הסגר מתארך ובתי וחתני כבר על הקאנטים - שניהם עובדים חיוניים ועובדים מלא, ועדיין חייבים לסדר ביניהם תורנות מי נמצא עם 'שרי' ומי עובד ומתי.
הילדים הגדולים מסתדרים דווקא מצוין עם הלימודים בזום. אני באמת מסירה בפניהם את הכובע. פה ושם נדרשת עזרה טכנית קטנה, אבל בגדול הם פיתחו מיומנויות והם רציניים ומגלים אחריות וזה נפלא.
א פרו פו עזרה טכנית קטנה - באחד הימים היינו באמצע שיחת וידאו עם בתי בזמן ש'שרי' אכלה והילדים למדו בזום. ואז הגיע נשמותק ואמר שיש לו איזו תקלה והוא לא מצליח להתחבר לזום. בלי לחשוב הרבה, בתי אמרה לנו "תשגיחו רגע על 'שרי'" והלכה לעזור לנשמותק.
"תשגיחו רגע" כאשר היא יושבת בכיסא האוכל ואנחנו משוחחים איתה בוידאו. 😏
כמו סבא וסבתא טובים שאנחנו פצחנו בשירים ו'שרי' באמת העניקה לנו את מלוא תשומת לבה והרבה חיוכים וגם תנועות ידיים (בהתאם לשיר), אבל באיזשהו שלב היא החליטה שהיא סיימה לאכול, וכשזה קורה - האוכל שנשאר מוצא את דרכו לריצפה. "'שרי אל תזרקי את האורז לריצפה בבקשה" לא עזר כמובן, וככה ישבנו אנחנו בביתנו שבאזור השרון והיא בכיסא האוכל שלה בהרצליה, הרימה בגאווה את הקערה עם האורז, הפכה אותה על פיה ושפכה אחר כבוד את כל תכולתה על הריצפה. נו, מילא, העיקר ש"השגחנו עליה".
הקטנה הזאת מתוקה מתוקה ,אבל כשהיא ערה צריך להיות איתה. אפשר לעשות גם דברים אחרים כמו לבשל, לקפל כביסה וכדומה אבל כל דבר כזה לוקח פי עשר זמן. וכל נושא השינה בלילה השתבש לה לחלוטין. הם יצטרכו לעשות מבצע חינוך מחדש לשינה, כשיאזרו כוחות בשביל זה.
אז עכשיו שאנחנו מחוסנים (עד כמה שהחיסון באמת תופס, כי הבנתי שלפחות חלק מהמוטציות כנראה עמידות בפני החיסון הקיים) נתגייס לעזור. סגר או לא סגר, הם עובדים חיוניים ומותר בייביסיטר ולכן מותר לעזור עם הנכדים.
השבוע ניצלנו כל הפוגה מהגשם כדי לצאת להליכות, וכשקרה שגשום מדי לאורך זמן פשוט עליתי וירדתי במדרגות הבית - בפעם הראשונה עשיתי זאת שבע פעמים ברצף, למחרת בבוקר כבר עליתי וירדתי עשר פעמים ברצף (בערך 35 מדרגות פר מנה).
ביום רביעי כאשר חלה הפוגה בגשמים, יצא T להליכה. אני התמהמהתי קצת, ועד שיצאתי הוא כבר היה בדרך חזרה, עשה מסלול מקוצר ואמר שקר ולא נעים. המשכתי בכל זאת, ואז אחרי כארבעה קילומטרים התחיל בבת אחת גשם עם ברד ורוח חזקה ישר בפרצוף. תוך דקה הייתי רטובה לגמרי, באמצע שדות ופרדסים, בנקודה הכי מרוחקת מהבית ובלי אף מחסה באופק.
בלי להתבלבל התקשרתי אל T שיבוא לקחת אותי עם הרכב.
נעמדתי עם הגב לגשם ולרוח וחיכיתי. הוא הגיע תוך דקות, ובאמצע אפילו הספיקה איזו נחמדה אחת לעצור לידי עם הרכב ולשאול אם אפשר לקחת אותי לאן שהוא. הודיתי לה, אבל אמרתי שאין צורך.
לפנות ערב יצאנו ביחד שוב שנינו, הגשם כבר פסק. עכשיו קר אבל שמשי. זה ממריץ ביותר.
כך אני נראית בהליכה בימים כאלה.
בימים אלה אני גם משלימה צפייה בכמה סדרות כמו "אחד על אחד" ו"חזרות" (בלי ספוילרים, בבקשה, עוד לא ראיתי את כל הפרקים).
על "חזרות" יש לי רק דברים טובים לומר, היא פשוט מצוינת מכל הבחינות.
"אחד על אחד" גם היא מצוינת, אבל אני מוצאת את עצמי מתוסכלת כל הזמן כשאני צופה בזה. אני מתוסכלת מהיחסים בין מוטי למעיין, בין מוטי לכל אחד מן התלמידים שלו, בין מוטי לבין אבא שלו. מסקרן אותי אם אני לבד בתחושות האלה.
הערב יש כאן סוף סוף ארוחת ששי, אמנם מצומצמת כי סגר.
נביא את נשמותק ואת חכמוד כי הם כבר מתגעגעים מדי ורוצים לישון אצלנו, ונביא את הורי (המחוסנים גם הם) מה'אחוזה' בפעם הראשונה מאז חודש מרץ 2020. חגיגה. אספר חוויות אחר כך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה