השבוע נושא "השרביט החם" הוא שלושים שנה למלחמת המפרץ.
בקיץ 1990 היינו הורים לילדים בני שמונה ושש, כלומר הבת היתה בכיתה ב', הבן בגן חובה. סדאם חוסיין פלש לכוויית והאמריקאים הקימו קואליציה והתכוננו לתקוף, וכאן בארץ התחילו לחלק מסיכות אב"כ ולמכור יריעות ניילון ומאסקינג טייפ (לעיתים במחירים מופקעים). אה, כן וגם סודה לשתייה. זוכרת ששנים אחר כך עוד היתה לי סודה לשתייה בשפע, לכל צרכי המטבח ושאר שימושים שיש לאבקה המופלאה הזאת (אולי בפוסט נפרד אהלל ואשבח את הסודה לשתייה ואת נפלאותיה).
T פתח את המסעדה הראשונה שלו שנתיים קודם לכן, ופחות או יותר עבד בה מסביב לשעון כל ימות השבוע, ואני עבדתי אז במשרה מלאה ביחידת המחשב של ארגון שנחשב לחלק ממערך מל"ח (משק לשעת חירום), כך שידעתי שבפרוץ המלחמה אצטרך להמשיך לעבוד וכפי הנראה גם בלילות לפי הצורך. לכן חיפשתי להביא הביתה מטפלת (או-פר) שתגור אצלנו, כדי שבכל רגע נתון נוכל לצאת לעבודה והילדים יהיו תחת השגחת מבוגר.
אלא מה? בגלל איום המלחמה ברחו להן כל ה"או-פר"יות הזרות מהארץ, ומה שהציעו לי בסוכנות המטפלות היתה בחורה רווקה ישראלית חוזרת בתשובה עם לב טוב אבל בתחום האינטליגנציה....לא נעים להגיד, לא משהו. בלשון המעטה. אפשר להקדיש פוסט נפרד גם למעללי הבחורה הזאת, אקרא לה 'נטאשה', אבל במלחמת המפרץ עסקינן כרגע. לקחתי את מה שהציעו לי כי זה מה שהיה ועם זה נאלצתי לעבוד.
דווקא בלילות הטילים הראשונים לא היתה 'נטאשה' איתנו כי זה היה סוף שבוע והיא נסעה הביתה, לדירתה ברמת גן. היא חיה לבד בדירת הוריה, אשר כבר נפטרו, והיה לה אח אחד נשוי פלוס ילדים, שגר גם הוא ברמת גן.
הכנו בדירתנו "חדר אטום" לתפארת. בחרנו בחדר השינה שלנו, שהיו לו גם שירותים צמודים וגם חדר ארונות. נכון שהיה חשש שהשירותים / מקלחת לא יהיו מספיק אטומים במקרה של התקפה כימית, אבל כאשר אני בלחץ הדבר הראשון שאני צריכה זה להתיישב על אסלה (סליחה על התיאור הגראפי) והמחשבה על דלי בחדר האטום פשוט לא באה בחשבון מבחינתי.
במיוחד לקראת המלחמה דאגנו שיהיו בחדר גם רדיו וגם טלוויזיה, ובחדר הארונות אגרנו מזון (שימורים וממרחים, לחם ושתייה ובעיקר המון המון ממתקים וחטיפים). פרסנו מזרונים על הריצפה כדי שהילדים יוכלו לישון איתנו במקרה של התקפת טילים, ויהיו יחסית ממוגנים (בכל זאת חדר ארונות הוא החדר היחיד בבית שאין לו אף קיר חיצוני ואף חלון). גם מסיכות האב"כ של כולנו נערמו להן אחר כבוד בחדר השינה שלנו, החדר האטום.
בלילה שבין ה-17/18 בינואר 1991 התעוררנו מצלילה המצמרר של האזעקה, ורצנו להביא את הילדים מחדריהם אלינו לחדר האטום. הלב הלם בחוזקה והידיים רעדו, כאשר חבשנו את המסיכות והלבשנו אותן גם על ילדים, האפופים משינה.
אטמנו אחרינו את דלת החדר, ואז אני עטיתי את המסיכה על בתי ו-T ניסה לעטות על בני אבל הילד התפתל והתנגד ו-T נכנס ללחץ, וניסה להכריח אותו להישאר עם המסיכה, ואז הבנתי שהוא לא הסיר את אטם הגומי מהמסנן
תלשתי את המסיכה מהילד המסכן ופירקתי את המסנן מהמסיכה שלו, הסרתי את האטם והראיתי לו שעכשיו הוא יוכל לנשום כמו שצריך, והוא הסכים לחבוש את המסיכה בחזרה, ונרגע. אבל מאותו הרגע בעצם אני לא נרגעתי. מאותו הרגע היה לי קשה לסמוך על T להיות לבד עם הילדים. .
כשסיימנו עם המסיכות והדלקנו טלוויזיה כדי להתעדכן במה שקורה, ושמענו "עקב התקפת טילים על ישראל נשמעו ברחבי הארץ אזעקות אמת עולות ויורדות" הלב היה ממש בתחתונים. כבר תוך כדי איטום החדר ולבישת המסיכות שמענו את הבומים, והבנו שזה באמת באמת קורה. אף אחד לא ידע אם היה גאז או לא היה גאז, וישבנו שעות עם המסיכות בחדר.
דקות אחרי שסיימנו לאטום את החדר נזכר אחד הילדים ששכחנו את החתול פ' מחוץ לחדר. שני הילדים התחננו שנצא להביא אותו אבל כבר שמענו את הטילים נופלים, לא ידענו באיזה מרחק הם נפלו או אם היתה זו התקפה כימית באמת או לא, ולא היינו מוכנים להסתכן. היה קצת בכי והאמת היא שכולנו הרגשנו לא טוב עם זה, אבל באמת באמת פחדנו. לימים פיתחנו הומור שחור בהקשר הזה והתחלנו לקרוא לחתול "גאזומטר" - שכמו ציפורי הקנרית במכרות הפחם, נדע על פי מצבו של החתול אם היתה התקפה כימית או לא. למותר לציין שבהתקפת הטילים הבאה אף אחד לא שכח לאסוף את פ' החמוד בעת הריצה לחדר האטום.
אחרי פעמיים, שלוש של אזעקות החתול כבר ידע לרוץ בעצמו לחדר האטום. והרבה אחרי שהמלחמה הסתיימה, בכל צפירה של יום השואה או יום הזיכרון, הוא היה רץ לשם ואז ראשו היה מבצבץ החוצה מהדלת כשואל: "למה אתם לא באים?". יתרה מכך, כשעברנו דירה, הוא המשיך לרוץ עם כל צפירה לחדר הארונות שבאותה הדירה, הוא בחר בעצמו את החדר היחיד בכל הדירה שלא היו לו קירות חיצוניים. בהחלט חתול אינטליגנטי.
מהר מאד התברר שאכן יש לי קושי רגשי להשאיר את הילדים, אפילו עם T, שלא לדבר על 'נטאשה'. אבל הייתי חייבת להתייצב בעבודה, ולבסוף הגענו לפשרה. אני הייתי מתייצבת בשבע בבוקר במשרד, עובדת כארבע שעות, וחוזרת הביתה להחליף את T שהיה יוצא למסעדה שלו. לימודים לא היו והילדים נשארו כל היום בבית, ועשינו הכול כדי שהזמן יעבור בנעימים.
הצטיידנו במשחקי קופסא והמצאנו גם משחקים משלנו. למדנו ביחד את שמות כל המדינות של ארצות הברית בעל פה. צפינו ביחד ב"זהו זה" וב"העולם הערב" (כפי שסיפר מוטי בפוסט שלו)
בנוסף, קניתי לילדים בובת "נחום תקום" כדי שיהיה על מה להוציא קצת קיטור כשהשהייה המרובה בבית תתחיל להעיק.
באחד מסופי השבוע הצעתי ל'נטאשה' להישאר אצלנו במקום לנסוע הביתה. לא נעים להיות לבד במשך כל הסופ"ש עם אזעקות וטילים מכל עבר, אמרתי לה. בגלל שהיא שמרה שבת, הבטחנו לדאוג לעניין במהלך השבת, כולל הבישולים וכל מה שצריך. אגב מאז אותה שבת גיליתי כמה אני אוהבת צלי בשר שהושאר בתנור במהלך כל היממה (או על פלטת שבת).
תקראו לזה יד המקרה או השגחה עליונה, אבל באותו יום ששי שהשארתי את 'נטאשה' אצלנו בבית, נפל על הבית שלה טיל והרס את הדירה שלה לגמרי. גילינו את זה כאשר התחילו להגיע טלפונים (אלינו הביתה, לא היו אז טלפונים סלולריים) משכנים שלה ומאחיה. T נסע איתה (כן, בשבת, מי חשב באותן שעות על עניין שמירת השבת?) לדירה להציל את מה שניתן ולאפסן במחסנים שסיפקו אנשי מס רכוש.
לקח הרבה זמן עד שהבניין והדירה של 'נטאשה' שופצו לבסוף, ובכל הזמן הזה היא גרה אצלנו, לפעמים נסעה לסוף שבוע אצל אחיה, אבל בפועל גם כאשר רציתי (ומאד רציתי) לפטר אותה, פשוט לא היה לנו לב לעשות לה את זה. לקח הרבה זמן (וקש ששבר את הגב שלנו בדמות פיצוץ המטבח...אבל שוב, זה אולי בפוסט אחר) עד שהתפטרנו ממנה לבסוף.
באיזשהו שלב נראה לי שדי התרגלנו למצב. נסענו לטיולים עם מסיכות האב"כ, חגגנו לבתי יום הולדת ב"אחלה קרח" שהיה אז ברמת גן - עם מסיכות האב"כ. כל המלחמה ארכה כחודש וחצי. אמנם שנים אחר כך הלב היה נופל לתחתונים עם כל צליל שנשמע כמו התחלה של אזעקה, אבל עם הזמן גם זה די דעך.
ואם בכל זאת מילה על פוליטיקה - מלחמת המפרץ היתה הזמן היחיד שבו ממש יצא טוב לדעתי שיש לנו ראש ממשלה (יצחק שמיר) שהנטייה הטבעית שלו היתה לומר "לא" לכל יוזמה. במקרה ההוא זו היתה ההתנהגות הנכונה בזמן הנכון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה