בחמישי בבוקר בתי וחתני העמיסו את כל מה שיכלו על הרכב, לקחו את שרי לגן ונסעו שניהם לעבוד.
בתי הגדילה לעשות והחליפה מצעים בחדרי האורחים לפני שנסעה. ברור שאת הכביסות שלהם ושל המגבות אני עדיין עושה אבל זה מתבקש.
הבנים התעוררו קצת יותר מאוחר והקפצנו אותם הביתה לפני שנסענו לקניות בסופר, והם לקחו איתם את מה שעוד נשאר.
זהו. הקן התרוקן.
כאמור הודענו לכולם שאין ארוחה בששי ומאז אנחנו מתאוששים.
אני ממשיכה במבצע סדר וניקיון אבל באיזי. בלי לחץ.
חזרנו לחדר הכושר. להליכות בחוץ (בימים שהוא סגור או נפתח מאוחר). לקניות מצומצמות בסופר, רק מה שאנחנו אוכלים.
אחת מחברותי שהיתה תקועה בחו"ל הצליחה לחזור הביתה, השנייה - בתקווה - בשני הקרוב. לא שמעתי מה קורה עם דודתה של כלתי, שתקועה אצלם כבר כמה שבועות בבוסטון בגלל הסיפור הזה. אבל כלתי לא מתלוננת, היא אומרת שהיא עוזרת עם הכלים והכביסות, אורחת מאד נוחה. מזל.
מיינקוני בטח שואל את עצמו מה קורה פה, כאשר שבועיים הבית היה מלא אנשים ופתאום שוב רק אנחנו. וייתכן שניסע לכמה ימים - ענייני נדל"ן - ושוב הוא ימצא את עצמו לגמרי לבד, ואז שוב הבית יתמלא כי בני ומשפחתו אמורים להגיע......
או שאולי הוא חתול ובכלל לא שואל את עצמו דברים כאלה. מה שיש עכשיו - זה מה שיש מבחינתו. כנראה.
עוד לא חזרתי לקרוא אבל התחלתי להתעדכן קצת בסדרות וסרטים.
מקווה בקרוב לחזור להיפגש עם חברות בבתי קפה.
עדיין לא לגמרי ברור לי מה בדיוק היה במלחמת איראן, מה השגנו ומה יהיה לאורך זמן, אבל נחכה ונראה. לא מקשיבה לכל הדיבורים וההשערות. זה לא מוביל לשום דבר. מחכה שידווחו מה קורה בפועל.
גם ובעיקר לגבי עזה. והחטופים. אוי החטופים. מתי נזכה לראותם בבית?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה