"בה בה בה " צעקה 'נוקת' כשהגיעה אלינו הביתה בששי אחר הצהריים וראתה בלון. מייד רצה, תפסה אותו, והתחילה להתמסר איתי, לרדוף אחריו - בעיקר בהליכה על שתיים אבל לעיתים גם בזחילה.
הילדה הזאת פצצת אנרגיה - לאן שהיא מגיעה יש קריאות שמחה ואקשן.
רוצה אלי, רוצה אל T, רוצה לעלות במדרגות - ויודעת לדרוש את מה שהיא רוצה בלי לדבר, אבל עם הרבה תנועות והבעות (וחנד'לעך) ושפת גוף ערנית וברורה.
היא זוכה להרבה תשומת לב אבל כמובן הבנים יישארו כאן גם אחרי שהיא והוריה ילכו הביתה, ואז יזכו למלוא תשומת הלב ולישון כאן ולשחק ולראות סרט ולאכול פנקייקים בבוקר - אז הם מחכים בסבלנות, ומשחקים בינתיים קלפים "רביעיות" כלי תחבורה עד שנשב לארוחת הערב.
T הכין פילה דג ברמונדי שקנה טרי בששי בבוקר, עוף מטוגן בסגנון קנטקי פרייד צ'יקן, פוטייטוס מטוגנים בפלחים רחבים (שעברו קודם טיגון בחום נמוך יותר ואחר כך טיגון נוסף בחום גבוה), כרובית אלוהית ונימוחה בתנור, סרדינים שכבש בעצמו עם הרבה כוסברה, סלט ביצים (בעיקר עבור חכמוד) ועוד סלטים שונים.
מהדג נשארה חתיכה אחת, אותה אכלנו בשבת לצהריים.
מכל השאר נשאר הרבה יותר מדי וברור לי שנצטרך לזרוק.
מתי T ילמד להכין כמויות תואמות את מספר הסועדים ורמת התיאבון והקיבולת האמיתית שלהם?????
לקינוח הוא קנה עוגת פרג שמצאה את דרכה במלואה למקפיא. אפילו מהמלון אף אחד כבר לא אכל.
כולנו אוכלים פחות - והגיע הזמן לבשל בהתאם.
נשמותק עובר כרגע תקופה שבה הטעמים שלו מוגבלים, הוא לא ממש מוכן לנסות דברים חדשים, וגם דברים שהוא לכאורה אוהב - הוא מעדיף "את זה של הבית שלי". את האורז שהכנתי (מעט) במיוחד עבורם - הוא לא אהב כי זה לא כמו בבית שלו.
בבוקר T חימם את הנוטלה כדי שתימרח טוב יותר על הפנקייק - זה כבר לא טעים לו. הוא אוהב ישירות מהצנצנת או בכלל לא.
את T זה מרגיז אבל אני מבינה שזו תקופה, ושזו אחריותם של הוריו להתמודד עם זה. לא שלנו.
מצד שני אני גם מבינה שגם T עובר תקופה, עם הקורונה והלקוחות שבקושי משלמים (החודש קיבל תשלום חלקי, בחודש הבא לדעתי שוב לא ישלמו), והעדר לקוחות חדשים בכלל - ואצלו בין השאר זה בא לידי ביטוי בצורך לגוון.
אז יופי, תגוון, אבל תחשוב גם על הקהל שלך.
ארוחה מטוגנת לאנשים שמקפידים על אוכל בריא? גם עוף וגם דג לאנשים שאוכלים מעט? נוטלה מחוממת לילדים שאוהבים "רק כמו בבית?" זה לא ממש הולך.
אפילו את הסלט בארוחת הערב הוא קצץ בחתיכות גדולות - שהוא יודע שאני לא אוהבת - "כדי לגוון".
אכלתי, ברור שאכלתי. אני לא ילדה.
בלילה כרגיל חכמוד "חלם חלום רע" ונכנס אלי למיטה ברבע לשלוש. האמת - לא היה לי אכפת. המיטה עכשיו הרבה יותר רחבה ומרווחת, ודווקא נעים שילד מתרפק ומחבק מתוך שינה. כמה זמן זה עוד יימשך? עוד מעט הם יגדלו ודברים ישתנו. נהנית מזה בינתיים.
נפגשנו כרגיל עם הורי מעבר לגדר ה'אחוזה'. הם לא יודו בכך אבל הם זקוקים לביקורים האלה. אני אישית הרגשתי קצת חסרת סבלנות.
אני שמה לב שגם פוחתת לי הסבלנות בשיחות עם 'מחברת', בעיקר כאשר זה מגיע לנושא פוליטיקה, קורונה, המצב. כאילו אנחנו חיות בשתי מדינות שונות.
אצלה הממשלה מתפקדת מצוין, שומרת על האזרחים, מכניסה מענקים בלי בעייה לחשבונות הבנק. היא לא מבינה על מה כולם צועקים, בוכים, מתלוננים.
אצלה כולם מסביב מסתובבים עם מסיכות כמו שצריך על האף ועל הפה ושומרים מרחק בטוח. היא לא רואה את כל השאר.
בדרך כלל אני נמנעת מהנושאים האלה, לא רק איתה, אבל לאחרונה אני מתחרפנת מזה.
עוד מעט היא תגיע לקפה קטן בדרך לעבודה - מקווה שלא נעלה לטונים.
היא חברה טובה - מכל שאר הבחינות - וחבל לי שנריב.
מצד שני היא מספרת לי על התנגשויות עם הילדים שלה, למשל, עם כלתה שלא מדברת איתה כבר כמה שבועות - ונכון, אני מצליחה לראות ולהבין את הצד שלה בעניין, אבל גם את הצד של הילדים, וגם יודעת שלפעמים צריך להתעלות ולהושיט יד ולגשר - לא לתקוע את הבן באמצע בין החמות לבין הכלה - והיא לא מוכנה.
וחבל.
גם לנו היו עניינים ועימותים וקשיי תקשורת עם החתן שלנו, בשנים הראשונות, ועם הכלה ממש לא מזמן - ותמיד עשינו אנחנו מאמץ, לטובת הילדים שלנו ולטובת היחסים. ובסוף זה הסתדר כל כך טוב, שהיה שווה את זה. ולמזלנו באמת יש לנו חתן וכלה נהדרים.
למען הפרוטוקול אני די בטוחה שלו היינו נפגשים עם בני וכלתי באופן קבוע, T היה קצת מתחרפן לפעמים - אבל במפגשים האחרונים איתה הכל היה בסדר, גם בבוסטון וגם אצלנו, כך שנראה שהעניינים נרגעו.
בתחום הכושר התחלנו לגוון בין הליכות בין הערביים לבין רכיבה על אופניים. כך אנחנו מפעילים שרירים חדשים ושונים כל פעם. T גם שחה כל השבוע כשחדר הכושר היה סגור, והתעצבן שהכניסו הרבה יותר מדי אנשים והיה צפוף ולא מאורגן.
גם הוא הבין שאין מה להמשיך את המנוי שם. גם אם יפתחו את חדר הכושר. לא קיבלנו עד עכשיו שום הודעה לגבי זה למרות שלכאורה הוא אמור להיפתח.
נראה לי שאגיע לשם רק כדי לרוקן סופית את הלוקר ולעזוב סופית.
בתחום הסדרות סיימתי את העונות האחרונות של "השורד המיועד" ו"החוטאים", והתחלתי סוג של טלנובלה (יחסית) בשם "מגנוליות מופלאות". ראיתי פרק או שניים, עוד לא סגורה על זה. צופה גם ב"לאבד את אליס" שעדיין לא סגורה על זה.
עם T צופה ב"טהרן" שעוד מעט מסתיימת. והתחלנו "עיר של פחד" - סדרה דוקומנטרית על המלחמה במשפחות הפשע המאורגן בניו יורק בשנות השמונים. עשויה היטב.
יש מחסור בסדרות חדשות ועונות חדשות בגלל הקורונה.
אבל בקודי רואה את "Yellowstone" המצויינת.
T רצה לנסוע להפגנה בבלפור אתמול ולא הסכמתי - בגלל סכנת ההדבקה. לשמחתי היו שם מספיק אנשים גם בלעדיו. גם חתני הביע רצון לנסוע לשם, נראה לי שבסוף הוא לא נסע.
הראיון של גנץ אתמול אצל דנה וייס היה פתטי. מה יהיה?
הילדה הזאת פצצת אנרגיה - לאן שהיא מגיעה יש קריאות שמחה ואקשן.
רוצה אלי, רוצה אל T, רוצה לעלות במדרגות - ויודעת לדרוש את מה שהיא רוצה בלי לדבר, אבל עם הרבה תנועות והבעות (וחנד'לעך) ושפת גוף ערנית וברורה.
היא זוכה להרבה תשומת לב אבל כמובן הבנים יישארו כאן גם אחרי שהיא והוריה ילכו הביתה, ואז יזכו למלוא תשומת הלב ולישון כאן ולשחק ולראות סרט ולאכול פנקייקים בבוקר - אז הם מחכים בסבלנות, ומשחקים בינתיים קלפים "רביעיות" כלי תחבורה עד שנשב לארוחת הערב.
T הכין פילה דג ברמונדי שקנה טרי בששי בבוקר, עוף מטוגן בסגנון קנטקי פרייד צ'יקן, פוטייטוס מטוגנים בפלחים רחבים (שעברו קודם טיגון בחום נמוך יותר ואחר כך טיגון נוסף בחום גבוה), כרובית אלוהית ונימוחה בתנור, סרדינים שכבש בעצמו עם הרבה כוסברה, סלט ביצים (בעיקר עבור חכמוד) ועוד סלטים שונים.
מהדג נשארה חתיכה אחת, אותה אכלנו בשבת לצהריים.
מכל השאר נשאר הרבה יותר מדי וברור לי שנצטרך לזרוק.
מתי T ילמד להכין כמויות תואמות את מספר הסועדים ורמת התיאבון והקיבולת האמיתית שלהם?????
לקינוח הוא קנה עוגת פרג שמצאה את דרכה במלואה למקפיא. אפילו מהמלון אף אחד כבר לא אכל.
כולנו אוכלים פחות - והגיע הזמן לבשל בהתאם.
נשמותק עובר כרגע תקופה שבה הטעמים שלו מוגבלים, הוא לא ממש מוכן לנסות דברים חדשים, וגם דברים שהוא לכאורה אוהב - הוא מעדיף "את זה של הבית שלי". את האורז שהכנתי (מעט) במיוחד עבורם - הוא לא אהב כי זה לא כמו בבית שלו.
בבוקר T חימם את הנוטלה כדי שתימרח טוב יותר על הפנקייק - זה כבר לא טעים לו. הוא אוהב ישירות מהצנצנת או בכלל לא.
את T זה מרגיז אבל אני מבינה שזו תקופה, ושזו אחריותם של הוריו להתמודד עם זה. לא שלנו.
מצד שני אני גם מבינה שגם T עובר תקופה, עם הקורונה והלקוחות שבקושי משלמים (החודש קיבל תשלום חלקי, בחודש הבא לדעתי שוב לא ישלמו), והעדר לקוחות חדשים בכלל - ואצלו בין השאר זה בא לידי ביטוי בצורך לגוון.
אז יופי, תגוון, אבל תחשוב גם על הקהל שלך.
ארוחה מטוגנת לאנשים שמקפידים על אוכל בריא? גם עוף וגם דג לאנשים שאוכלים מעט? נוטלה מחוממת לילדים שאוהבים "רק כמו בבית?" זה לא ממש הולך.
אפילו את הסלט בארוחת הערב הוא קצץ בחתיכות גדולות - שהוא יודע שאני לא אוהבת - "כדי לגוון".
אכלתי, ברור שאכלתי. אני לא ילדה.
בלילה כרגיל חכמוד "חלם חלום רע" ונכנס אלי למיטה ברבע לשלוש. האמת - לא היה לי אכפת. המיטה עכשיו הרבה יותר רחבה ומרווחת, ודווקא נעים שילד מתרפק ומחבק מתוך שינה. כמה זמן זה עוד יימשך? עוד מעט הם יגדלו ודברים ישתנו. נהנית מזה בינתיים.
נפגשנו כרגיל עם הורי מעבר לגדר ה'אחוזה'. הם לא יודו בכך אבל הם זקוקים לביקורים האלה. אני אישית הרגשתי קצת חסרת סבלנות.
אני שמה לב שגם פוחתת לי הסבלנות בשיחות עם 'מחברת', בעיקר כאשר זה מגיע לנושא פוליטיקה, קורונה, המצב. כאילו אנחנו חיות בשתי מדינות שונות.
אצלה הממשלה מתפקדת מצוין, שומרת על האזרחים, מכניסה מענקים בלי בעייה לחשבונות הבנק. היא לא מבינה על מה כולם צועקים, בוכים, מתלוננים.
אצלה כולם מסביב מסתובבים עם מסיכות כמו שצריך על האף ועל הפה ושומרים מרחק בטוח. היא לא רואה את כל השאר.
בדרך כלל אני נמנעת מהנושאים האלה, לא רק איתה, אבל לאחרונה אני מתחרפנת מזה.
עוד מעט היא תגיע לקפה קטן בדרך לעבודה - מקווה שלא נעלה לטונים.
היא חברה טובה - מכל שאר הבחינות - וחבל לי שנריב.
מצד שני היא מספרת לי על התנגשויות עם הילדים שלה, למשל, עם כלתה שלא מדברת איתה כבר כמה שבועות - ונכון, אני מצליחה לראות ולהבין את הצד שלה בעניין, אבל גם את הצד של הילדים, וגם יודעת שלפעמים צריך להתעלות ולהושיט יד ולגשר - לא לתקוע את הבן באמצע בין החמות לבין הכלה - והיא לא מוכנה.
וחבל.
גם לנו היו עניינים ועימותים וקשיי תקשורת עם החתן שלנו, בשנים הראשונות, ועם הכלה ממש לא מזמן - ותמיד עשינו אנחנו מאמץ, לטובת הילדים שלנו ולטובת היחסים. ובסוף זה הסתדר כל כך טוב, שהיה שווה את זה. ולמזלנו באמת יש לנו חתן וכלה נהדרים.
למען הפרוטוקול אני די בטוחה שלו היינו נפגשים עם בני וכלתי באופן קבוע, T היה קצת מתחרפן לפעמים - אבל במפגשים האחרונים איתה הכל היה בסדר, גם בבוסטון וגם אצלנו, כך שנראה שהעניינים נרגעו.
בתחום הכושר התחלנו לגוון בין הליכות בין הערביים לבין רכיבה על אופניים. כך אנחנו מפעילים שרירים חדשים ושונים כל פעם. T גם שחה כל השבוע כשחדר הכושר היה סגור, והתעצבן שהכניסו הרבה יותר מדי אנשים והיה צפוף ולא מאורגן.
גם הוא הבין שאין מה להמשיך את המנוי שם. גם אם יפתחו את חדר הכושר. לא קיבלנו עד עכשיו שום הודעה לגבי זה למרות שלכאורה הוא אמור להיפתח.
נראה לי שאגיע לשם רק כדי לרוקן סופית את הלוקר ולעזוב סופית.
בתחום הסדרות סיימתי את העונות האחרונות של "השורד המיועד" ו"החוטאים", והתחלתי סוג של טלנובלה (יחסית) בשם "מגנוליות מופלאות". ראיתי פרק או שניים, עוד לא סגורה על זה. צופה גם ב"לאבד את אליס" שעדיין לא סגורה על זה.
עם T צופה ב"טהרן" שעוד מעט מסתיימת. והתחלנו "עיר של פחד" - סדרה דוקומנטרית על המלחמה במשפחות הפשע המאורגן בניו יורק בשנות השמונים. עשויה היטב.
יש מחסור בסדרות חדשות ועונות חדשות בגלל הקורונה.
אבל בקודי רואה את "Yellowstone" המצויינת.
T רצה לנסוע להפגנה בבלפור אתמול ולא הסכמתי - בגלל סכנת ההדבקה. לשמחתי היו שם מספיק אנשים גם בלעדיו. גם חתני הביע רצון לנסוע לשם, נראה לי שבסוף הוא לא נסע.
הראיון של גנץ אתמול אצל דנה וייס היה פתטי. מה יהיה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה