קיטרתי וקיטרתי אבל בסופו של דבר הפקדת צ'קים דרך האפליקציה הרבה יותר נוחה וקלה מאשר למלא מעטפת הפקדה, ללכת לסניף ולשלשל לחיש בנק.
למרות כל התרגילים הייעודיים שאני עושה לכתף, היא דלוקה כבר כמה ימים וכואבת ומציקה, והתחלתי לקחת כדורים (ש-T קיבל עבור הכתף שלו) וזה לא ממש עוזר. קבעתי תור לאורתופד, שבאופן מפתיע זמין בעוד שבועיים.
בכלל קבעתי לי סידרת תורים לרופאים - גם רופא עיניים (חייבת לעקוב אחר לחץ תוך עיני כי אבא שלי סובל מגלאוקומה), גם רופא עור (אבל קיבלתי תור רק לפברואר).....
סוף סוף הגיע הגשם ואיתו קצת קרירות, ועם או בלי קשר לכך ישנתי הלילה מצוין.
סיימתי את הספר של אליסון ריצ'מן, אין לי מושג איך, כי הוא באמת היה כתוב גרוע והתפתח גרוע והסתיים גרוע. ממש לא אופייני לי להתמיד ככה בספר שאני לא נהנית ממנו.
אולי עכשיו סוף סוף אקרא את השני של אלנה פרנה שכולכן מדברות עליו?
הורי ממשיכים להתאקלם בארץ בכלל ובדיור המוגן בפרט.
הם מתמידים בשיגרת הספורט שלהם - שכוללת הליכה בבוקר ולפנות ערב, חדר כושר, פלדנקרייז - ואבא גם שוחה ועושה יוגה, ריקודי עם, חוג תיאטרון ובטח עוד כמה חוגים ששכחתי....
הוא התחיל חוג שחמט אבל היה שם מישהו שעיצבן אותו (אותו אחד מעצבן את כולם גם בחדר הכושר ובבריכה, אבל שם הוא מנפנף אותו) ובמקום לנפנף אותו ולהתעלם ממנו הוא פשוט עזב את החוג.
קצת מזכיר לי בית ספר יסודי............
אמא היתה פעם אחת בחוג כתיבה יוצרת, נהנתה מהמנחה אבל לא משאר המשתתפות (כולן נשים) ומיד פרשה.
היא השתתפה פעם אחת גם במועדון קריאה, אחרי שקראה את הספר שדנו בו (בלחץ, תוך 3 ימים, כי לא היו הרבה עותקים של הספר), ממש לא התרשמה מהמנחה (שהיא דיירת בעצמה) או מחוות הדעת של שאר המשתתפות, והיות שלא רצתה להישמע סנובית (המילים שלה), לא נתנה את חוות דעתה לא על הספר ולא על דבריהן של שאר המשתתפות, ולא חזרה לשם.
יש שם הרצאה או הופעה כל ערב, אבל הם לא כל כך נוטים ללכת, אלא אם הנושא נשמע להם מעניין.
הם מעדיפים לראות סרט או סידרה בטלוויזיה בערב, וללכת לישון מוקדם.
המהפיכה הגדולה ביותר בחייהם היא המהפך שחל בחיי החברה שלהם.
כמעט כל שבוע הם נפגשים עם חברים, כאלה ותיקים שעלו איתם מארגנטינה או היו איתם בקיבוץ, או עמיתים לשעבר של אבא שלי עם נשותיהם....
אמא שלי קיטרה המון אבל בסופו של דבר היא רואה שהיא דווקא נהנית מרוב המפגשים האלה.
אפילו ההרפתקאות שלהם בתחבורה הציבורית, פספוסי תחנה ברכבת או אלתורים בבחירת אוטובוס מהרכבת ל'אחוזה' כשאף חברת מוניות לא עונה לטלפון (תופעה מוזרה בפני עצמה) נרשמות אצלם כחוויות חיוביות, גם כי בבסיס הם ספארטנים כאלה ואין להם בעייה גם ללכת ברגל (למרות שבמקרים אחדים אמא לא היתה עם הנעליים המתאימות), אבל גם בזכות ההיענות הספונטנית המתמדת של עוברי אורח סביבם שמיד מתגייסים לעזור ולהדריך באופן באמת מעורר התרגשות והתפעלות.
לא היו דברים כאלה בארה"ב, למרות האדיבות והנימוס. אנשים לא יצאו מגידרם כדי לעזור או לבדוק בכלל אם הם זקוקים לעזרה. יש משהו בישראלים שהוא שונה וראוי לשבח. כנראה לפחות כשהם נתקלים בזוג קשישים חביב שנראים קצת אובדי עצות.........
אמא לגמרי נהנית מהשיגרה החדשה של ארוחות ששי בערב אצלנו, וביקורים בשבתות של אחי או מי מהנכדים שלהם - בין אם אלה הבנות של אחי או בתי עם חתני והנכדים..........
בסך הכל רווח לי כל כך, אני מבינה שעשינו את הדבר הנכון במבצע ההחזרה שלהם ארצה, ושעשינו זאת באופן הנכון.........
וכל יום וכל רגע שהם יכולים ליהנות מהקירבה אלינו, אל הנכדים ואל הנינים - הוא בונוס.
למרות כל התרגילים הייעודיים שאני עושה לכתף, היא דלוקה כבר כמה ימים וכואבת ומציקה, והתחלתי לקחת כדורים (ש-T קיבל עבור הכתף שלו) וזה לא ממש עוזר. קבעתי תור לאורתופד, שבאופן מפתיע זמין בעוד שבועיים.
בכלל קבעתי לי סידרת תורים לרופאים - גם רופא עיניים (חייבת לעקוב אחר לחץ תוך עיני כי אבא שלי סובל מגלאוקומה), גם רופא עור (אבל קיבלתי תור רק לפברואר).....
סוף סוף הגיע הגשם ואיתו קצת קרירות, ועם או בלי קשר לכך ישנתי הלילה מצוין.
סיימתי את הספר של אליסון ריצ'מן, אין לי מושג איך, כי הוא באמת היה כתוב גרוע והתפתח גרוע והסתיים גרוע. ממש לא אופייני לי להתמיד ככה בספר שאני לא נהנית ממנו.
אולי עכשיו סוף סוף אקרא את השני של אלנה פרנה שכולכן מדברות עליו?
הורי ממשיכים להתאקלם בארץ בכלל ובדיור המוגן בפרט.
הם מתמידים בשיגרת הספורט שלהם - שכוללת הליכה בבוקר ולפנות ערב, חדר כושר, פלדנקרייז - ואבא גם שוחה ועושה יוגה, ריקודי עם, חוג תיאטרון ובטח עוד כמה חוגים ששכחתי....
הוא התחיל חוג שחמט אבל היה שם מישהו שעיצבן אותו (אותו אחד מעצבן את כולם גם בחדר הכושר ובבריכה, אבל שם הוא מנפנף אותו) ובמקום לנפנף אותו ולהתעלם ממנו הוא פשוט עזב את החוג.
קצת מזכיר לי בית ספר יסודי............
אמא היתה פעם אחת בחוג כתיבה יוצרת, נהנתה מהמנחה אבל לא משאר המשתתפות (כולן נשים) ומיד פרשה.
היא השתתפה פעם אחת גם במועדון קריאה, אחרי שקראה את הספר שדנו בו (בלחץ, תוך 3 ימים, כי לא היו הרבה עותקים של הספר), ממש לא התרשמה מהמנחה (שהיא דיירת בעצמה) או מחוות הדעת של שאר המשתתפות, והיות שלא רצתה להישמע סנובית (המילים שלה), לא נתנה את חוות דעתה לא על הספר ולא על דבריהן של שאר המשתתפות, ולא חזרה לשם.
יש שם הרצאה או הופעה כל ערב, אבל הם לא כל כך נוטים ללכת, אלא אם הנושא נשמע להם מעניין.
הם מעדיפים לראות סרט או סידרה בטלוויזיה בערב, וללכת לישון מוקדם.
המהפיכה הגדולה ביותר בחייהם היא המהפך שחל בחיי החברה שלהם.
כמעט כל שבוע הם נפגשים עם חברים, כאלה ותיקים שעלו איתם מארגנטינה או היו איתם בקיבוץ, או עמיתים לשעבר של אבא שלי עם נשותיהם....
אמא שלי קיטרה המון אבל בסופו של דבר היא רואה שהיא דווקא נהנית מרוב המפגשים האלה.
אפילו ההרפתקאות שלהם בתחבורה הציבורית, פספוסי תחנה ברכבת או אלתורים בבחירת אוטובוס מהרכבת ל'אחוזה' כשאף חברת מוניות לא עונה לטלפון (תופעה מוזרה בפני עצמה) נרשמות אצלם כחוויות חיוביות, גם כי בבסיס הם ספארטנים כאלה ואין להם בעייה גם ללכת ברגל (למרות שבמקרים אחדים אמא לא היתה עם הנעליים המתאימות), אבל גם בזכות ההיענות הספונטנית המתמדת של עוברי אורח סביבם שמיד מתגייסים לעזור ולהדריך באופן באמת מעורר התרגשות והתפעלות.
לא היו דברים כאלה בארה"ב, למרות האדיבות והנימוס. אנשים לא יצאו מגידרם כדי לעזור או לבדוק בכלל אם הם זקוקים לעזרה. יש משהו בישראלים שהוא שונה וראוי לשבח. כנראה לפחות כשהם נתקלים בזוג קשישים חביב שנראים קצת אובדי עצות.........
אמא לגמרי נהנית מהשיגרה החדשה של ארוחות ששי בערב אצלנו, וביקורים בשבתות של אחי או מי מהנכדים שלהם - בין אם אלה הבנות של אחי או בתי עם חתני והנכדים..........
בסך הכל רווח לי כל כך, אני מבינה שעשינו את הדבר הנכון במבצע ההחזרה שלהם ארצה, ושעשינו זאת באופן הנכון.........
וכל יום וכל רגע שהם יכולים ליהנות מהקירבה אלינו, אל הנכדים ואל הנינים - הוא בונוס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה