במקרה לא היה לי שום דבר מתוכנן ליום שלישי השבוע. לגמרי במקרה. זה לא קורה הרבה. וכנראה היתה לכך סיבה.
בתי התקשרה על הבוקר לבדוק אם אוכל להיות עם חכמוד החולה, שכבר נשאר בבית איתה יום קודם (ביום החופשי שלה) אבל עדיין לא מרגיש מספיק טוב כדי ללכת לבית הספר.
הסכמתי, ושאלתי אם היא רוצה להביא אותו אלי - ולשמחתי היא נענתה בחיוב.
הפקקים באזור הזה תמיד, והשבוע בפרט (בגלל השבתת קו הרכבת מבית יהושע לתל אביב) בלתי נסבלים, ולו הייתי צריכה לבוא אליה - מי יודע מתי היא היתה מגיעה באותו היום לעבודה.
גם ככה לקח לה שעה להגיע אלי מהעבודה בנס ציונה אחר הצהריים, לאסוף את חכמוד, ולצאת מהר לדרך להרצליה כדי לאסוף גם את נשמותק.
חכמוד הרגיש די טוב, האמת, ולא באמת היתה סיבה לא לשלוח אותו לבית הספר, אבל נהניתי איתו ביחד - וזה העיקר.
המשכתי לקרוא לו ב"סיפור שלא נגמר" (שפחות מעניין את נשמותק, ולכן הרשיתי לעצמי), שיחקנו כדורגל עם בלון, הוא צייר (מאד יפה, אגב) וגם אכל מאד יפה - גם ארוחת בוקר וגם צהריים - עוד סממן שהוא בעצם מרגיש טוב.
אבל גולת הכותרת של הבילוי היתה סרט חדש, שהוא כל כך אהב, שראינו אותו פעמיים.
לסרט (המצויר) קוראים COCO (קוקו), ועלילתו כולה מתרחשת ב"יום המתים" שנחגג פעם בשנה במקסיקו.
על פניו, נושא מורבידי ולא ממש מתאים לילדים.
בפועל - סרט מקסים, שמספר בעיקר על משפחות, על יחסים, על אהבה ועל קשב.
בין היתר, ניתנת הצצה לעולם המתים, כפי שהוא מופיע באמונה של המקסיקנים, בו חיים המתים יחד, משפחות וחברים, מנהלים "חיים שלאחר המוות", ופעם בשנה "באים לבקר" את משפחותיהם ב"עולם החיים".
המשפחות דואגות לסדר בכל בית חדר, "חדר המתנות" שהוא סוג של מזבח, בו מונחות תמונות של כל אבות אבותיהם, וגם מתנות שהם מקדישים להם.
בנוסף, כל משפחה מארגנת "שביל" של עלי כותרת, מהבית ועד לקברים של בני משפחתם, כדי שאלה יוכלו להגיע במהירות ובקלות ביום המתים עד הבית, לחגוג יחד עם כל בני המשפחה את יום המתים.
על פי המנהג הזה, מי מן המתים, שתמונתו לא מופיע בשום מקום, אינו יכול לעבור מעולם המתים לעולם החיים. וזה מעציב אותו מאד.
בנוסף, מי מהם שכבר לא נותר בחיים אף אחד שזוכר אותו, מתפוגג לו גם מעולם המתים, ואיש אינו יודע לאן. אהבתי את הרעיון הזה, שבעצם חשיבות הקיום של מישהו, גם כאשר הוא כבר נפטר, ממשיכה להתקיים רק כל עוד יש מישהו אחד לפחות שזוכר אותו...............
הסרט מוגש עם הרבה רגישות וגם הומור, ואהבה, ולמרות שהוא עוסק במוות - אין בו אלמנטים מפחידים בכלל.
ובסופו של דבר - באורח לגמרי לא מתוכנן - היה לי עוד יום איכות עם נכדי האהוב. 😍
בתי התקשרה על הבוקר לבדוק אם אוכל להיות עם חכמוד החולה, שכבר נשאר בבית איתה יום קודם (ביום החופשי שלה) אבל עדיין לא מרגיש מספיק טוב כדי ללכת לבית הספר.
הסכמתי, ושאלתי אם היא רוצה להביא אותו אלי - ולשמחתי היא נענתה בחיוב.
הפקקים באזור הזה תמיד, והשבוע בפרט (בגלל השבתת קו הרכבת מבית יהושע לתל אביב) בלתי נסבלים, ולו הייתי צריכה לבוא אליה - מי יודע מתי היא היתה מגיעה באותו היום לעבודה.
גם ככה לקח לה שעה להגיע אלי מהעבודה בנס ציונה אחר הצהריים, לאסוף את חכמוד, ולצאת מהר לדרך להרצליה כדי לאסוף גם את נשמותק.
חכמוד הרגיש די טוב, האמת, ולא באמת היתה סיבה לא לשלוח אותו לבית הספר, אבל נהניתי איתו ביחד - וזה העיקר.
המשכתי לקרוא לו ב"סיפור שלא נגמר" (שפחות מעניין את נשמותק, ולכן הרשיתי לעצמי), שיחקנו כדורגל עם בלון, הוא צייר (מאד יפה, אגב) וגם אכל מאד יפה - גם ארוחת בוקר וגם צהריים - עוד סממן שהוא בעצם מרגיש טוב.
אבל גולת הכותרת של הבילוי היתה סרט חדש, שהוא כל כך אהב, שראינו אותו פעמיים.
לסרט (המצויר) קוראים COCO (קוקו), ועלילתו כולה מתרחשת ב"יום המתים" שנחגג פעם בשנה במקסיקו.
על פניו, נושא מורבידי ולא ממש מתאים לילדים.
בפועל - סרט מקסים, שמספר בעיקר על משפחות, על יחסים, על אהבה ועל קשב.
בין היתר, ניתנת הצצה לעולם המתים, כפי שהוא מופיע באמונה של המקסיקנים, בו חיים המתים יחד, משפחות וחברים, מנהלים "חיים שלאחר המוות", ופעם בשנה "באים לבקר" את משפחותיהם ב"עולם החיים".
המשפחות דואגות לסדר בכל בית חדר, "חדר המתנות" שהוא סוג של מזבח, בו מונחות תמונות של כל אבות אבותיהם, וגם מתנות שהם מקדישים להם.
בנוסף, כל משפחה מארגנת "שביל" של עלי כותרת, מהבית ועד לקברים של בני משפחתם, כדי שאלה יוכלו להגיע במהירות ובקלות ביום המתים עד הבית, לחגוג יחד עם כל בני המשפחה את יום המתים.
על פי המנהג הזה, מי מן המתים, שתמונתו לא מופיע בשום מקום, אינו יכול לעבור מעולם המתים לעולם החיים. וזה מעציב אותו מאד.
בנוסף, מי מהם שכבר לא נותר בחיים אף אחד שזוכר אותו, מתפוגג לו גם מעולם המתים, ואיש אינו יודע לאן. אהבתי את הרעיון הזה, שבעצם חשיבות הקיום של מישהו, גם כאשר הוא כבר נפטר, ממשיכה להתקיים רק כל עוד יש מישהו אחד לפחות שזוכר אותו...............
הסרט מוגש עם הרבה רגישות וגם הומור, ואהבה, ולמרות שהוא עוסק במוות - אין בו אלמנטים מפחידים בכלל.
ובסופו של דבר - באורח לגמרי לא מתוכנן - היה לי עוד יום איכות עם נכדי האהוב. 😍
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה