לא יודעת באמת מה לכתוב.
מאז יום ששי כל המשפחה של בתי אצלנו ואנחנו עוברים יחד את מלחמת ישראל איראן הראשונה - או כפי שאני מכנה אותה "עִם כַּלְבִּיֶא".
אז איך אנחנו עוברים את זה?
בסך הכל בנעימים, בהתחשב בנסיבות.
הם כאן אז אני לא צריכה לדאוג להם בכל פעם שיש אזעקה - האם הם יושבים בחדר המדרגות או האם ניצלו את ההתראה המוקדמת כדי לרדת חמש (בעצם שש) קומות למקלט של הבניין ולעשות "בונדינג" עם השכנים.
הם כאן, אז כולנו יורדים בנחת לממ"ד שנמצא במרתף (ולכן הוא בעצם מקלט).
ההתראה המוקדמת מאפשרת למי שרוצה ללכת לשירותים, לשתות מים, לקחת איתו משהו לשהייה במקלט. אחרים מתעלמים ממנה וקמים רק כשנשמעת האזעקה עצמה.
אין פה לחץ או חרדה. עד כמה שאני רואה. עד כמה שאני מרגישה. נוח להם פה והם מרגישים רגועים, ואני מלאת תודה על כך.
מה שעובד הכי הרבה בימים אלה הוא המטבח, וכתוצאה מכך - T ואני, אבל לאחרונה גם בתי וחתני נכנסו לעניינים - בעיקר בסוף השבוע.
המקרר מפוצץ ואנחנו מרוצים מעצמנו בכל פעם שמצליחים לסיים משהו ולפנות מקום.
בתי וחתני חיוניים שניהם, כך שהם עובדים. חתני לפעמים עובד מהבית, בחדר שלהם (מה שנקרא אצלנו חדר האורחים) ולפעמים נוסע למשרד. בתי נוסעת בדרך כלל לקליניקה, גם אם הטיפול בסוף יהיה ב"זום" - היא תקיים אותו משם.
נשמותק וחכמוד מתעוררים מאוחר, כיאה למתבגרים, ורוב הזמן שקועים בטלפונים שלהם או בנינטנדו סוויץ' (נשמותק) / סוני פלייסטיישן (חכמוד) שהם הביאו איתם מהבית. אלא אם נחה עליהם הרוח (בעיקר חכמוד הוא היוזם) ואז אנחנו כולנו משחקים משחק קופסא.
לפעמים זה משחק של קטנים - כמו "הרמז הצעיר", שבו מנסים לגלות מי אכל את העוגה, באיזו שעה ומה הוא שתה עם זה. זה בניגוד ל"רמז" הרגיל, שבו מנסים לגלות מי רצח, באיזה חדר ובעזרת איזה חפץ. מותאם לילדים. עוד משחק הוא "קטאן ג'וניור" - שבו מנסים לבנות כמה שיותר טירות בעזרת משאבים שונים. שני אלה הם משחקים לטובתה של שרי.
בששי זה היה "מונופול", שבו היא ואני שיחקנו יחד נגד כל אחד מהם. המשחק התארך ושרי עזבה אותנו בשלב כלשהו, ואז נשמותק פשט את הרגל...וחכמוד ואני המשכנו עוד עד שהבנו שזה לא עומד להיגמר - בכל פעם מישהו מאיתנו נחת על רכושו של האחר, שילם מיליונים, וחוזר חלילה. אז עזבנו את זה ככה.
באחד הימים אפילו שלפנו את "טיסה 501" שמלמד גיאוגרפיה והתמצאות בעולם והילדים גילו עניין רב במידע אודות כל יעד, יותר מאשר בפעמים קודמות בהן שיחקנו.
לפעמים T מנצל את ההזדמנות שיש לו עוד שלושה גברים חסונים בבית כדי לעשות עבודות כמו ניקוי הגינה, השער, פינוי חפצים מיותרים מן הגינה ומן המרתף.... לנשמותק וחכמוד אנחנו "משלמים" עבור חלק מ"עבודות הפרך" האלה, כדי לתת להם מוטיבציה וכי יש להם הרבה דברים שהם רוצים לקנות לעצמם. וכי בזמן הזה של החופש הגדול לפחות חכמוד (שכבר בן 14) היה אמור לעבוד....
ובכל זאת - לא פשוט. ראשית מעצם העובדה שמלחמה, עוד מלחמה, ואנשים נפגעים ובתים נהרסים - מה זה בתים? שכונות שלמות נהרסות. ועדיין נלחמים בעזה וגם שם עדיין יש מידי פעם חיילים הרוגים. ומבין חטופי עזה יוצאים רק חללים - במבצעי חילוץ שאני רק מתפללת שלא סיכנו את חיילינו (ודי חוששת שכן). לא מדברים על החטופים, לא מדווחים על משא ומתן לשחרורם או לסיום המלחמה. הצבא נשחק עד הקצה. משפחות החטופים כבר יצאו מזמן מדעתן.
ובאופן כללי בית שרגיל לזוג מבוגר צריך להתרגל לעוד משפחה של חמש נפשות. להזכיר להם לכבות מזגנים כשיוצאים מהחדר ולסגור את הדלת כשהמזגן דולק. לנקות אחריהם בשירותים. במטבח. בסלון. בגינה. מטבע הדברים זו שצורכת הכי הרבה השקעת אנרגיה זו שרי, שמצד אחד מתוקה מאד וחכמה ואוהבת ומתחשבת, ומצד שני מפונקת וחסרת גבולות וזקוקה לטונות תשומת לב וכל דבר "לא בא לה" ו"כן בא לה" והיא נוטה לגעת ולפרק ולהרוס דברים סתם כי משעמם. באמת לא פשוט. וחבל לתקוע אותה מול מסך...
דווקא הבוקר היא שיתפה פעולה ושיחקנו "טאקי" והיא ניצחה אותי פעמיים. וגם לימדתי אותה את "טיסה 501" אז נוכל בפעם הבאה לשחק גם עם נשמותק וחכמוד.
המשק די משותק. הילדים משתעממים, ההורים מתחרפנים...
וכל מומחה מטעם עצמו פולט שטויות לגבי מה יהיה ומה היה ואני מתקשה להאמין לרובם.
אני בו זמנית מתפעלת מן ההישגים ומפקפקת בהם. בו זמנית חשה הקלה שארה"ב נתנה את המכה הנדרשת לאתרי הגרעין (בלי לדעת עדיין את תוצאותיה והשלכותיה) וחוששת שיש כאן בכל זאת פוטנציאל להתלקחות של מלחמה כוללת, אולי אף מלחמת עולם. אולי אני מגזימה.
הימים חולפים מהר, מצד אחד, ואינסופיים מצד שני. דברים שקרו היום בבוקר - דומה שקרו לפני כמה ימים.
לפעמים האזעקה תופסת אותנו בזמן ההליכה בחוץ. התרגלתי למסלול חלופי, שבו אני נמצאת כל הזמן בקרבת מקום לבית או למקלט ציבורי כלשהו. פרט לבעלי כלבים אני די לבד ברחובות כל הזמן. לפעמים אני פוגשת אישה שאני מזהה מהליכות הבוקר ואנחנו אומרות בוקר טוב זו לזו. בוקר אחד היא עצרה אותי, ולמרות שאיננו מכירות כלל, התחילה לשפוך בפני את תלונותיה על המועצה. התברר שהם לא פתחו את המקלטים של בתי הספר, ובאחד הבקרים היא נקלעה בעת האזעקה לרחוב שליד בית ספר ונכנסה ומצאה את המקלט נעול, ונאלצה להשתטח על הרצפה ולהתפלל לטוב. כל הפניות שלה למוקד ולמזכירות המועצה לא נשאו פרי, ובשיחה עם קב"ט היישוב נאמר לה שהם חוששים מוונדליזם וקיבלו החלטה שלא לפתוח.
היא טענה שהיא התקשרה לפיקוד העורף, ושהם אמרו שההנחיות הן לפתוח את כל המקלטים, גם את אלה שבמוסדות הלימוד. הצעתי לה לכתוב בפורום התושבים בפייסבוק אבל היא אמרה שהיא לא בפייסבוק. אז כתבתי בשמה, באופן אנונימי. במשך יומיים חייכתי למראה תגובות האנשים, שרובם הסכימו עם תלונתה, חלקם טענו שהמועצה צודקת ושבכלל אין מה להסתובב בחוץ בימים אלה (WTF?) ואם כבר יוצאים אז רק לאזור שצמוד למרחב מוגן ציבורי פתוח (DUH!), וחלקם ניצלו כרגיל את ההזדמנות להתנגח במועצה ולהתלונן על מצב המקלטים בחלק מן השכונות. הוי, אנשים. אי אפשר איתם.
אחרי יומיים הגיעה תשובה רשמית מן המועצה שכתבה שבניגוד לנטען, אין הנחיה של פיקוד העורף לפתוח מקלטים במוסדות לימוד, ושרשויות מקומיות שכן עשו זאת, זה כי אין להם מספיק מרחבים מוגנים אחרים ביישוב. אני לא השתתפתי באף אחד מן הדיונים האלה, את שלי עשיתי בעצם פרסום הפוסט. אבל ראיתי את פריסת המקלטים ביישוב, ויש אזורים שיש בהם המון מקלטים, בעוד באזורים אחרים אין כלום.
לא קראתי ספר מאז שהכל התחיל. בקושי ראיתי פה ושם פרק בסידרה. לא כתבתי בבלוג - אבל אני מצליחה לקרוא בבלוגים ולהגיב. לפחות זה.
יש לי כמה וכמה חברות שתקועות בחו"ל ולא מצליחות עדיין לחזור ארצה. וגם דודה של כלתי באה לביקור אצלם בבוסטון ונתקעה שם. הוריה של כלתי, שגרים בשנה האחרונה בגרמניה ליד אחותה, הגיעו ארצה כדי להשכיר את הדירה שלהם ולסגור קצוות, ונתקעו כאן.
כן, לא פשוט. ולא רואים את הסוף. של שום דבר. של המלחמה הזאת. של המלחמה בת 626 (ועוד היד נטויה), של שלטון הקואליציה הגרועה בתולדות המדינה......
איך אומרים כולם? בתקווה לימים טובים יותר......
