חודש שלם לא התראינו עם בתי, חתני והנכדים המתוקים שלנו.
חודש שלם שבו דיברנו על בסיס יום יומי, בדרך כלל בוידאו, בדרך כלל כאשר 'שרי' משתתפת פעילה בשיחה, מפעילה אותנו דרך הטלפון, מבקשת משחקי מחבואים, שירים, נשיקות - הכל.
ובכל זאת כאשר נסענו בשישי בפעם הראשונה מזה חודש לאסוף את חכמוד ונשמותק כדי שיבואו לישון אצלנו, 'שרי' שאלה את בתי "מי, מי?" כלומר: מי אנחנו.
אחר כך ראיתי שהיא אוהבת לשאול את זה הרבה, גם על דמויות שהיא מכירה היטב. מצביעה על אח אחד ואז על אח אחר, על בובה אהובה, על אמא או אבא - ואוהבת שאומרים לה מי זה. או לחילופין - עונה בעצמה.
לי היא קוראת "תא-תא" במן קול מתוק מהשמיים, ל-T היא קוראת "אבא" כי איכשהו ה"ס" לא מסתדר עדיין. את השמות של האחים שלה היא משבשת קלות וזה ממוגג. לבתי היא קוראת "מאי". הגדולים הסבירו לי שאם אומרים "אמא" הרבה פעמים ברצף יש מצב להגיע ל"מאי". זה מתוק ברמות על.
אגב ראינו מחסומי משטרה בדרך אבל הם לא עצרו אף אחד, עד כמה שהצלחנו לראות.
באותו יום ששי T הוריד אותי ואת הנכדים בבית ונסע להביא את הורי מה'אחוזה'.
לא האמנתי שזה יקרה, שהם באמת יסכימו לבוא בסוף. האמת שכל אותו היום בכל פעם שהגיעה הודעה לטלפון, חששתי שזו אמא שלי שמבטלת. אבל באורח פלא זה לא קרה. הורי באו לארוחת ערב. היתה התרגשות גדולה. היו חיבוקים. גם לנו. גם לנינים.
היתה זלילה גדולה.
כמעט שנה שהם לא אכלו אצלנו, ו-T כמובן הכין את כל מה שהם אוהבים. מוסקה (אהבת חייה של אמא שלי זה חצילים), מרק עדשים, פסטה בולונייז (נו, שיהיה גם לנכדים מה לאכול) וצ'יפס (בסיר טיגון אוויר, יצא מעדן).
לקינוח T הכין וופל בלגי עם גלידת חלב (שהוא הכין) ותותים. כל הארבעה (הורי והנכדים) טרפו את זה כאילו לא שבעו לפני רגע בארוחה דשנה. היה תענוג לראות.
T אמר שכאשר החזיר את הורי לאחוזה, היו להם דמעות בעיניים. ולמחרת לפנות בוקר אמא שלי שלחה תודה.
התרגשות גדולה.
הבהרתי להם שמעכשיו זה יקרה כל שבוע, סגר או לא סגר.
הנכדים שיחקו בלגו עד שהגיע הזמן לעלות למיטה. כמיטב המסורת קודם נתנו להם לצפות בטלוויזיה קצת במיטה שלנו, וכשאנחנו עלינו לישון הם עברו למיטות שלהם. בבוקר כאשר חזרנו מההליכה הם עדיין לא התעוררו.
נעים לישון אצל סבא וסבתא.
T הכין להם פנקייקים לארוחת הבוקר, ובזמן שהם אכלו הקראתי להם עוד פרק בספר הנהדר על חוט"ם הכלב הכמעט מושלם. אני ממש צריכה להתאפק כדי לא לקרוא את ההמשך בעצמי גם כשהם לא כאן. זה ספר ממש מעניין.
כאשר בתי וחתני באו עם 'שרי' בבוקר כדי לאסוף אותם, הם כל כך נהנו אצלנו שהצענו להם להישאר לארוחת לצהריים. הם דיווחו שלא פגשו שום מחסום בדרך.
כשהם הגיעו 'שרי' התרגשה נורא. היא ממש חגגה על הבית והגינה, מתלהבת מערוגות הפרחים ומהמזרקה החדשה. "אבא, מים" היא קראה והצביעה על המזרקה, ואז לפי התור "מאי, מים" וגם "חכמוד מים" וכן הלאה. היא כל כך התרגשה שהיא ניגשה לנשק את המזרקה. באמת היה אושר גדול.
השבוע גם התגייסנו לעזור לבתי וחתני בכך שנבוא בצהריים לשמור על הנכדים בזמן שהוא במשרד והיא בקליניקה. לפעמים גם אמא שלו עוזרת עם זה, אבל בשאר הזמן הם פשוט צריכים לעשות ביניהם תורנות כשאחד נשאר בבית (עם הקטנה, בעיקר, כי הגדולים יכולים להישאר כמה שעות לבד) והשני עובד.
אז החל מיום ראשון ובמשך שלושת הימים הראשונים של השבוע, נסענו בצהריים לעשות ל'שרי' בייבי סיטר.
ביום הראשון היא סירבה להירדם בצהריים, ופשוט שיחקנו איתה, נתנו לגדולים צהריים (היא אכלה כבר עוד לפני שבתי הלכה לקליניקה) והעברנו את הזמן בנעימים עד שבתי חזרה.
באותו ערב עוד יצאנו להליכה שנייה (רק שלושה קילומטרים) אבל התחיל לכאוב לי הגרון.
מיד לקחתי אבץ למציצה (בעצתה של 'שנטי') ועד כה הצלחתי להדוף את כאב הגרון, וזה עדיין לא התדרדר למשהו אחר.
בינתיים בשאר ימות השבוע הסתפקנו בהליכת הבוקר. יש גבול לכוחות.
בשני שרי ישנה רוב הזמן שהיינו שם, וכך זכינו גם לזמן איכות עם נשמותק וחכמוד. T העביר לחכמוד שיעור גיטרה מוצלח, ואני קיבלתי מהילד עיסוי גב מפנק. יש להם מכונת עיסוי ידנית ממש משובחת, והנכד הבכור שלי מפעיל אותה במומחיות ראויה לציון.
כשהקטנה התעוררה לבסוף, כחצי שעה לפני שבתי חזרה, היא היתה במצב רוח נהדר, שמחה לראות אותנו ושיחקנו איתה עד שבתי הגיעה. באיזשהו שלב בתי ניסתה להחליף לה חיתול, פעולה שלא כל כך צלחה, והילדה התרוצצה לה עם הטוסיק בחוץ ופשוט עשתה פיפי בקשת על משטח המשחקים שלה (מזל שזה מפלסטיק). היה מצחיק.
בשלישי שרי נרדמה זמן קצר אחרי שהגענו, בתי נסעה לקליניקה, ואני שיחקתי טאקי עם הגדולים ונתנו להם ארוחת צהריים. אחרי כשעה וחצי הקטנה התעוררה בבכי ורצתה את "מאי". העניין הוא שהיא לא באמת רצתה עדיין להתעורר, נשארה לשכב וסירבה שארים אותה על הידיים, אז פשוט התיישבתי ליד המיטה שלה והיא הרגיעה את עצמה ונרדמה שוב.
כששוב התעוררה, כחצי שעה לפני שבתי חזרה, שוב בבכי ושוב מסרבת לכולם כי רוצה את "מאי", התחלתי לשיר לה שירים. על כל שיר שהתחלתי היא אמרה "לא". אני חושבת שניסיתי איזה עשרים שירים עד שהגעתי ל "כושי כלב קט", שבו היא השתתקה והקשיבה, וצחקה כשכושי נבח "הב הב" ואז ביקשה "עוד". ועוד, ועוד, אולי חמישים פעם. ואז היא לקחה את בובת כלב הים הלבן האהוב שלה ועשתה איתו את התנועות של כושי כלב קט בזמן ששרתי.
וכשהגיעו לחדר גם אחיה הגדולים, היא הזמינה אותם להיכנס אליה למיטה "פה פה" היא אמרה להם. "חכמוד פה פה" וגם "נשמותק פה פה", והם הצטרפו אליה באהבה גדולה (תוך שכולנו מקווים שהמשקל שלהם לא יכביד יותר מדי על מיטת התינוק)
מחר יש לי יום הולדת, וכמו שקורה הרבה פעמים - הוא יחול בט"ו בשבט.
כבר קיבלתי את תעודת האזרח הוותיק - כן כן, ימלאו לי 62 חורפים. בהחלט ילדה גדולה.
בגלל הסגר לא תכננתי כלום, אבל בטוחה שבכל מקרה יהיה אחלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה