בעצם זה אמור להיות פוסט בילוי עם הנכדים, אבל בגלל כל מה ששומעים בתקופה האחרונה בחדשות על התעללות בפעוטות (ובשנים עברו, התעללות בחסרי ישע אחרים כמו קשישים, חוסים במוסדות שונים ועוד) צרם לי משהו שקרה לנשמותק בקיטנת הסוסים ביום שני.
וזה גרם לי לחשוב (בפעם המיליון בערך) למי באמת מותר לטפל בילדים, ללמד אותם, להדריך אותם....או בקיצור מי באמת מבין איך להתייחס אל ילדים.
במיוחד אותן גננות או סייעות שבוכות בתקשורת וטוענות שהן התייחסו לילדים בגן בדיוק כמו לילדים שלהן - ולחלקן אני אפילו מאמינה: כי אולי גם לילדים שלהן הן לא באמת יודעים כיצד להתייחס. כי וואלה לפעמים ילדים באמת עולים לנו על העצבים, ולפעמים אנחנו מוצפים כאשר יש כמה ילדים (ובגן תמיד יש כמה) וכל אחד מושך לכיוון שלו ואחד לא רוצה לשבת והשני לא רוצה לאכול והשלישי קם כל שנייה מהמזרון כשהוא אמור לישון - וככה זה ילדים. וצריך ממש להיות מודע לכך שיש עליך אחריות עצומה כאשר אתה שומר על ילדים, מופקד על הטיפול בהם. ויש דברים שאתה עושה או אומר ואתה אפילו לא מודע לכך שהם אלימים. ושהילד נפגע, ושזה משפיע עליו - אפילו לטווח רחוק מאד.
ואני רוצה לומר - כולנו בני אדם, וכולנו לא כל הזמן מודעים וסבלניים ופדגוגים עם הילדים (או הנכדים או הילדים שבאים לגן שאנחנו עובדים בו) - ולפעמים מאבדים את הסבלנות ואת השלווה - ועדיין האוצר הזה שמופקד בידינו: הילד - נפשו רכה וגופו שברירי ומגיע לו רוך ואהבה ואורך רוח והבנה והקשבה...וכן גם גבולות ברורים ואפילו משמעת, אבל ללא אלימות. וזה לא משהו שכולם ניחנים בו. ואיך נדע אצל מי ניתן להפקיד את היקר לנו מכל?
ביום שני באנו לאסוף את חכמוד ואת נשמותק מקיטנת הסוסים. מיד כשהם נכנסו לרכב ראיתי שנשמותק במצוקה. הוא התאפק לא לבכות, וכששאלתי איך היה בקיטנה היה זה חכמוד שסיפר לי מה קרה. והצורה שבה הוא סיפר הבהירה יותר מכל מה שקרה שם.
הוא התחיל בכך שיש שני מדריכים - בעלת הקיטנה ל', ומדריך נוסף א'. ל' "לא טובה עם ילדים, רק עם סוסים" אמר חכמוד, ועוד הוסיף שזה משהו של' בעצמה אמרה להם. א' טוב עם ילדים, הוא סיפר, ולכן ל' מעסיקה אותו בקיטנה. אלא מה? א' הולך בשעה 11:00 ומאותו רגע ועד לסוף היום ב-13:00 "זו שעת האימה של נשמותק" (ציטוט של חכמוד).
לפי החישוב המהיר שלי, זו לא שעה, אלה שעתיים.
בסוגריים תוך כדי שהוא דיבר, חשבתי לעצמי "אם את לא טובה עם ילדים, בשביל מה פתחת קיטנה?".
חכמוד המשיך לספר שהכלל הכי חשוב שלימדו אותם וחזרו עליו שוב ושוב מההתחלה הוא שאסור להרעיש ולעשות תנועות חדות או רעשים פתאומיים ליד הסוסים. הסוסים עלולים להיבהל וזו סכנה אמיתית, אפילו סכנת חיים.
ונשמותק ילד חכם ומדהים אבל לגמרי היפראקטיבי, ויש לו הרבה פעמים תנועות פתאומיות והרבה פעמים הוא עושה רעשים פתאומיים. קשה לו לשבת בלי לזוז, בלי לקפוץ, בלי להרעיש. ומראש אני מבינה שזה יכול לשגע כל אחד, ובטח כאשר יש סכנה ממשית.
התברר שנשמותק שיחק עם בקבוקי המים שלו ושל חכמוד - בקבוקים ממתכת - וגרם לרעש פתאומי וחזק, ול' נזפה בו על כך. "נשמותק לא התכוון להרעיש" סיפר לנו חכמוד, "הוא שכח שאסור". אבל ל' כעסה מאד, ונשמותק התבאס מאד ועשה את מה שאני ממש שונאת שהוא עושה כשהוא מצטער על משהו שהוא עשה לא בסדר, כי זה מזכיר לי את מה שאבא שלי עושה כשהוא מתעצבן - הרביץ לעצמו בראש עם בקבוק המים (שעשוי ממתכת!).
ואז ל' אמרה לנשמותק "טוב מאד, אולי ככה ייכנס לך משהו לראש".
וזה כל כך פגע בנשמותק, וגם בחכמוד - האמירה הזאת חסרת הרגישות וחסרת החמלה, לילד קטן שכל כך מצטער על הנזק שהוא עלול היה לגרום, שהוא מרביץ לעצמו בראש עם בקבוק מתכת.
בהמשך בכל פעם שנשמותק ניסה לענות על שאלות או להציע פתרונות יצירתיים לתרגילים שהיא נתנה להם, היא השתיקה אותו בטענה שהוא מתפרץ (וחכמוד טען שזה לא היה נכון ושנשמותק בכלל לא התפרץ), ובאופן כללי נשמע שהיא פשוט השתיקה אותו וחסמה את ההשתתפות שלו עד לסוף היום עד שהוא באמת נאלם דום והתכנס בתוך עצמו.
מזל שחכמוד סיפר הכל כי נשמותק לא היה מסוגל לומר מילה, ורק התאפק לא לבכות - וכמה שדיברתי אליו והסברתי לו שזה נכון שסוסים עלולים להיבהל וזה נכון שזה מסוכן וזה נכון שחייבים להקפיד על הכללים אבל ראבק - הוא בסך הכל ילד וזה היום השני בקיטנה, והוא עשה טעות וזה בסדר גמור לנזוף בו ולהעיר לו על כך - במיוחד כאשר מדובר בסכנה אמיתית - אבל לגמרי לא מתאים לומר לו את מה שהיא אמרה אחר כך ולמדר אותו מהפעילויות לשארית היום.
אנשים לא תמיד מודעים לכך שמשפט כזה מדמות סמכותית משתמר בגוף של הילד. שילדים מפנימים את התגיות האלה ששמים עליהם המבוגרים, מסיקים מסקנות לגבי עצמם ומתפתחים להם כל מיני דפוסי התנהגות שנשארים איתם כל החיים. כן, גם משפט אחד בודד שכזה, אם הילד נפגע מספיק באותו הרגע. כמאמנת אני עובדת עם המתאמנים שלי יום יום על דפוסים ומנגנונים שפותחו בדיוק בסיטואציות שכאלה. לכאורה לא טראומות הרות גורל - אבל לגמרי משאירות חותם בנפש.
עם בתי הצלחנו לדבר על כך רק בערב, כי בכל פעם שניסינו לדבר איתה בטלפון או בוידאו במהלך אחר הצהריים נוקת שמעה או ראתה את האחים שלה ופרצה בבכי מר מרוב געגועים.
כשלבסוף הם הצליחו לדבר איתה לפני שהלכו לישון, בתי אמרה לנשמותק בדיוק את מה שאני אמרתי, וגם הבטיחה שהיא תדבר עם ל' ותבהיר לה שככה לא מדברים עם ילדים, ולא מעניין אותה שהיא "לא טובה עם ילדים".
רק כשהוא דיבר עם אמא שלו הצליח סוף סוף נשמותק לבכות ולשחרר. מסכן קטן.
אחר כך בתי שימחה אותו כשסיפרה לו שהמורה שלו לשעבר התקשרה לשאול מה שלומו, והיא גם סיפרה שתהיה לו מורה נהדרת בכיתה ג', ובסופו של דבר הוא הלך לישון הרבה יותר רגוע.
אחר הצהריים היה לנו כיף ממש - שיחקנו ב"החבילה הגיעה" ואחר כך גם ב"הרמז" (של גדולים) והם קלטו ממש את המשחק ואת הניואנסים השונים שלו וחכמוד (שכל הזמן קיטר ש"הוא גרוע בזה") ניצח בגדול.
בסך הכל הצלחנו לעשות שמח לשניהם, לעטוף אותם באהבה ותשומת לב, ושיהיה להם כרגיל כיף אצל סבא וסבתא.
אחרי שהקטנים כבר הלכו לישון בתי התקשרה אלינו וסיפרה שהיא דיברה עם ל' בטלפון ונזפה בה, ושאחרי של' סיימה להתגונן (התגובה הראשונית שלה) היא נפתחה והקשיבה ואמרה שהיא לא שמה לב בכלל שנשמותק נפגע, ושזה לא בדיוק מה שהיא אמרה לו. בתי (הפסיכולוגית...) אמרה לה שזה לא באמת משנה מה היא אמרה בדיוק, מה שמשנה זה מה שהילדים שמעו והבינו ממה שהיא אמרה, ומהיחס שנשמותק קיבל במהלך שארית היום.
אתמול הבנתי של' דיברה עם נשמותק ויישרה את ההדורים, נתנה לו תשומת לב חיובית במהלך כל היום וגם צילמה אותו בזמן הרכיבה והפעילות - נראה לבתי שהוא היה מרוצה, אבל היא כמובן עדיין ב"חשדהו".
מחר הקיטנה מסתיימת, אבל במקור חשבנו שאולי בעקבותיה הילדים (או אחד מהם) ירצו להמשיך ללכת לשיעורי רכיבה על סוסים שם.....לאור מה שהיה, לא בטוח שהם ירצו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה