השבוע במדור השרביט החם ביקש טליק שנספר על השורשים שלנו.
במשפחתו של טליק, כמו במשפחות רבות אחרות, קיימת סקרנות רבה לגבי הורינו, סבינו ואבות אבותינו.
אני זוכרת שבן דודו של T הקדיש חודשים רבים בחיפוש קרובי משפחה רחוקים, ואף מצא אותם - חלקם היגרו לארצות הברית עוד לפני מלחמת העולם השנייה, וחלקם נשארו באירופה, התנצרו וצאצאיהם חיים עכשיו בגרמניה.
עם כולם הוא גם יצר קשר וחלק מהצעירים שבהם התלהבו והגיעו לביקור בישראל, ואף קיימו איתנו סדר פסח משפחתי רב משתתפים בשנת 2000. זה היה אירוע נהדר (שכמובן הופק על ידי T...).
היתה תקופה שגם אני התעניינתי בשורשי המשפחה שלי, ושל T (שהסיפורים אצלו במשפחה לא פחות ממרתקים ויכולים בשקט לספק חומר לסדרה בהמשכים של נטפליקס), אבל מה שמעולם לא עניין אותי היה ליצור קשר עם קרובי משפחה שאינני מכירה.
מספיק לי לתחזק את הקשרים עם קרובי המשפחה שאני באמת מכירה, וגם זה לא פשוט. אין לי כמעט קרובי משפחה בישראל - יש לי דודה ובני דודים בארגנטינה, ובני דודים ארצות הברית ואוסטרליה - והקשר הרציף איתם לאורך השנים לא היה רצוף ולא היה קל - עד שהגיע העידן הדיגיטלי וכיום הכל פשוט יותר עם דואר אלקטרוני, פייסבוק ווואטסאפ.
כפי שסיפרתי באחד הפוסטים הקודמים, לאחרונה עשיתי בדיקת DNA - ממנה בעצם קיבלתי אישור על מה שידעתי - שמוצאי ב-99% מיהודים אשכנזים ממזרח אירופה.
עד לרמה של הסבים של שני הורי, אני יודעת שהם כולם חיו באוקראינה. אין לי מושג מה קדם לכך.
אני יודעת שכל בני משפחתו של סבא שלי מצד אבא נרצחו בפוגרום - בני הדודים שלי יודעים את שמות העיירה בה הם חיו - ורק באורח פלא סבא שלי נותר בחיים. הוא היה בשנות העשר'ה של חייו עד כמה שאני יודעת, כאשר הוריו וכל אחיו נרצחו, והוא איכשהו ברח, עשה דרכו לבד בדרכים ובים (היה איזה סיפור על צליחה בשחייה מסוכנת לרוחבו של נהר רחב ידיים, שבעקבותיה הוא סירב להיכנס שוב לבריכה או לים במשך כל ימי חייו), ועלה על אוניה שהגיעה לבואנוס איירס, ארגנטינה. רק לאחרונה נודע לי ששם, על האוניה, הוא בעצם פגש את סבתא שלי - שהיגרה לארגנטינה עם כל המשפחה שלה.
אז סבא היה לבד, סבתא היתה עם אחות ואח (ואולי גם הורים...לא יודעת) - וכך הם נפגשו, התחתנו והקימו את ביתם הדל בבואנוס איירס. הם ניהלו בית יהודי צנוע וכשר וגידלו בו שני בנים - את דוד שלי (האח הבכור) ואת אבא שלי.
דוד שלי רצה ללמוד רפואה, וסבא שלי קנה לו כרטיס טיסה לאמריקה בעזרת זכייה בלוטו (!), ואבא שלי הצטרף לתנועת 'השומר הצעיר' והחליט להיות חלוץ ציוני.
בצד של אמא שלי, הוריה של סבתא שלי, שחיו גם הם אי שם באוקראינה, החליטו להגר לארגנטינה בסוף המאה התשע עשרה / תחילת המאה העשרים, והם עשו זאת בעזרת תרומתו הנדיבה של הברון הירש, שקנה אדמות ליהודים בארגנטינה וגם סייע באופן פעיל ללמד אותם להיות חקלאים.
סבתא שלי כבר נולדה בארגנטינה, בת בכורה במשפחה של חמישה ילדים. מהסיפורים שלה הבנתי שילדותה דמתה להפליא לזו של לורה אינגלס ווילדר מ"בית קטן בערבה", רק יהודים בארגנטינה. ולמרות שכל השכלתה הפורמלית היתה בית ספר כזה שבכיתה אחת למדו ילדים מכל הגילאים ונסעו אליו על סוס ועגלה, היא היתה אדם אוטו דידקטי, וקראה המון, גם בספרדית, גם ביידיש ובסופו של דבר גם בעברית. בילדותה גם הבינה רוסית אבל מחוסר שימוש היא שכחה הכל.
אין לי מושג איך הכירו בינה לבין סבא שלי, שחי עם משפחתו בבואנוס איירס. גם הם היו מהגרים מאוקראינה. רוב משפחתו נשארה שם ונספתה בשואה, אבל הוריו ואחיו והוא היגרו לארגנטינה בתחילת המאה וניצלו.
לסבתא וסבא שלי מצד אמא נולדו שתי בנות. אמי היא הבכורה ואחותה, שחייה עדיין בארגנטינה, נולדה שנתיים אחריה. סבא שלי היה כנראה קבלן בניין והיו לו כל מיני עסקים. בהתחלה סבי וסבתי היו קומוניסטים אבל אחרי השואה הם הפכו לציונים נלהבים וגם שלחו את הבנות לתנועת נוער יהודית ועודדו אותן לעשות עלייה לישראל. הם גם תרמו המון לישראל, כולל ציוד לחקלאות שהם תרמו ישירות לכמה קיבוצים. הם גם קנו מגרשים ודירות בארץ.
הורי נפגשו בעצם בתנועת 'השומר הצעיר'. אבי היה דווקא במחזור של אחותה של אמי - והוא צעיר ממנה בשנתיים. הם הכירו זה את זו כל השנים אבל לא היה ביניהם קשר מעבר לכך. הן היו ציוניות סוציאליסטיות HARD CORE , מה שנקרא, והוא קצת טיפוס של מרדן. לא לגמרי הולך עם הזרם.
כאשר סיימו תיכון הובהר לחבר'ה בתנועה ש'השומר הצעיר' לא רואה בעין יפה לימודים אקדמים באוניברסיטה (ברור, הם חששו שמי שייקבל תואר לא ירצה לעשות עלייה לקיבוץ ולהיות חלוץ).
אמא שלי קיבלה ללא עוררין את האיסור הזה, אבל אחותה לא היתה מוכנה לשמוע - הלכה ללמוד רפואה ועזבה (או נזרקה) את התנועה.
שני הורי היו מדריכים בתנועה וגם נשלחו (בתקופות שונות) לישראל ללמוד שנה ב"מכון למדריכי חוץ לארץ", ואז חזרו לארגנטינה ונערכו לעשות עלייה. לא ברור לי אם העלייה שלהם כללה כמה שכבות גיל (כי כאמור אמא שלי מבוגרת בשנתיים מאבא שלי) או שאיכשהו הם מצאו את עצמם באותו "קיבוץ" (כך קראו לכל קבוצה שעלתה לישראל, ואז כאן בארץ הם חולקו בין כמה קיבוצים של ממש) - אבל הורי עלו ארצה ביחד.
לא רק זאת, אלא שבקבוצה הספציפית שלהם הוחלט לעשות מסע בכל אמריקה הלטינית (דרום ומרכז) לפני העלייה על אוניה שהביאה אותם ארצה. היתה להם להקת מחול ונגנים והם הופיעו בפני קהילות יהודיות ואחרות בכל רחבי דרום ומרכז אמריקה במשך חודשים רבים, וזו היתה ממש חוויית חייהם.
אבא שלי היה רקדן (וכוריאגרף) גם של מחול מודרני וגם של ריקודי עם, וגם תופף על דרבוקה. אמא שלי היתה רקדנית ריקודי עם וגם חלילנית. וכך הם הופיעו יחד והתגבשו מאד במהלך המסע. ו...כן....גם התאהבו זה בזו.
הבעייה היתה שלכל אחד מהם היו בני זוג, שלא היו איתם במסע. אני יודעת שהחברה של אבא שלי כבר היתה בישראל, אני לא זוכרת לגבי החבר של אמא שלי (שלא היה ממש חבר "רציני" עד כמה שהבנתי). וגם עניין הגיל היה בעייתי (לפחות מבחינתה של אמא שלי). אבל אבא שלי לא ויתר עליה כל כך מהר.
בתום המסע, כאשר כל הקבוצה נערכה לעלות על האונייה, הוא טס לניו יורק לבקר אצל אחיו (שלמד שם רפואה באותו הזמן), ומשם טס לישראל, הגיע לפני כולם, סיים את הקשר עם החברה שלו ובא לנמל לפגוש את אמא שלי כאשר הקבוצה הגיעה.
השאר, כמו שאומרים - היסטוריה.
הם נשלחו לגור באחד מקיבוצי השומר הצעיר באזור שנקרא היום "עוטף עזה" (או "עוטף ישראל"), התחתנו בקיבוץ ושם גם אני נולדתי.
מצד אמא אף אחד לא עלה ארצה - דודה שלי סיימה את לימודי הרפואה שלה בבואנוס איירס והתמחתה בפסיכיאטריה, התחתנה שם ונולדו לה שלושה ילדים שכולם חיים עד היום בארגנטינה.
מצד אבא דוד שלי סיים את לימודי הרפואה בניו יורק וכן עלה ארצה, עבד תקופה בתל השומר (אצל ד"ר שיבא), פגש את מי שהפכה לאשתו (שגם היא עלתה מארגנטינה וחיה בקיבוץ אחר) - אבל מהר מאד חש מתוסכל ממערכת הבריאות הישראלית שהיתה אז בחיתוליה, וחזר עם אשתו לארה"ב, שם נולדו להם שלושה ילדים - שניים מהם חיים בארה"ב עד היום והשלישי באוסטרליה.
אמא שלי עבדה כגננת באחד מבתי הילדים, ואבא שלי היה עגלון - ועבר בין הלול לרפת ושאר ענפי המשק. לפרדה שלו קראו "גולדה".
שניהם המשיכו לרקוד ריקודי עם ואבא גם המשיך עם המחול המודרני וגם עסק במשחק ופנטומימה.
הם לא החזיקו מעמד הרבה זמן בקיבוץ אחרי שאני נולדתי...אבל זה כבר סיפור לפוסט נפרד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה