום או מקור וזרם בחביבות עם כל טמפרטורה שהיתה לי נוחה.
בתקופות אחרות "ויתרתי" על מיקום מבוקש בדרך כלל ו"יוקרתי" ליד החלון, כי על אדן החלום היה הפתח של המזגן והעדפתי לשבת רחוק ממנו ככל האפשר.
ואז בגיל המעבר משהו התהפך. היה לי חם כל הזמן, ממש גלי חום, שטפי זיעה, התקפי דופק מהיר, כל החבילה.
זו היתה התקופה הראשונה והיחידה בחיי שבה העדפתי את החורף על פני הקיץ.
היה לי כל כך חם כל הזמן ש-T היה לובש פיג'מות חורף וישן עם שמיכת הפוך בקיץ בגלל הטמפרטורה שאליה כיוונתי את המזגן. זוכרת מריבות (בחביבות) עם אחי, שהיה מחביא את השלט של המזגן בכל פעם שהיינו באים אליהם לביקור, ועד היום כאשר הוא מגיע אלי הביתה הוא מביא איתו ז'קט ליתר ביטחון, כי תמיד קר לו והוא זוכר שלי תמיד חם ואני מקפיאה את החדר.
אבל לאחרונה זה עבר לי. לא שתופעות גיל המעבר חלפו - לצערי בכל פעם שאני עושה הפסקה בנטילת ההורמונים אני מבינה שהן עדיין שם ובגדול - אבל גם בזכות ההורמונים האלה וגם אולי בזכות הירידה במשקל, אני שוב סובלת מקור. אני גם סובלת מחום. בעצם אני סופר מפונקת - צריכה שהטמפרטורה תהיה בסביבות 25 מעלות - חורף וקיץ. פחות מזה קר לי מדי ויותר מזה חם לי.
אבל משהו נוסף השתנה בי, שלא היה פעם. אם חם לי ואין לי אפשרות לקרר את הסביבה (למשל - בחוץ או בבית של אחרים) אז אני זורמת, מתמסרת, מסכימה לחוות את החום ואת הזיעה. משלימה עם המציאות, כאשר אני מבינה שכרגע היא לא ניתנת לשינוי.
אם קר לי אני מתלבשת. גרביים הרבה פעמים עושות את העבודה. מחזירות את הגוף לטמפרטורה נסבלת. ואם זה לא מספיק לובשת גם טרנינג. מתאימה את עצמי לטמפרטורה במקום ההיפך. התרככתי. התגמשתי. מסכימה להיות עם "מה שעכשיו".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה