היה לי כבר פוסט שלם כמעט כתוב בנושא הפרפקציוניזם. טעות הקלדה קטנה גרמה לטקסט כולו להימחק, והשמירה האוטומטית (המעצבנת) פשוט העלימה את הפוסט כולו.
אני מחפשת עכשיו דרך לנטרל את השמירה האוטומטית הזאת, אבל בינתיים לא מצאתי.
ואז עלה בדעתי שזו הזדמנות מצוינת לתהות איך פרפקציוניסט היה מגיב למקרה כזה.
אבא שלי למשל היה מיד מתרתח, מתחיל להרביץ לעצמו בכעס ולקלל בספרדית, מתחיל להאשים את בלוגגר, את גוגל, את הממשק החדש שהכניס שמירה אוטומטית (בעצם, האם זה היה גם קודם?), את עצמו (על שלא גיבה כל העת במקום אחר תוך כדי כתיבה) ואולי אפילו אותי על שהצעתי לכתוב פוסט במדור השרביט החם על פרפקציוניזם.
מישהו אחר אולי היה רואה בזה סימן שלא כדאי לכתוב על זה פוסט ומוותר על כל העניין.
אני מנצלת את ההזדמנות שזה קרה, כדי לכתוב פוסט חדש לגמרי, קצת דומה וקצת שונה ממה שהתחלתי לכתוב. ונראה איך זה יהיה.
כמו שאני רואה את הדברים, הפרפקציוניזם הטוב מדרבן אנשים ליזום, ליצור, להתקדם, להגיע לתוצאות ולהישגים. מניע אנשים לנסות שוב ושוב כאשר אינם מצליחים, לתקן את הטעון תיקון, לשדרג את הקיים ולהמציא את מה שעדיין לא קיים.
הפרפקציוניזם הרע מרפה ידיים, מביא לדחיינות, לאובדן המוטיבציה, לצמצום השאפתנות ולאובדן הביטחון העצמי.פרפקציוניזם רע עלול לגרום לאדם להתייאש מראש, לא לנסות אפילו "כי ממילא זה לא יהיה מושלם".
אז כן, אני גדלתי אצל אבא פרפקציוניסט ובאופן כללי בבית עם הורים מאד שיפוטיים.
אני הייתי הילדה ששאלו אותה על מה ירדו לה שתי (או עשר) נקודות כשלא קיבלתי מאה.
אני הייתי זו שקיבלה ציון והערת תיקון על כל דבר שעשיתי או אמרתי או אפילו איך שנראיתי.
אני הייתי זו, שאם נודע להורים שרבתי עם חברה, או שסתם נעלבתי ממשהו שחברה אמרה לי, יותר לא הירשו לי להביא את אותה חברה הביתה. לא למדתי בילדותי על טיפוח מערכות יחסים על כל המורכבות שלהם, על התמודדות עם חילוקי דעות, עם כשלון או חוסר הצלחה.
קיבלתי מחמאות לפי תוצאות, הערות על כל דבר קטן, תשומת הלב תמיד הלכה למה שלא עובד.
וכמובן שהיו לכך השלכות. פיתחתי דפוסים ומנגנונים כדי להגן על עצמי מפני זה, כדי לשרוד את זה.
למדתי למשל לשתוק. לא לספר, לא לשתף - זו היתה הדרך שלי לשמור על איזשהו חופש פעולה בעולם הקטן שלי. למדתי שמתי שהוא תמיד ייעשה שימוש במשהו שסיפרתי פעם, והוא יופנה בחזרה נגדי.
בנוסף היתה תקופה שבה פשוט למדתי להמנע מדברים שלא הצטיינתי בהם.
למדתי שקל יותר לעזוב, לחתוך מערכות יחסים, לנתק קשרים - מאשר לדבר, לתקשר, לומר מה אני רוצה, מה אני צריכה, לאפשר דיאלוג גם אם לעיתים הוא לא פשוט או לא נעים.
היום אני במקום אחר. את כל הדברים האלה למדתי בעצמי יותר מאוחר. השקעתי הרבה זמן, אנרגיה, וכן גם כסף על טיפולים, אימונים, סנדאות וספרים, כדי להסיר בעמל רב דפוסים והרגלים ומנגנונים שפיתחתי בתגובה ליחס ולחינוך שקיבלתי בבית.
למדתי להכיר את עצמי והבנתי שגם בי קיים פרפקציוניזם - חלקו כנראה מולד, וחלקו נרכש - חילחל והוטמע בשנות ילדותי.
כאשר עבדתי בתחום המחשבים זה מאד בלט - שאפתי להעלות לאוויר תכניות ומערכות הכי יעילות, כמה שיותר בדוקות וחסרות טעויות ותקלות - ומכיון שבמקביל גם מאד חשוב לי לעמוד בזמנים, עבדתי כל הזמן בתחושה של לחץ.
זוכרת שהפריע לי מאד כאשר לעולם המחשבים נכנס המנהג של ה-good enough (המספיק טוב, הטוב דיו) במקום השלם, המוגמר, התקין. הפריע לי שביל גייטס שיחרר מהדורות חצי מבושלות של Windows ובעצם הכריח את כל הלקוחות שלו גם לשלם על המוצר וגם לבדוק אותו ולמצוא בו את כל הטעויות. שיגע אותי שכאשר קורית תקלה, דבר ראשון מכבים ומדליקים מחדש.
עדיין קל לי מאד לראות מייד את מה שחסר, את מה שלא עובד - אבל אני למדתי לא להגיב מייד. למדתי לשהות, לנשום, לשים לב מה מפריע לי. וברוב המקרים, השהייה הזאת עוזרת לי להבין שאפשר לקבל את המצב כמות שהוא. לא תמיד חייבים לתקן. בדרך כלל עדיף לא להעיר. ואם כבר ממש חשוב לי לומר את דעתי על החסר, המקולקל, הלא מושלם - למדתי שיש דרכים מיטיבות לעשות זאת. בלי לרפות את ידיו של האחר, בלי להאשים.
לילדים ולנכדים למדתי להחמיא על הדרך, על המאמץ. פחות על התוצאה.
ילדים שתמיד מחמיאים להם רק על התוצאה, מתקשים להתאמץ כאשר משהו הולך להם קשה יותר.
גם למדתי לא להעיר על כל דבר קטן. זה לא מועיל לשום דבר. זה רק מרגיל אותם לרעש הזה של ביקורת שכל הזמן זורמת לכיוון שלהם. זה לא ענייני, וזה מוריד להם את הביטחון העצמי. אני בהחלט מוצאת דרכים להציע להם דרך אחרת לעשות דברים, ומשבחת אותם כאשר ניסו והצליחו. גם ככה יש להם נטייה להגיד "אני לא טוב בזה", "אני לא שווה כלום". מספיק הם מקבלים את זה מאחרים.
גם במערכות יחסים אחרות - זוגיות או חברות - ממש לא מועיל לקשר כאשר צד אחד מעיר כל הזמן לצד השני.
אצלי בבית העירו על כל דבר. הורי עדיין מעירים על כל דבר, לי, זה לזה, לכל אחד. ולפעמים זה עדיין מפעיל אותי. כן, בתוך הגוף בן ה-62 עדיין חיה ובועטת ילדה קטנה.
אז כן, פרפקציוניזם היה ועודנו השפעה משמעותית על חיי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה