ככה החיים. יש שמחות ובו בזמן יש גם צרות.
אז הצרה העדכנית שנחתה עלינו היא שגיסתי המופלאה (אשתו של אחי) אובחנה עם סרטן השד.
ומאז לא משנה מה קורה, הכל מוכתם בדאגה הזאת, בעצב הזה, בבלבול הזה - של המלחמה החדשה הזאת שנכפתה עליה, ורצון של כולנו להיות כאן בשבילה, לעזור במה שאפשר, לעודד ולתמוך.
אני יודעת שהיום אפשר לטפל בסרטן השד, ושאני מכירה נשים רבות שעברו את זה, כולל גיסתי השנייה (אשתו של גיסי) חלקן מזמן מזמן, והכל בסדר אצלן.
אבל זה לא מפחית את הפחד, את הדאגה, את ההצפה שהאבחנה הזאת מביאה איתה.
נוסיף על כך את הקורונה, וזה מקשה על "להיות שם בשבילה" כי היא כמובן מבודדת את עצמה כמה שיותר עכשיו, וסביר להניח שאת התקופה הקרובה אנחנו נעביר בטלפון, אפילו בעיקר בהודעות וואטסאפ - כי גם אין לה כוח לשיחות, וזה מאד מאד מובן לי.
אבל היא מעדכנת כל הזמן, וזה טוב - כי זה מראה לי שהיא לא מתכנסת בתוך עצמה, שהיא מקבלת בברכה את התמיכה ואת האהבה שאנחנו מזרימים אליה.
לבקשתה אני מעדכנת את הורי, וכמובן גם את בתי. עם בני עוד לא יצא לי לדבר על זה, בכל פעם שדיברנו הוא היה בחוץ בפארק עם תינוקי או באמצע אריזה לקראת מעבר דירה (בשבוע הבא) או בנסיעה - לא הרגשתי שיש אפשרות להעלות את זה עדיין. אולי אמתין עד שיעברו דירה ויתמקמו קצת ואז אספר.
לאמא שלה (של גיסתי) היא החליטה לא לספר בינתיים. גם כדי שהיא לא תדאג, והיא בעצמה לא לגמרי בריאה, ויש לה צרות משלה, אבל בעיקר כי אמא של גיסתי היא מהאנשים האלה שכאשר הם דואגים לך, אתה צריך כל הזמן לטפל בהם. ואין לגיסתי או לאחותה כוחות כרגע לטפל באמא מעבר למה שהן עושות גם ככה. מזל שכבר יש לה מטפלת (שגם זה סיפור מסובך בפני עצמו, כי היא מתנהגת אל המטפלת באופן די מחריד) ולפחות נחסך מהן הטיפול הלוגיסטי / פיזי.
אחותה של גיסתי היא בולדוזרית וגם מקושרת מאד, ובעזרתה ובעזרת אחותה של חברתה הטובה של גיסתי שעובדת בקופת החולים, הצליחו לזרז בדיקות ולהשיג כירורגית שד מומלצת מאד - כרגע יש כבר תוצאות ביופסיה (נראה שהגידול קטן, לא אלים ולא מהסוג שנוטה להתפשט), והיא כבר עברה MRI שלא העלה ממצאים חדשים ודי מאשר את התוצאות של הביופסיה.
נכון לעכשיו מתכננים להוציא רק את הגידול ואת בלוטת הזקיף, ואם לא תהיינה הפתעות במהלך הניתוח עצמו, היא תעבור הקרנות אחר כך. על פניו נשמע שהיא בידיים טובות.
מה שמלחיץ אותי יותר מכל (ובוודאי גם אותה), הוא שהגוף של גיסתי מגיב באופן מאד בעייתי לפרוצדורות רפואיות. תגובות שליליות או חוסר תגובות או תגובות יתר - בכל טיפול שעברה אי פעם. מזה אני מפחדת בעיקר. מהסיבוכים.
אז כל יום אני שולחת לכיוון שלה אור ואהבה ואנרגיות ריפוי - זו הדרך שלי להתפלל. ומקווה שיעזור. וודאי לא יזיק.
שתי שמחות היו מתוכננות להשבוע.
ביום שני היתה עלייה לתורה של הנכד של גיסי - בנה הבכור של אחייניתנו הבכורה - ונפגשנו בהרכב משפחתי מצומצם מאד בבית הכנסת שבו הילד למד לבר מצווה.
היינו לבד בבית הכנסת, המשפחה הקרובה משני הצדדים והרב, שהיה נחמד מאד והעביר את התפילה, הברכות, ההפטרה - באופן שהקל מאד על הקהל החילוני שהיינו.
עזרת הנשים היתה באותה קומה של עזרת הגברים, ולא היתה יותר מדי תחושה של הפרדה (או הדרה).
בעזרת הנשים התקבצו הילדות הקטנות של המשפחה - בתה הצעירה של אם חתן הבר מצווה, שתי הבנות של אחותה והבת התינוקת של אחיה הצעיר - כולן מתוקות ושובות לב.
אחרי העלייה לתורה נסענו רובנו (פרט לאלה שהיו חייבים להמשיך מייד לעבודה) אל אחייניתנו הבכורה הביתה, לכיבוד קל - וזה היה ממש נחמד.
מסיבות שונות אנחנו לא מרבים במפגשים עם הצד הזה של המשפחה, ודווקא היה טוב להיות קצת ביחד, להתעדכן קצת, לשוחח.
חסר לי במיוחד הקשר עם הדור הצעיר - שלושת האחיינים ומשפחותיהם - שלא הצליח להתקיים בנפרד מהקשר עם גיסי ואשתו. הם גם לא הצליחו לשמור על קשר עצמאי עם ילדיי - וזה חבל לי במיוחד, כי הם ממש גדלו יחד ובילו את כל ילדותם ונערותם ביחד.
השמחה השנייה שמתרחשת השבוע הוא יום הולדתו של נשמותק שחל היום.
הוא בן שמונה, ועד אתמול התרגש מאד לקראת היום הזה - אבל הבוקר איכשהו קם על צד שמאל, רגיש מאד ולא ממש שמח - וכשהתקשרנו לאחל לו מזל טוב, הוא לא ממש שיתף פעולה. אני מאד מקווה שהיום שלו ישתפר ומהר.
בתי וחתני תכננו בוקר-הולדת כמיטב המסורת המשפחתית הקטנה שלהם, ואפל בלגי/אמריקאי (עם מכשיר הואפלים שבתי שאלה מאיתנו השבוע בלי שהוא ישים לב) ובלונים ומתנות, טיול משפחתי ויום כיף, ואחר הצהריים המשפחה המורחבת יותר מתוכננים לבוא אליהם לחגיגה עם עוגה והכל.
בינתיים התקלקל להם המזגן בסלון כך שייתכן שזה לא יקרה - עוד גורם שעלול לקלקל את המצברוח של הקטנצ'יק. נחכה ונראה.
בינתיים אני יוצאת עוד מעט ל'שנטי' לטיפול הסיני השבועי שלי.
ביום שני הנכדים באו בערב לישון אצלנו, ואכלו פנקייקים לארוחת ערב והספקנו לשחק "הרמז" לפני שהלכו לישון. בבוקר בתי הגיעה עם נוקת ובילינו כולנו יחד כשעתיים, וכשהם הלכו הלכנו לחדר כושר.
אנחנו בחדר כושר כל יום, פרט לשבת כי הוא סגור, וזה עושה לנו ממש טוב.
במוצאי שבת T וחתני החליטו לנסוע להפגין בבלפור - אז לא היינו בגשר באותו היום.
לשמחתי הם לא נקלעו בעצמם לאלימות המשטרתית שהיתה שם השבוע (הם ראו אותה במו עיניהם במרחק מה), ודווקא חזרו די אופוריים ואופטימיים מהאווירה ששררה שם בין המפגינים.
לצערי אני לא שותפה לאופטימיות הזאת..........
אז הצרה העדכנית שנחתה עלינו היא שגיסתי המופלאה (אשתו של אחי) אובחנה עם סרטן השד.
ומאז לא משנה מה קורה, הכל מוכתם בדאגה הזאת, בעצב הזה, בבלבול הזה - של המלחמה החדשה הזאת שנכפתה עליה, ורצון של כולנו להיות כאן בשבילה, לעזור במה שאפשר, לעודד ולתמוך.
אני יודעת שהיום אפשר לטפל בסרטן השד, ושאני מכירה נשים רבות שעברו את זה, כולל גיסתי השנייה (אשתו של גיסי) חלקן מזמן מזמן, והכל בסדר אצלן.
אבל זה לא מפחית את הפחד, את הדאגה, את ההצפה שהאבחנה הזאת מביאה איתה.
נוסיף על כך את הקורונה, וזה מקשה על "להיות שם בשבילה" כי היא כמובן מבודדת את עצמה כמה שיותר עכשיו, וסביר להניח שאת התקופה הקרובה אנחנו נעביר בטלפון, אפילו בעיקר בהודעות וואטסאפ - כי גם אין לה כוח לשיחות, וזה מאד מאד מובן לי.
אבל היא מעדכנת כל הזמן, וזה טוב - כי זה מראה לי שהיא לא מתכנסת בתוך עצמה, שהיא מקבלת בברכה את התמיכה ואת האהבה שאנחנו מזרימים אליה.
לבקשתה אני מעדכנת את הורי, וכמובן גם את בתי. עם בני עוד לא יצא לי לדבר על זה, בכל פעם שדיברנו הוא היה בחוץ בפארק עם תינוקי או באמצע אריזה לקראת מעבר דירה (בשבוע הבא) או בנסיעה - לא הרגשתי שיש אפשרות להעלות את זה עדיין. אולי אמתין עד שיעברו דירה ויתמקמו קצת ואז אספר.
לאמא שלה (של גיסתי) היא החליטה לא לספר בינתיים. גם כדי שהיא לא תדאג, והיא בעצמה לא לגמרי בריאה, ויש לה צרות משלה, אבל בעיקר כי אמא של גיסתי היא מהאנשים האלה שכאשר הם דואגים לך, אתה צריך כל הזמן לטפל בהם. ואין לגיסתי או לאחותה כוחות כרגע לטפל באמא מעבר למה שהן עושות גם ככה. מזל שכבר יש לה מטפלת (שגם זה סיפור מסובך בפני עצמו, כי היא מתנהגת אל המטפלת באופן די מחריד) ולפחות נחסך מהן הטיפול הלוגיסטי / פיזי.
אחותה של גיסתי היא בולדוזרית וגם מקושרת מאד, ובעזרתה ובעזרת אחותה של חברתה הטובה של גיסתי שעובדת בקופת החולים, הצליחו לזרז בדיקות ולהשיג כירורגית שד מומלצת מאד - כרגע יש כבר תוצאות ביופסיה (נראה שהגידול קטן, לא אלים ולא מהסוג שנוטה להתפשט), והיא כבר עברה MRI שלא העלה ממצאים חדשים ודי מאשר את התוצאות של הביופסיה.
נכון לעכשיו מתכננים להוציא רק את הגידול ואת בלוטת הזקיף, ואם לא תהיינה הפתעות במהלך הניתוח עצמו, היא תעבור הקרנות אחר כך. על פניו נשמע שהיא בידיים טובות.
מה שמלחיץ אותי יותר מכל (ובוודאי גם אותה), הוא שהגוף של גיסתי מגיב באופן מאד בעייתי לפרוצדורות רפואיות. תגובות שליליות או חוסר תגובות או תגובות יתר - בכל טיפול שעברה אי פעם. מזה אני מפחדת בעיקר. מהסיבוכים.
אז כל יום אני שולחת לכיוון שלה אור ואהבה ואנרגיות ריפוי - זו הדרך שלי להתפלל. ומקווה שיעזור. וודאי לא יזיק.
שתי שמחות היו מתוכננות להשבוע.
ביום שני היתה עלייה לתורה של הנכד של גיסי - בנה הבכור של אחייניתנו הבכורה - ונפגשנו בהרכב משפחתי מצומצם מאד בבית הכנסת שבו הילד למד לבר מצווה.
היינו לבד בבית הכנסת, המשפחה הקרובה משני הצדדים והרב, שהיה נחמד מאד והעביר את התפילה, הברכות, ההפטרה - באופן שהקל מאד על הקהל החילוני שהיינו.
עזרת הנשים היתה באותה קומה של עזרת הגברים, ולא היתה יותר מדי תחושה של הפרדה (או הדרה).
בעזרת הנשים התקבצו הילדות הקטנות של המשפחה - בתה הצעירה של אם חתן הבר מצווה, שתי הבנות של אחותה והבת התינוקת של אחיה הצעיר - כולן מתוקות ושובות לב.
אחרי העלייה לתורה נסענו רובנו (פרט לאלה שהיו חייבים להמשיך מייד לעבודה) אל אחייניתנו הבכורה הביתה, לכיבוד קל - וזה היה ממש נחמד.
מסיבות שונות אנחנו לא מרבים במפגשים עם הצד הזה של המשפחה, ודווקא היה טוב להיות קצת ביחד, להתעדכן קצת, לשוחח.
חסר לי במיוחד הקשר עם הדור הצעיר - שלושת האחיינים ומשפחותיהם - שלא הצליח להתקיים בנפרד מהקשר עם גיסי ואשתו. הם גם לא הצליחו לשמור על קשר עצמאי עם ילדיי - וזה חבל לי במיוחד, כי הם ממש גדלו יחד ובילו את כל ילדותם ונערותם ביחד.
השמחה השנייה שמתרחשת השבוע הוא יום הולדתו של נשמותק שחל היום.
הוא בן שמונה, ועד אתמול התרגש מאד לקראת היום הזה - אבל הבוקר איכשהו קם על צד שמאל, רגיש מאד ולא ממש שמח - וכשהתקשרנו לאחל לו מזל טוב, הוא לא ממש שיתף פעולה. אני מאד מקווה שהיום שלו ישתפר ומהר.
בתי וחתני תכננו בוקר-הולדת כמיטב המסורת המשפחתית הקטנה שלהם, ואפל בלגי/אמריקאי (עם מכשיר הואפלים שבתי שאלה מאיתנו השבוע בלי שהוא ישים לב) ובלונים ומתנות, טיול משפחתי ויום כיף, ואחר הצהריים המשפחה המורחבת יותר מתוכננים לבוא אליהם לחגיגה עם עוגה והכל.
בינתיים התקלקל להם המזגן בסלון כך שייתכן שזה לא יקרה - עוד גורם שעלול לקלקל את המצברוח של הקטנצ'יק. נחכה ונראה.
בינתיים אני יוצאת עוד מעט ל'שנטי' לטיפול הסיני השבועי שלי.
ביום שני הנכדים באו בערב לישון אצלנו, ואכלו פנקייקים לארוחת ערב והספקנו לשחק "הרמז" לפני שהלכו לישון. בבוקר בתי הגיעה עם נוקת ובילינו כולנו יחד כשעתיים, וכשהם הלכו הלכנו לחדר כושר.
אנחנו בחדר כושר כל יום, פרט לשבת כי הוא סגור, וזה עושה לנו ממש טוב.
במוצאי שבת T וחתני החליטו לנסוע להפגין בבלפור - אז לא היינו בגשר באותו היום.
לשמחתי הם לא נקלעו בעצמם לאלימות המשטרתית שהיתה שם השבוע (הם ראו אותה במו עיניהם במרחק מה), ודווקא חזרו די אופוריים ואופטימיים מהאווירה ששררה שם בין המפגינים.
לצערי אני לא שותפה לאופטימיות הזאת..........
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה