יום שני, 30 במרץ 2026

למדור השרביט החם - איפה אתם בחג המתקרב - בכל זאת ולמרות הכל?

 במדור השרביט החם בתאריך 27/03/2026 שואל טליק איפה אנחנו בחג המתקרב - בכל זאת ולמרות הכל.

האמת, שכבר שנים שאנחנו לא מתלהבים מסדר פסח. פעם לפני שנים זה היה אחד האירועים הכיפים והחשובים בשנה במשפחתנו, ונהגנו לחגוג אותו עם הוריו של T ועם המשפחה של אחיו, ולפעמים גם עם משפחתה של גיס-טי. היו שנים רבות שגיס-טי התעקשה לארח את הסדר אצלה, והוא היה שמח וטעים ומלא צחוקים ושירים וקצת שכרות, אפילו של הילדים. 

השנים חלפו, הוריו של T נפטרו, היחסים בינינו לבין גיסי וגיס-טי עברו תהפוכות שונות, ובעיקר בעקבות מותם של הוריו T ניסה רוב השנים לא להיות בכלל בארץ בפסח. היה לו קשה לחגוג את החג בלעדיהם. 

השנה החלטנו שאם המלחמה תסתיים עד פסח, נארח כאן, לבקשתו של חתני - בנוסף להורי - גם את אמו של חתני וגם את המשפחה של אחותו הקטנה. 

מאד רציתי לארח כאן את אמא של חתני, גם אחרי שהיא אירחה אותנו כמה וכמה פעמים בפסח ובראש השנה, וגם אחרי השנה הסופר קשה שעברה עליה, עם אבא של חתני ועכשיו הפיצוץ בין שלושת ילדיה בעקבות הירושה. את אחותו הקטנה של חתני פחות שמחתי לארח, וגם הססתי מה יהיה אם אזמין אותה בלי להזמין את אחותו הגדולה ומשפחתה, אבל הובהר לי שזה לא רלוונטי השנה. אז הסכמתי.

אחותו הודתה לי מאד ורק אמר שהיא קודם צריכה לבדוק עם הוריו של בעלה, כי היא חוששת שאין להם עם מי להיות בסדר. אמא של חתני נענתה בשמחה. 

בסופו של דבר הכל בוטל ממילא כי המלחמה לא הסתיימה, מסוכן להסתכן בדרכים עד אלינו בליל הסדר, וממילא אין לנו מקום בממ"ד לכל כך הרבה אנשים. הורי גם ככה לא יוצאים מהבית.........אז מסתמן שנחגוג כאן בהרכב ה"מצומצם" של משפחתה של בתי ושלנו. שבעה אנשים בסך הכל. כמו בכל ארוחה בחודש האחרון. 

ואני יכולה לומר די בוודאות שלולא היה מדובר בילדים, הייתי שוקלת לדלג על עריכת סדר לגמרי. 

יום שבת, 28 במרץ 2026

חודש למלחמה

 בדיוק היום לפני חודש עמדנו חסרי אונים בשדה התעופה באתונה והבנו שאנחנו לא חוזרים לישראל היום ושהחלה מלחמה. 

נזכרת בשיחות הטלפון אל בתי וואל חתני, אז אמרנו להם לנסוע מייד אלינו הביתה. זו היתה החלטה נכונה ונבונה וגם כשאני עייפה מכל האירוח כאן ויש פה ושם דברים שמקפיצים אותנו, אני מאד מאד שמחה שהם כאן, ושיש לנו את האפשרות הזאת לארח אותם בבית עם ממ"ד וכל התנאים שמאפשרים להם לגור כאן בנוחות. 

כן, הם בלגניסטים - ברור שהילדים אבל גם הגדולים רגילים לסטנדרט של סדר וניקיון שהוא די שונה משלנו. הם משתדלים - ולכן אין לי טענות. אני שמחה שהם כאן ואשמח כשהכל ייגמר והם ואנחנו נחזור לשיגרה שלנו ולשקט שלנו.

וגם לגבי ההתנהלות הכספית שלהם פשוט קיטרנו ואז שיחררנו. מה שהם לא מבינים עכשיו אנחנו לא מצליחים להסביר, ומה שיהיה אחר כך? יצטרכו להתמודד. וכמובן גם אנחנו. 

השבוע קרה משהו מאד מוזר איתי. אחרי אירוע ההקאות בתחילת השבוע הרגשתי לגמרי טוב ונורמלי, ואז פתאום בלילה שבין רביעי לחמישי שוב התחלתי להקיא. אלא שהפעם פשוט לא הפסקתי. שעות המשכתי להקיא ולהקיא עד שכבר לא היה לי מה להקיא...לא אכנס לתיאורים גראפיים יותר מדי. 

באיזשהו שלב הבנתי שזה לא עומד להירגע ו-T התחיל לחפש מוקד של מכבי ולא הסתדר לא בטלפון ולא באפליקציה....ובסוף הזמין לי אמבולנס שפינה אותי למיון. גם באמבולנס ובמיון זה המשיך.......עד שנרגע קצת, ואז הם גם נתנו לי בעירוי פראמין ונוזלים וזה חלף ומאז לא חזר. 

עשו לי כל מיני בדיקות, כולל א.ק.ג. ובדיקות נוירולוגיות וכמובן בדיקות דם - אבל פרט לתוצאות קצת גבוהות בלויקוציטים, שהראו שאני אכן נלחמת בזיהום כלשהו, לא היה ברור מה בדיוק עובר עלי. שוחררתי עם כדור נגד הקאות והנחיות למעקב. וזהו. 

לא ברור. במיוחד לא ברורה לי ההפסקה בין מה שקרה בתחילת השבוע למה שקרה יומיים אחרי כן. אז מחכה בחשש לבאות. 

הורי בסדר ואפילו המטפלת אולי הבינה קצת את הרמז ופינתה חלק מהבלגן ששיגע את אמא שלי. אולי אולי אמא שלי למדה לומר לה מה היא רוצה. אולי. 

אז ממשיכות הארוחות וממשיכים הנקיונות וממשיכה שיגרת האזעקות - בחמישי זה באמת היה מטורף, אבל גם הלילה הקפיצו אותנו פעמיים לממ"ד - ואנחנו עדיין לא רואים לא את הסוף ולא איך הסוף אמור בכלל להיראות. והיום גם החות'ים הצטרפו לחגיגה........

יום רביעי, 25 במרץ 2026

עייפות החומר

 כן כן זה מתחיל להימאס המצב הזה.

נכון שאין לנו הרבה אזעקות אבל עדיין יש, ויש גם התרעות ללא אזעקה, ויש כמובן את הזמנים שאנחנו נוסעים לאן שהוא - ואז לפעמים זה תופס אותנו בדרך.

ונכון שאנחנו מאד אוהבים את המשפחה של בתי וכיף לנו שטוב להם אצלנו, וכיף עם הצחוקים ועם השיחות - שלא תמיד ברגיל יוצא לנו לנהל, בעיקר עם הנכדים הגדולים - וממש מרגיע אותנו שהם מוגנים... אבל אנחנו לא בנויים להיות משפחה בת 7 נפשות באופן קבוע, ולא בנויים לבישולים האינסופיים והבייבי סיטינג וכל הכרוך באירוח ארוך טווח שכזה. 

ונשמח שזה ייגמר. 

בשלב הזה כמובן ששותפנו לא טס ליוון ואנחנו לא נטוס לשם באפריל, כפי הנראה. השאלה היא אם נצליח לטוס לבני במאי לבוסטון. שאלה גדולה. 

אבל לא האיראנים ולא הטילים ולא הבישולים הרגיזו אותנו השבוע. מה שהכניס אותנו להלם, היה לגלות שחתני קנה לעצמו רכב חדש. וכנראה הוא הבין שזה יכניס אותנו להלם, כי הוא לא סיפר לנו כלום עד שלא היתה ברירה - כי הוא עמד לנסוע לקבל את הרכב ולחזור איתו הביתה. הוא הזמין לעצמו רכב XPENG G6 חדש "מהניילונים", בעזרת ליסינג מימוני. והוא חירטט לבתי איזה סיפור על תכנית תשלומים של פחות מאלף ש"ח בחודש....ושהוא יצליח למכור את הרכב של אבא שלו - שהוא קיבל במקור בהשאלה מאחותו הקטנה, ובהמשך איכשהו הצליח לשכנע אותה כנראה לתת לו אותו במתנה - במחיר דימיוני כלשהו. 

אז כן, בבור הפיננסי שבו בתי וחתני מוצאים את עצמם בימים אלה, בלי כל סיכוי למכור את הדירה הנוכחית שלהם, עם הלוואות בשמיים ואו טו טו כניסה לדירה החדשה פלוס הוצאות לא קטנות על נגרות (כי חלילה לא ייקחו איתם את הרהיטים שכבר יש להם לדירה החדשה) - ולאחר שביקשו מאיתנו סיוע חודשי עצום כדי לעזור להם עם התשלומים...... חתני החליט שממש דחוף עכשיו לקנות רכב חדש.

שאגב, אם בכלל לחשוב על רכב חדש, אז בתי נוסעת ברכב ממש ישן שעדיף היה להחליף, בעוד הרכב של אבא של חתני עדיין לא בן שלוש. אבל לבתי הוא חירטט עוד משהו על כמה קשה לו נפשית לנהוג ברכב של אבא שלו. כן כן, חשבתי לעצמי, אז הוא היה יכול להציע לה לנהוג על הרכב הזה והוא יכול לנהוג על הרכב הישן שלה. לא? ועוד חשבתי לעצמי - פשוט קשה לו לנהוג על רכב שהוא לא חשמלי. 

וכנראה שממש לקחתי ללב (ולגוף) כי באותו לילה, אחרי שחזרנו מהממ"ד לחדר, התחלתי בסידרת הקאות.....וזה די ניטרל אותי לכל הלילה והייתי שפוכה למחרת כל היום. 

T שוחח על כך עם בתי, בשקט בלי להתלהם, והסביר לה שמה שקרה כאן הוא לגמרי לא סביר, ושכל מה שחתני "מכר" לה לגבי הרכישה הזאת פשוט לא הגיוני, אבל אחרי כן עזבנו את זה. באמת שהם ילדים גדולים, והשיקולים שלהם (שלו) לא קשורים אלינו. רק שלא יצפו מאיתנו שנמשיך לממן אותם מעבר לזמן הקצוב שנתנו מראש. זה לא בא בחשבון. מעצבן.

אבא בינתיים בסדר, הפחית מעט בפעילות הגופנית שלו ליתר ביטחון ו"רק" עושה הליכות (ויתר על אופניים בחדר כושר). האפיזודה של השבוע שעבר הפחידה אותו קצת, כנראה.

אמא מתלוננת על המטפלת אבל מבינה שכרגע לא מעשי לחפש חדשה....

גם יש מחסור במטפלות זרות וגם כולן רוצות לעבוד בסופי שבוע (בגלל הכסף) וכולן באות בדרישות כאלה ואחרות.......

אנחנו מנסים ללמד את אמא להיות יותר אסרטיבית איתה, לתת לה להבין שהיא בעלת הבית והיא זו שמחלקת את ההוראות ולא להיפך.......אבל לא בטוח שהיא בנויה לזה. מבאס אבל כרגע זה מה שיש. אולי אתפוס את המטפלת לשיחה על העניין הזה........

אז בין לבין אני קוראת את WILD DARK SHORE מאת שרלוט מקונאגי וממש נהנית ממנו. מצחיק אותי שקראתי קודם ספר שרוב העלילה שלו התרחשה באלסקה, וכעת אני קוראת ספר שמתרחש על אי בודד סמוך לאנטארקטיקה. איכשהו זה יצא ככה.

יש לנו עכשיו גם תקלת אינטרנט בבית - שנובעת כנראה מרכיב כלשהו במערכת התקשורת הביתית המורכבת שלנו (הסוויץ'). המערכת שלנו כבר עובדת כמעט 16 שנה והגיוני שמידי פעם רכיב כזה או אחר יתקלקל.........T קנה סוויץ' חדש ואיש התקשורת המקסים שלנו אמור להגיע לבצע את ההחלפה.......ונקווה לטוב, כי בבית של 7 נפשות שכולן צרכניות כבדות של אינטרנט קשה להתנהל בלי.............



יום שבת, 21 במרץ 2026

בין הטיפות

לפני שנים רבות, כשגרתי ברעננה ועבדתי בתל אביב, עוד לפני שפתחו את נתיבי איילון ולפני שהרחיבו את כביש 4, חלק ממסלול הנסיעה שלי לעבודה עבר, בין היתר, בכביש החוף דרומית לצומת/מחלף באזור שהיום נקרא "פי גלילות" ואז נקרא "הקאנטרי קלאב" של תל אביב, שם הלכה ונבנתה שכונת "אזורי חן" ומאוחר יותר - עוד יותר דרומה - "רמת אביב החדשה". 

הייתי נוסעת את הדרך הלא קצרה (ולעיתים קרובות פקוקה) ורואה שלטי פרסום ענקיים, שבדרך דרומה הכריזו "לו הייתם גרים כאן, רק עכשיו הייתם יוצאים מהבית", ובדרך חזרה צפונה היה כתוב עליהם "לו גרתם כאן, כבר הייתם בבית". וקצת קינאתי בכל האנשים שאכן גרים שם ויש להם פחות ממחצית הדרך לנסוע לעבודה ובחזרה, ואני עושה את כל הדרך עם כל הפקקים.

אבל היום נדמה לי שהיכן שאני גרה, ביישוב כפרי בשרון מעט צפונית לרעננה, הוא המקום הטוב ביותר לגור. כי איכשהו יש כאן מעט מאד אזעקות. גם מאיראן וגם מלבנון. לעיתים יש התרעות לקראת אזעקה שלא מתממשות. זה קצת מעצבן בלילה כשההתרעה מעירה אותנו, אבל זה עדיין הרבה יותר עדיף מאשר אזעקה ששולחת אותנו לממ"ד.

דווקא אתמול, כשהייתי בדרך לבית חולים מאיר, תפסה אותי אזעקה על כביש 4 קצת דרומית לכלא השרון. יחד עם עוד קומץ מכוניות עצרתי יפה בצד, הפעלתי אורות מהבהבים, עברתי את מעקה הבטיחות והתרחקתי מהרכב, והשתטחתי על הארץ. המון מכוניות אחרות פשוט המשיכו בנסיעה כאילו כלום. 

מדוע נסעתי לבית חולים מאיר? כי אתמול בבוקר אבא שלי הרגיש כאבים בחזה ולקחו אותו לשם באמבולנס. לא ממש ברור מה היה שם, כי גם הפרמדיקים שהגיעו ועשו לו מספר רב של בדיקות א.ק.ג לא היו סגורים על העניין, וגם בבית החולים לא היו בטוחים שהמדדים אכן מראים אירוע לבבי כלשהו, אבל בבית החולים הוחלט לצנתר אותו מייד - ואז התברר שאין שום חסימה ואין שום עדות לשום אירוע. כפי שכבר אמרתי - לא ברור מה היה שם. 

לחץ הדם שלו היה מאד נמוך, מה שקורה לו לפעמים, ואין לי מושג אם זה בכלל קשור ללחצים שהיו לו בחזה. כך או כך הוחלט להשאיר אותו להשגחה ואולי לשנות מעט את מינון התרופות כדי לנסות למנוע את המצב הזה של ירידה מסוכנת בלחץ הדם. 

במקור השאירו אותו בטיפול נמרץ לב, אבל אחרי שראו שבאזעקה הראשונה הוא התקשה ללכת למרחב המוגן הקומתי (והורי התעקשו לשחרר את המטפלת לסוף השבוע אז היא לא היתה איתו), הם החליטו להעביר אותו למחלקה פנימית שנמצאת בקומה מינוס אחת, והיא ממוגנת, כך שהוא לא צריך לזוז בכלל במקרה של אזעקה. 

אלא שזו מחלקה פנימית, ולא טיפול נמרץ. והיא מאולתרת, יחד עם עוד מחלקה פנימית שהורידו לשם. שזה בעצם אזור הדימות של בית החולים, שבכלל לא דומה למחלקה. אפילו לחדר מיון הוא לא דומה. מן שטח פתוח כזה בלי הפרדות ובלי כונניות וכל החולים - גברים ונשים יחד - שוכבים זה לצד זה בצפיפות ורעש וללא פרטיות בכלל. 

לזכותם ייאמר שהצוות היה מעולה, והחולים היו מטופלים באופן ראוי להערכה, אבל עדיין - לא היו שם תנאים הולמים. 

לשמחת כולנו אחרי לילה אחד (שבו באורח פלא אבא שלי הצליח לישון כל הלילה) הודיעה הרופאה שעשתה את ביקור הבוקר, שהמדדים שלו בסדר והוא יכול להיות משוחרר הביתה. 

אתמול נסעתי לשם כמה פעמים, כי אצל אחי בפתח תקווה היו כל הזמן אזעקות והוא ממש פחד לצאת מהבית. היום כנראה היה רגוע יותר, ואחרי שביקרנו אצל אבא בבוקר, ולקחנו את אמא הביתה (היא הגיע מוקדם יותר במונית מה'אחוזה') אחי היה זה שהגיע אחר הצהריים, חיכה איתו למכתב השחרור ולקח אותו הביתה. 

בינתיים המשפחה של בתי כמובן עדיין אצלי, אנחנו עדיין כל הזמן במטבח, בערך, ומידי פעם בתי וחתני לוקחים את הילדים הביתה, לחוגים ולחברים, וחוזרים בערב. הם באמת מאד משתדלים לתת לנו קצת מרחב של שקט בין לבין, מביאים מצרכים מהסופר, עוזרים בשטיפת הכלים ופינוי המדיח...בסך הכל הם בסדר. 

בערב אנחנו צופים בסרט ביחד או משחקים איזה משחק - אתמול זה היה רמיקוב וזה היה נחמד מאד. אבל לא נראה שסוף המלחמה באופק בכלל, וזה הולך להיות ארוך ומתיש.

לשותפנו ושריתה כבר ביטלו את הטיסה המתוכננת ליוון בפסח, וגם את שלנו המתוכננת ליום העצמאות ביטלו. ככה זה, אין מה לעשות. נקווה שלפחות כן נוכל לנסוע לארה"ב לבני במאי.