למדור השרביט החם - תחזית מזג האוויר בקיץ

 בתאריך 07/07/2026 שאל מוטי במדור השרביט החם מה דעתנו על תחזית מזג האוויר בקיץ. 

זה ממש נכון שבקיץ שלנו ההבדלים בין חם יותר לחם פחות, לח יותר או לח פחות - בקושי מורגשים - לפחות כאן באזור החוף. 

אני מניחה שבפנים הארץ או בהרים ההבדלים מורגשים ומודגשים קצת יותר, אבל עדיין יבש (לח, אבל אין גשם) וחם כל הזמן ולא ממש צריך לבדוק את התחזית לפני שיוצאים מהבית. יהיה חם. בטוח. 

נזכרתי שאי שם בסוף שנות השמונים (נדמה לי) כשעדיין היה רק ערוץ אחד, מישהו שם החליט להקים פינה בשם "שבשבת" לקראת סוף מהדורת החדשות, שתדווח על מזג האוויר. שם התחילו חזאים שהפכו למוכרים כמו דני רופ ואורי בץ.

אותנו זה הצחיק שהשיקו את הפינה הזאת דווקא בקיץ, כשלא באמת היה "מזג אוויר" לדווח עליו. 

אז לא, אני ממש לא בודקת (כשאני בארץ) את מזג האוויר בקיץ. ברור לי שחם ובאזור שלנו ברור לי שגם לח. 

בנוסף, ברכב יש לי חיווי של הטמפרטורה האמיתית. אז גם כאשר בתחזית מדווחים על "31 מעלות בצל", ברכב בשמש זה בקלות מגיע ל-36 או 37..........

למדור השרביט החם - מזגנים (וגם בלוגולדת 🎈)

 במדור השרביט החם בתאריך 30/07/2026 מבקש טליק שנספר על....מזגנים. 

כלומר, על ההתנהלות שלנו עם מזגנים. 

זוכרת עולם ללא מזגנים, בטח בבתים או ברכבים אבל גם ברוב המבנים הציבוריים - בתי ספר, חנויות, משרדים...

זוכרת איך אצל אבא שלי ב-IBM היו מזגנים רק היכן שהיו המחשבים כי הם היו חייבים קירור. 

זוכרת עדיין תקלות מחשב במקומות עבודה בהם אני עצמי עבדתי שנגרמו מניתוק מזגן מחשמל על ידי מנקה שהכניסה במקומו את שואב האבק......... אנקדוטות של "קשישים" כמוני, כנראה. 

היום אני מברכת על קיומם של מזגנים - בבית, ברכב, ברוב המקומות אליהם אני מגיעה בארץ. ביוון, למשל, באזורים בהם טיילתי עד כה, יש מזגנים רק בחלק מהמקומות - סופרמקרטים, למשל. במסעדות כמעט שלא. עדיין. ובכלל באירופה הם עדיין לא מפנימים כנראה את שינויי האקלים והתחממות כדור הארץ. 

האמריקאים, לעומת זאת, נוטים להקפיא יתר על המידה....וגם כאן, כמו שטליק דיווח, יש מקומות עבודה שמכוונים למכנה המשותף ה"רותח" ביותר, ומקפיאים לפעמים. 

אני מדליקה מזגן כאשר הטמפרטורה עולה מעל 26 מעלות בחדר.......ובאופן כללי נוח לי רק בין 23-25 מעלות.... פחות מזה קר לי (אם אני לא בתנועה) ויותר מזה חם לי. והלחות גם היא מרכיב בחוסר הנוחות, כמובן. 

כיון שלאנשים אחרים חם יותר מאשר לי בדרך כלל, אני נוטה לקחת איתי עליונית או טרנינג דק בשיא הקיץ כאשר אני יוצאת למסעדה, בית קפה, סופרמרקט...לכל מקום. גם בבית יש לי טרנינג "בהיכון" למקרה ש-T רוצה טמפרטורה נמוכה יותר מזו שנוח לי בה. 

מה שכן, אם אני יותר מדי שעות במזגן אני רוצה לצאת קצת לאוויר הצח - גם אם הוא חם ולח. 

וכן, אנחנו ישנים עם מזגן (23 מעלות). בעיקר בגלל הלחות - ולכן במזג אוויר כזה מאוורר התקרה לא מספק את הסחורה.

זוכרת שבילדותי כשגרנו בירושלים הערבים היו נעימים ואף קרירים גם בשיא הקיץ.......אין לי מושג אם זה עדיין כך. לפחות אין שם את הלחות המטורפת של אזור החוף / השרון. 

על הדרך אציין שהיום יש לבלוג שלי בלוגולדת 14 - בשנת 2012 ב-31 ביולי כתבתי את הפוסט הראשון שלי..........זה היה בישראבלוג, שלאחרונה קם שוב לתחייה. חזרתי לכתוב שם במקביל לכאן אבל אני לא רואה שיש לי שם קוראים, ואין לי כמעט מגיבים.........

שקט יחסי

הימים האחרונים עברו עלינו בשקט יחסי, בכל החזיתות פרט לשני התקפי כאב שהעירו את T גם בלילה שבין ששי לשבת וגם בלילה שבין שבת לראשון. באמת מתסכל הדבר הזה. אין לנו מושג כרגע מה לעשות עם זה.

אז באמת לא היתה ארוחה בסופ"ש אצלנו ובשבת בבוקר בקרנו אצל הורי, שאגב לא מספיקים להתפעל מהמטפל החדש. 

בששי שעבר בארוחת ששי כאשר הורי סיפרו עליו, חתני דווקא אמר שזה נשמע לו חשוד....כאילו טוב מכדי להיות אמיתי. אבל מה אפשר לעשות עם החשדנות הזאת? כרגע הם חשים כזאת הקלה וכזאת הכרת תודה על השינוי ביחס והשינוי באווירה בבית, ונהנים כל כך מהעזרה שלו ומהנוכחות שלו, שלא נותר לכולנו אלא לברך ולקוות שזה פשוט ימשיך ככה. 

בראשון הייתי שוב אצל הפיסיורפיסטית, ובינתיים הכתף שלי מתנהגת יפה, יחסית. מידי פעם יש איזה כאב עמום שמזכיר לי שהיא לא באמת מאה אחוז, ואני באמת שומרת עליה יותר מהרגיל. קבלתי מהפיסיותרפיסטית שני תרגילים מאד מאד עדינים ואני נזהרת מאד מתנועות אחרות, מאמץ, הרמה וכו. אני נאלצת לבקש יותר דברים מ-T, דבר שאני לא ממש רגילה לעשות ביום יום, אבל כרגע לפחות - אצטרך להתרגל. יש תנועות שפשוט אסור לי לעשות. 

שותפנו ושריתה החליטו להזמין כרטיסי טיסה ליוון והם יישהו ב"ארמון" חמישה ימים, ובזאת סוגרים בעצם כל הימים הפנויים שהיו בקיץ הזה. שאר החודש מלא לגמרי באורחים וגם רוב ספטמבר. אנחנו אמורים להיות שם סביב ראש השנה עם בתי ומשפחתה, ומייד אחרינו גם הם יגיעו שוב עם הילדים ואמא של שריתה 

חתני טס לנסיעת עבודה של יומיים ליוון ולרגע בתי חשבה להצטרף אליו ולעשות גם הם גיחה קצרה ל"ארמון", בין העזיבה של האורחים שנמצאים שם עכשיו לבין ביקורם של שותפנו ושריתה, אבל בסוף הבינה שזה לא מתאים כרגע - לא מבחינה כספית, לא מבחינת הילדים והחופש הגדול (למרות שהיינו שמחים לארח אותם אצלנו בזמן הזה) והאמת שגם לא מבחינת 'לני' - שבכל זאת זקוקה לזמן בין אורחים לנקות ולסדר ולהכין את הבית. למרות שלא היתה שום בעייה שבתי וחתני יישהו בו בזמן שהיא מנקה ומסדרת. לא משנה, זה בסוף לא יקרה. חתני יטוס אבל בתי נשארת בבית. 

באחד הימים השבוע קפצנו לבקר אצלם אחר הצהריים ונשארנו לאכול איתם ארוחת ערב (כולם היו פרט לחכמוד שנסע לראות איזה מופע MMA בתל אביב עם חבר) והיה מאד נחמד לשבת אצלם, לשחק עם שרי, לראות את השקיעה היפהפיה בים - היתה ראות מדהימה באותו ערב - וליהנות מהדירה החדשה שלהם. 

לבסוף קבלתי הודעה משגרירות ארה"ב שהדרכון שלי עם הויזה מוכן לאיסוף, נסעתי לאסוף אותו - ובזאת סוף סוף הסתיימה סאגת הויזה האמריקאית שלי לעשור הקרוב. זה היה די ניג'וס הפעם, אני מודה, אבל נגמר. יש לי מהם שקט לעשר השנים הקרובות. 

היום נפגשתי עם מחברת, שמצב רוחה השתפר מאד לאחרונה מאז שנודע שהטיפולים של הבת שלה נשאו פרי ויסתיימו בקרוב, ובתקווה שתוכל לשים את כל פרק המחלה הנוראית הזאת מאחוריה ולהמשיך בחייה. אלה היו באמת חודשים קשים מאד עבורה, עבור כל המשפחה. 

התחלתי לקרוא ספר חדש בשם המדריך למכשפה מהעבר לדייטים מודרניים מאת ססיליה אדוארד, שגם עליו המליצה רעות אסתר סוקרת. אני לא קוראת כל ספר שעליו היא ממליצה כי היא באמת מגוונת מאד בסקירה, קריאה והמלצות שלה, אבל בינתיים כל מה שקראתי על פי ההמלצות שלה היה טוב. 

אני עדיין עם הרכב החלופי, ולא שמענו דבר מהמוסך שאמור לתקן לי את הרכב, אבל לפחות יש לי איך להגיע ממקום למקום אז אני לא מתלוננת. ובאופן כללי אני משתדלת לא להתלונן, כרגע, אלא להמשיך להתמקד בכל דבר טוב שקורה. 

עוד דברים שקרו השבוע

 כאמור, הקדשתי את הפוסט הקודם ליום הנאחס שעבר עלי ועל T השבוע, ודילגתי על ההתרחשויות השיגרתיות. 

 אז מה עוד היה לי השבוע? 

אחד הדברים הכי כיפים היתה הפגישה עם 'קלי', אותה לא יצא לי לראות מאז ינואר, כי הפגישה שקבענו איתה ועם שני במרץ בוטלה עקב המלחמה עם איראן (והעובדה שנתקעתי ביוון). 

בנוסף גם נפגשנו השבוע עם עם שותפנו ושריתה, אותה לא ראיתי בעצם מאז שהלכנו לנחם אותה ב"שבעה" של אביה, בשעות שלפני טיסתנו ליוון. היא עדיין מתאוששת ממותו, מלכתו, אבל עסוקה בהנצחה ובשמירה על אמא שלך, שבינתיים עסוקה כל כך בעשייה ובתנועה שאינה מרשה לעצמה לשבת קצת ולהתאבל. ואולי זו הדרך שלה להתאבל.........ואולי היא תהיה בסדר. 

השבוע היה לי תור שנקבע מזמן למסאז'. הכתף שלי היתה בכי רע והמסאז'יסט השקיע, כך שהיה עיסוי טוב מאד אך גם מכאיב מאד, ועוד המשכתי להרגיש את הכאב למחרת. 

בדיוק למחרת היה לי תוך אצל הפיסיותרפיסטית, שאמנם אמרה שלאור תוצאות האולטרסאונדים שהבאתי לה המצב קשה ולא בטוח עד כמה היא תוכל לעזור - לדעתה אצטרך ניתוח 😡 - אבל שהיא מאד מאד תנסה להקל מעט על המצב. זה ייקח זמן בכל מקרה, זה ברור לי. 

פניתי גם לאורתופד שהציע זריקה נוספת - והיא התחננה שלא אקבל אבל לא עמדתי בפיתוי והלכתי לקבל עוד זריקה (זה היה ביום הנאחס....הכל ביחד). שאלתי את האורתופד לגבי הפניה למומחה כתף והוא טען שרק אם זריקה שנייה (שבדרך כלל פותרת את העניין) או אפילו זריקה שלישית (שנדיר שצריכים) לא יעזרו, הוא יפנה אותי למומחה כתף, ושזה בדרך כלל באמת אומר - ניתוח. אוי לי ואבוי לי. כרגע אני עדיין בימים הראשונים שבעקבות הזריקה והחיים יפים.......נראה כמה זמן זה יחזיק הפעם, ובראשון יש לי שוב תור אצל הפיסיותרפיסטית. 

הצלחתי להיפגש השבוע גם עם 'מחברת' וגם עם 'שלהבת' שכנתי החמודה, כך שבאמת היו גם דברים נחמדים השבוע. 

בתי הודיעה שהם נשארים בבית בסופ"ש הזה, ולאור הכתף המסכנה שלי שצריכה לנוח, הסכמתי בשמחה שלא תהיה ארוחה בששי. 

בטח נקפוץ לבקר אצל הורי.

אחי ומשפחתו חזרו מ"הארמון" ביוון מלאים בנחת ומחמאות. אני שמחה שהיה להם כיף גדול. 

בעיקר אני שמחה שהדבר הזה לא קרה בזמן הביקור שלהם........

כנראה שמתי שהוא אתמול או הלילה היתה רוח חזקה, כפי שכבר הבנו שיכולה להיות שם באזור, העיפה את פלטת הזכוכית של שולחן הגינה שלנו, שברה אותה לרסיסים שחלקם הגדול מצא את עצמו במי הבריכה 🙁

איש הבריכות שהגיע הבוקר כמידי שבוע לנקות אותה, גילה את האסון - וכעת הזעקנו גם את 'לני' שתנקה מסביב ותפנה את השולחן השבור.......מסתבר שזה רעיון מאד לא טוב להניח בחוץ ריהוט גינה בעל פלטת זכוכית (בעיקר כזו שרק מונחת על המסגרת, משום מה, ואינה מחוברת). זה מתווסף לעוד כמה וכמה דברים מאד לא בטיחותיים ביוון.......שלחלקן כבר נדרשנו ותיקנו וחלקם כנראה יהיו חלק מעקומת הלמידה שלנו...........

לבסוף סיימתי את הספר "נתן ועמוס" מאת אסף ענברי - אותו סופר שכתב גם את "הספר האדום" שמאד אהבתי. אני אוהבת את הדרך שבה ענברי מצליח לכתוב רומן על אירועים היסטוריים מזוויות שלא נכתבו עד כה. 

אולי אלך אחורה לספרים הראשונים שלו...לפחות ברשת כתבו שגם הם טובים. 

אז שיהיה שקט ולא תפרוץ מלחמה....והרבה בריאות. 

יום נאחס אבל עם אנשים טובים בדרך

השבוע היה לנו יום כזה נאחס שבאמת מזמן מזמן לא היה לנו. 

התחלנו את הבוקר בשגרירות ארה"ב בתל אביב, כי כזכור לנו מהפרקים הקודמים, למרות שבעת הבקשה לחידוש הויזה שלי המערכת הציעה לי "פטור מראיון", בסופו של דבר קבלתי הודעה שאני כן מחויבת להגיע לשגרירות לראיון אישי, ושבינתיים הויזה הקיימת שלי מבוטלת.

הם שלחו לי את הדרכונים שלי בחזרה, וקצת הלחיצה אותי החותמת "cancelled without prejudice" על הויזה הישנה, אבל ה-AI החמוד הסביר לי ש-"without prejudice" רק אומר שהביטול הוא מסיבות טכניות ואין מניעה להמשיך את הבקשה לויזה, כל עוד אני עושה זאת תוך שנה. מייד קבעתי תור לראיון בשגרירות (מייד = לעוד יותר מחודש!) ובזכות העובדה שהם החזירו לי בינתיים את הדרכון, יכולנו לטוס ליוון בשבוע שעבר. 

T היה חמוד והסיע אותי לתל אביב על האופנוע - ושמר על כל החפצים שלי, כי הרי אסור להכניס לשם כלום. אבל כלום! אפילו את השפתון LABELO שלי הם החרימו. מטורפים האמריקאים האלה. 

התור לא היה ארוך כי רוב התיירים מזמינים עכשיו את ה-ESTA לארה"ב, אבל אנחנו נוסעים כל כך הרבה ומי יודע אם לא יהיה נשיא שיבטל את הסידור הזה מתי שהוא, וה-ESTA הוא רק בר תוקף לשנתיים, ובכל פעם צריך לשלם כמובן.....אנחנו מעדיפים שקט של ויזה לעשר שנים וזהו. 

כשהגעתי לחלון היתה פקידה מאד נחמדה שזכרה את הבקשה שלי, היא כנראה טיפלה בה במקור, והתפלאה מדוע קראו לי לראיון. כל כך התפלאה, שביקשה סליחה רגע והלכה לבקש מהאחראית להכניס אותי לראיון בלי תור. זה די ריגש אותי, האמת. נכנסתי לראיון (פשוט חלון אחר, בהמשך המסדרון), וגם הפקידה שם היתה מאד נחמדה, שאלה אותי כמה שאלות ואישרה לי את הויזה. עכשיו רק צריך להתפלל שאקבל את הדרכון בחזרה לפני שתפרוץ שוב מלחמה והשגרירות תפסיק לתפקד חלילה.

אז שמחה וטובת לב ועם הקלה גדולה בלב, חזרתי אל T ונסענו הביתה, ואז כשהגענו הביתה גילינו שאחד הארגזים של האופנוע - דווקא זה שהיה בו הטלפון שלי והיו בו המשקפיים שלי (כי אני לא יכולה להרכיב משקפיים עם הקסדה)! לצערי לא הפעלנו מחשבה יתרה באותו רגע ו-T עלה מייד על האופנוע וחזר כל הדרך לתל אביב ובחזרה וחיפש את הארגז בצידי הדרך. ולא מצא. ורק כשחזר מיוזע ותשוש, נזכרנו שיש לנו בטלפון אפליקציית מיקום זה של זו, והוא חיפש באפליקציה וגילה שהטלפון שלי נמצא ביישוב שרחוק עשר דקות מאיתנו. 

הבנו שמישהו ראה את הארגז מתעופף לו, עצר בדרך ולקח אותו. לא ידענו באותו זמן אם זה היה מישהו שתיכנן לגנוב אותו ואת תוכנו, או מישהו טוב לב שרצה לעזור. 

הגענו ליישוב לפי האפליקציה, והסתובבנו באזור בו היה מסומן שנמצא הטלפון, ובעזרת השעון החכם שלי - שמודיע כשהטלפון מחובר אליו, הצלחנו לאתר את הבית או החצר בו הוא נמצא. דפקנו בדלת ופתחה לנו אישה נחמדה שהצטערה לומר לנו שאין לנו מושג על מה אנחנו מדברים. ובאמת בתוך הבית שלה השעון התנתק מהטלפון שלי, אז העלינו השערה שהוא אולי אצל השכנים. לא היה אף אחד בבית השכנים, אבל היא התקשרה אל השכן וסיפרה לו את הסיפור שלנו, והוא כל כך שמח שהגענו אליו, כי אכן הוא היה זה שראה את הארגז מתעופף - הוא לא ראה את האופנוע שלנו - והתלבט איך למצוא אותנו. חשב אולי לפרסם בפייסבוק.......פשוט איש טוב. הוא הדריך את שכנתו כיצד להיכנס לחצר שלהם ולמצוא היכן הניח את הארגז שלנו, סוף טוב הכל טוב. ולא הסכים לקבל שי כלשהו. אמר שגרמנו לו לקיים מצוות "השבת אבידה" ושהוא כבר יתוגמל מהשמיים..........

שמחים וטובי לב חזרנו הביתה, ואז הייתי צריכה לצאת להביא את העוזרת. נסעתי ליישוב הסמוך כדי להביא את העוזרת, ולקראת פנייה לכביש הראשי, מישהי שפנתה ליישוב שלנו מהכביש דהרה במהירות ואיבדה שליטה על הרכב, סטתה למסלול שלי ונכנסה לי ברכב! 

סרטון של התאונה

ממש לא היה לי מה לעשות. ראיתי את הרכב דוהר לעברי ולא היה לי לאן לברוח. נצמדתי לימין כמה שיכולתי בלי לפגוע במעקה ועצרתי - כדי שמהירות ההתנגשות תהיה כמה שיותר פחותה. 

היא היתה צעירונת בת 25 שנהגה ברכב שכור של הבוס שלה, כולה בוכה ומתקשרת אל אבא. לא יכולתי אפילו לפתוח את דלת הנהג שלי, השתחלתי ימינה ויצאתי מדלת הנוסע, החלפתי איתה את כל הפרטים, וכיוון שהרכב שלי כן יכול היה לנסוע, המשכתי בדרך להביא את העוזרת. את הרכב שלה היו צריכים לגרור. 

שלחתי ל-T את כל הצילומים של הרכבים, המסמכים, רישיונות הנהיגה....והוא כבר פתח תביעה בביטוח, סידר שמאי להבוקר במוסך בכפר סבא, ורק התפללנו שהיום הזה ייגמר ללא עוד אירועים מיוחדים (ועוד הייתי צריכה לקבל עוד זריקה אצל האורתופד בצהריים...נראה כמה זמן ההשפעה תחזיק הפעם). 

הבוקר נסענו למוסך לפגוש את השמאי, והם אמרו שחייבים להשאיר שם את רכב - אסור לנסוע איתו - ונתנו לנו רכב חלופי. ראינו שיש סופר מול המוסך, אז כבר עשינו שם את הקניות לשבת, ואז כשיצאנו מהסופר הרכב לא הגיב לקוד הסודי ש-T הכניס. ציפצף וציפצף וסירב לנסוע.......מזל שהיינו מעבר לרחוב מהמוסך, חזרנו ברגל ומישהו הגיע אלינו והצליח להניע - אני מקווה שהרכב לא ייעשה לנו בעיות עם זה בהמשך.

אז יש לי עוד הרבה דברים לספר על הימים האחרונים אבל פוסט הנאחס הזה כבר ארוך מדי, אז המשך יבוא.............

חזרה לשיגרה, צ'לו ואחי ב"ארמון"

חזרנו לשיגרה שלנו, לחדר כושר ולהליכות במושבים הסמוכים, ולארוחות ששי. 

במקום לנסוע לקנות בטירה, כמנהגנו בשנים האחרונות, החלטנו לנסוע לסניף "רמי לוי" הקרוב, כי כאשר T חיכה לי שאקבל זריקה בכתף לפני שבועיים, הוא ביקר בסניף הזה והתלהב מאד. המחירים היו טובים יותר, הפירות והירקות היו באיכות ממש טובה, והיו שם הרבה מוצרים שבסופר בטירה לפעמים חסרים. 

החיסרון שם הוא בקופות. יש אזור של "שירות עצמי" בו, מניסיונו של T בקנייה הקודמת, כל רגע מתרחשת תקלה ויש לקרוא לעזרה מעובד שלא נמצא באופן קבוע באזור. קופות רגילות יש רק ארבע או חמש, מתוכן הפעם רק שתיים פעלו ואחת היתה עד 10 מוצרים או נכים. רמי לוי מנסה להכניס שיטה חדשה של הרשמה ושימוש במסופון שמלווה אותך לאורך כל הקנייה ובסופו של תהליך מעבירים את העגלה על סוג של משקל....ויוצאים בלי להתעכב. 

ניסינו להרשם לדבר הזה ומשום מה לא הצלחנו, אז דילגנו על זה ו"אכלנו אותה" אחר כך בהמתנה אינסופית בקופה. כשהגעתי הביתה כבר נרשמתי כמו שצריך, בתקווה שבפעם הבאה יילך לנו חלק גם בשלב התשלום. ללא ספק היה שם זול יותר, וגם יכולנו לרכז את הקניות הרגילות עם הפירות והירקות (שבטירה אנחנו מפרידים בין הסופר לבין הירקן). מה שכן, בשר אי אפשר ולא כדאי לקנות שם. דווקא עוף ודגים כן היו שם, ובאיכות טובה. 

הכנו ארוחת ששי, אחרי המון זמן שלא אירחנו את המשפחה אצלנו, וגם הורי וגם משפחתה של בתי הגיעו, והיה נחמד מאד.

הכנתי לאמא לוח שנה ב"לופה" כמו בכל שנה, עם תמונות מעודכנות של כל בני המשפחה ותאריכי ימי הולדת וימי נישואים מעודכנים - הפעם זה כבר כלל את תאריך החתונה של אחיינית2, וגם הוספתי תמונה של מיינקוני וציון יום הולדתו - למה לא? גם הוא סוג של "נכד", לא? 

בסוף כתבתי לפיסיותרפיסטית לגבי הכתף שלי וקבעתי איתה תור השבוע. נראה מה היא תגיד ומה נוכל לעשות עם זה. מנסה להיות אופטימית אבל לא לגמרי מצליחה. 

בששי הגיעו שני אנשים לראות את הצ'לו שלי. הראשון לא התלהב, ורצה לקחת אותו לבדיקה אצל בונה צ'לו-ים בחדרה, ואחרי ששמע שעוד מישהו מגיע לראות את הכלי הציע שאם הם לא יקחו אותו, הוא יגיע למחרת וישאיר איזה פקדון וייקח אותו לבדיקה. 

בסוף לא היה צורך בכך, כי הזוג שהגיע מאוחר יותר החליטו שהצ'לו טוב להם, הורידו לנו קצת מהמחיר עבור כמה תיקונים נדרשים, והאישה - שהיא הנגנית - אף התיישבה לנגן לנו. היא ניגנה מאד יפה, והעלתה בי נוסטלגיה (ניגנה את "הברבור" של סיינט סאנס, שגם אני ניגנתי בזמנו) וגעגוע.........אבל לפחות עכשיו ינגנו עליו, והוא כבר לא יישב כאבן ללא הופכין במרתף. 

עוד בששי אחי עם גיסתי, שתי האחייניות פלוס בעליהן והפעוטה של אחיינית1 המריאו ליוון לבלות כמה ימים ב"ארמון". 

ההגעה שלהם היתה ממש סיוט, די דומה לשלנו. 

הטיסה שלהם התעכבה בשעה וחצי, הם אמנם פגשו נציג של חברת השכרת הרכב בשדה התעופה באתונה, אבל משום מה תהליך קבלת הרכבים (הם שכרו שניים) ארך המון זמן. 

עד שהם יצאו לדרך הם גילו שיש משום מה עומס תנועה מטורף (בששי בערב........אולי עבודות בכביש? אולי תאונה?) ובסופו של דבר הגיעו ל"ארמון" באחת בלילה! 

כמובן ששחררנו את "לני" מהצורך לפגוש אותם ולהכניס אותם הביתה, היא הגיעה כדי לשים מפתחות בתיבת הנעילה בפתח הבית, שהתקנו בדיוק בשביל מקרים כאלה, של צורך בצ'ק אין עצמאי, הדליקה מזגנים ואורות...והיא תגיע הבוקר לפגוש אותם ולהדריך אותם בכל מה שצריך (למרות שגם שלחנו להם הוראות מפורטות - אבל מהשאלות שהם שאלו נראה לי שהם לא קראו אותם בכלל). 

הבוקר הם הודו לנו על שהשארנו להם דברים במקרר, כך הם כבר שתו קפה ואכלו ארוחת בוקר ויקפצו מאוחר יותר למיני מרקט בכפר להשלמות. 

מקווה שייהנו וינוחו מתלאות יום האתמול, ושיהיה להם כיף גדול בבית. 

יוון - יולי 2026 חלק ב'

לפני שאמשיך, רוצה לספר שמצאתי כמה כינויים לחברים / מכרים החדשים שלנו ביוון, והוספתי אותם לפוסט הכינויים שלי עם הסבר על מי זה מי. 

כשנכנסתי אל פוסט הכינויים כדי לעדכן, קבלתי תזכורת שיש לי גם כינוי לבית ביוון - "הארמון" ואולי כדאי שאעשה בו שימוש מכאן והלאה. 

אז בחלקו השני של השבוע, כאשר T הלך לעזור במסעדה, סוף סוף ירדתי לים. לא הלכתי עד לחלק החוף עם החול אלא  נשארתי בסלעים היכן שהיה צל.

יש כאן המון קיפודי ים (המון המון המון) אז ליתר בטחון הבאתי את ה"בוטיז" שלי כדי להיכנס בביטחה. עד היום אני בטראומה מנסיעה לאילת עם חברים בגיל 16 כשחטפתי ישירות לעקב את הקוצים הכואבים האלה וזה כמעט השבית אותי במהלך החופשה ההיא. 

למחרת ירדנו שנינו לים, ואז כן עברנו עד לחלק החוף החולי, שם גילינו שאת בסיס השמשיה ששותפנו ושריתה החליטו משום מה להשאיר שם "כי מי ייקח?" מישהו העלים.............הזהרנו אותם אבל לא היה עם מי לדבר. מילא. 

בילינו גם בבריכה........זה כזה כיף שיש בריכה בחצר ואפשר פשוט לטבול בה (או ממש לשחות למרות שהיא קטנה יחסית) מתי שרוצים......... והחלק הכי כיפי הוא שיש מי שמגיע כל שבוע (בקיץ, וכל שבועיים בחורף) לטפל בה ולנקות.

גם בערב אחרי ש-T עבד במסעדת החוף וגם בערב שאחריו, החלטנו לאכול את ארוחת הערב שלנו במסעדה טעימה מאד וזולה מאד בכפר. המסעדה הזאת פתוחה רק בעונה (ממאי עד סוף ספטמבר, לדעתי) והיא תמיד מלאה, בעיקר במקומיים (או יוונים שיש להם דירות נופש בכפר ומגיעים מאתונה ומעוד מקומות). 

לצערי למרות השלווה והשקט והיופי ההתקפים של T לא מבחינים היכן אנחנו ומה הוא עושה, ואז לילה אחד התקף חזק וארוך במיוחד העיר אותו מהשינה. הוא זינק מהמיטה מרוב כאב, ועל הדרך עשה תנועה מאד לא טובה עם הכתף, כנראה, אז עכשיו שנינו עם כתף כואבת. 

הוא טוען שאצלו זה משתפר כל הזמן ושזה כואב בעיקר בלילה, בשינה, אבל לדעתי שנינו צריכים לקבוע עם הפיסיותרפיסטית...לראות אם היא יכולה בכל זאת לעזור.

באחת השיחות עם מנהלת הוילות שהחלטתי לכנות בשם "רוסי", התברר לנו שבניגוד למה שאמרו לנו, בגלל שאנחנו משכירים את הבית כ-AIRBNB ו-BOOKING, אנחנו חייבים לעמוד בדרישות כיבוי אש. חייבים מטפי כיבוי (לפי גודל הבית), שלטי יציאה מוארים מעל כל הפתחים, ערכת עזרה ראשונה (שאת זה דווקא יש לנו מההתחלה) וגלאי עשן בכל החדרים (ובמטבח גלאי חום). 

כמה וכמה פעמים ניסינו ללכת לחנות שמתמחה בציוד כיבוי אש אבל היא כל הזמן היתה סגורה. בנוסף לא ענו לנו באף אחד ממספרי הטלפון הרשומים שם. 

בסוף ממש עשינו עליה "מארב" - התיישבנו בכסאות של מסעדת "הזקנים החביבים" בעיירה הסמוכה בשעה ששלט החנות מצהיר שהיא אמורה להיפתח, וחיכינו. אמרנו לעצמנו שאם אף אחד לא יגיע תוך שעה, ניאלץ לנסוע כשעה וחצי לקורינתוס, לחנות השנייה "הכי קרובה" של מוצרי כיבוי אש. 

למזלנו הבחור הגיע (באיחור אופנתי) והתברר שהוא והשותף שלו (שבמקרה גר בכפר שלנו) פשוט כל הזמן מסתובבים בשטח וכמעט לא נמצאים במקום. לפחות עכשיו יש לנו גם את הטלפון שלו וגם את כתובת הדוא"ל, שלחנו לו רשימה של כל מה שאנחנו צריכים, והוא אמור לחזור אלינו עם הצעת מחיר. נראה אם זה יקרה בסוף. 

בזמן שחיכינו שתגיע שעת הפתיחה (הרשמית) של החנות, ישבנו בבית קפה שאנחנו מאד אוהבים לקפה ומאפה, וגם קנינו שם עוגיות שזכרנו שהיו מאד טעימות. איכשהו כאשר קמנו ללכת וזרקתי את כוסות הקפה החד פעמיות ואת הזבל שנשאר, לא שמתי לב שזרקתי גם את הקופסא עם העוגיות 🙈. גיליתי את זה רק כשכבר היינו ברכב, ואני הייתי מוכנה לחזור לשם ולמצוא את הקופסא עם העוגיות בפח, אבל T לא הסכים בשום אופן ש"אחטט בפח בשביל אוכל" ולצערי נותרנו בלי העוגיות הטעימות....

השמש ביולי זורחת מוקדם יותר מאשר בחורף, כמובן, ואנחנו רוב השבוע התקשינו להתעורר מוקדם מספיק כדי להספיק לראות את הזריחה שאנחנו כל כך אוהבים. אבל היה בוקר אחד שזה הצליח לנו 

ואז כמובן גילינו שבקיץ השמש זורחת בזווית אחרת לגמרי מאשר בחורף (שאז היא זורחת ממש מעל הים, ועכשיו היא זרחה מעל לעיירה שעל החוף).

עוד השבוע זכינו לסיור מ"רוסי" בשלוש מהוילות שהיא מנהלת בקרבת מקום. הן גם על הצוק מעל החוף וגם להן יש ירידה לחוף "כמעט פרטי" כמו שלנו, אבל הן ממקומות קצת מחוץ לכפר. גילינו שלוש וילות מאד מאד מושקעות ויוקרתיות (ואחת מהן גם הרבה יותר גדולה משלנו  - מתאימה ל-12 איש), עם בריכה ענקית וגינה גדולה ומטופחת לכל אחת מהן, באמת רמה אחרת לגמרי. 

בין לבין ממשיכות להגיע פניות בקשה לשכור את "הארמון" שלנו בתאריכים שכבר תפוסים (האמת שעד סוף ספטמבר כמעט הכל כבר תפוס), ו-T מפנה אותם ל"רוסי" וחלקם באמת הזמינו אצלה...אז כבר נקבל גם את העמלות שלנו. היא די בשוק מהעניין הזה.....משום מה למרות שכולם שם באזור נורא נחמדים, אין להם תרבות של שיתופי פעולה בין עסקים.....T מלמד אותם שזה יכול להיות דבר מאד טוב ומשתלם. 

בנוסף T נפגש עם "רוסי" ועם "ואלי", שהוא סקיפר שגר בכפר, שכן של "לני", מנהלת הבית שלנו. שלושתם מתכננים לרכוש ביחד סירת מנוע, לעגון אותה בחוף הכפר, ולהשכיר אותה לתיירים - גם לאורחים של הוילות שלנו אבל גם לאחרים. הם ראו שיש לזה הרבה ביקוש אבל אין בכלל היצע באזור שלנו. 'שותפנו' לא רצה להיכנס לזה, אז אם זה ייצא לפועל, T ייכנס לזה איתם בעצמו. 

האמת ש-T לא נח לרגע, כל הזמן יוזם ומתכנן עוד פרוייקטים ועוד שיתופי פעולה. ככה הוא. לא תמיד זה מתאים לי - לדוגמא כשהוא החליט שהוא רוצה לקנות שם עוד דירה - ואני לא חושבת שאני מוכנה לזה. אבל קנייה משותפת עם עוד שני אנשים של סירת מנוע במצב טוב אבל משומשת, ייתכן שלזה אני לא אתנגד. T עוד צריך לעשות חישובי כדאיות, כי הוא הבין שעלויות הדלק על הדבר הזה מטורפות. 

הדבר האחרון שעשינו בשבוע החופשה שלנו ב"ארמון" הוא לבשל ארוחת ערב ל"לני" ול"טלה". 

כחלק מההכנות לארוחה, נסענו לעיר סמוכה לקצב שעובד עם "דיזי", בעל מסעדת החוף, והתברר לנו שהוא גם חבר של "ג'וני", הקבלן שמכר לנו את "הארמון". באמת שכולם כאן מכירים את כולם. 

T פגש את הקצב הזה אצל "דיזי" כשהוא עבד אצלו בראשון בצהריים, ודיזי הכיר ביניהם ואמר לו שיש לו את הסחורה הכי טוב ושהוא קונה את כל הבשר אצלו. הבחור לא מדבר מילה אנגלית (ומזל שהיה אצלו עובד צעיר שתירגם עבורנו) אבל הוא סופר נחמד ובאמת יש לו סחורה טובה.

לני וטלה נורא שמחו להגיע, ונהנו מכל ביס - סלט "ישראלי" קצוץ, פפרדלה בולונייז, סטייק פילה על מצע של פירה...ולקינוח אבטיח. "טלה" הביאה לנו עוגת תפוזים, מהסוג המתוק להחריד, ספוגת סירופ, שראינו בקונדיטוריות שלהם ומעולם לא העלינו על דעתנו לקנות. אבל זה היה מחווה מאד חביב מצידה. "לני" הביאה יין עם שני גביעים, מתנה מאד מושקעת. 

ישבנו בחוץ עם שתי הנשים החביבות האלה שעוזרות לנו בניהול וניקוי הבית, קשקשנו ואכלנו ונהנינו.....היה ערב מקסים. 

לא נתתי להם לעשות כלום, גם לא לפנות כלים. אמרתי להם שהערב אנחנו עובדים ומחר הן תעבודנה........כי באמת למחרת עזבנו ו"לני" הגיעה לנקות ולהכין את הבית לאחי וכל המשפחה שמגיעים מחר. 

במקור תכננו להכין לאחי "סל פירות", ולשים במקרר קצת חלב וביצים - כי הם יגיעו מאוחר, עם פעוטה בת שנתיים וחצי, ולא בטוח שיספיקו לערוך קניות. בסוף השארנו להם הרבה יותר, ירקות ופירות ויגורטים ולחם טרי במקפיא (ואפילו שתי חתיכות פילה ש-T לא השתמש בארוחה והקפאנו עבור אחי שכל כך אוהב סטייקים). אני מקווה מאד שהם יסתדרו - הם נופשים ומטיילים המון אבל זו הפעם הראשונה שהם שוכרים בית ולא מלון. אני בטוחה שהם ייהנו. 

אז נפרדנו מיוון ומהכפר שלנו ומה"ארמון", ושוב היו לנו המון המתנות ועיכובים בשדה התעופה - כנראה שהיום זה דבר שבשיגרה. 

אבל הספקנו להגיע הביתה בזמן כדי ש-T יספיק לראות לפחות מחצית ממשחק הכדורגל בין ארגנטינה לאנגליה....ומיינקוני מאד מאד שמח שחזרנו. 

הוא כל כך שמח שכבר יומיים הוא נשכב עלינו בכל הזדמנות, יום ולילה. מתפנק ומגרגר ועושות תנועות כמו של "יניקה" עם הרגליים הקדמיות.........מתוקי כזה. 

לסיום בנושא אחר - החדשות הטובות הן שבתי התקבלה ללימודי הפסיכואנליזה, אחרי כל הסאגה של הראיון הבעייתי. עוד היה מתח כי בהתחלה היא קיבלה הודעה שהיא ברשימת המתנה, אבל האישור הסופי הגיע למחרת. זהו, היא במסלול שהיא רצתה כל כך, ומאד מאד שמחה ומתרגשת. 

עוד חדשות טובות הן שהם החליטו כן להזמין כרטיסי טיסה ליוון בספטמבר, כך שנהיה שם כולנו יחד בראש השנה. 

בששי נעשה כאן ארוחה משפחתי להם ולהורי........חוזרים לשיגרה. 

יוון - יולי 2026

הגיע יום הטיסה ליוון, וכבר ארקיע דחו לנו את מועד הטיסה בשלוש שעות.

כיון שכך, החלטנו לצאת מהבית בשעה המקורית שתוכננה ולעבור בביתה של אמא של 'שריתה' לניחום אבלים בדרך לשדה התעופה. הם גרים ביישוב בדרך לירושלים והנסיעה מהם לשדה קצרה ומהירה יחסית.

כמו בלווייה, אמא של שריתה פיקדה ביד רמה גם על ה"שבעה" והתנהגה כמו מארחת / מנהלת אירוע יותר מאשר אלמנה אבלה. היא משהו, האישה הזאת. 

ישבנו בעיקר עם שריתה וקצת עם אחד מאחיה, הבית היה מלא חברים ובני משפחה שבאו לנחם ובעיקר סיפרו ושמעו סיפורים על אביה של שריתה. מאד שמחתי שבאנו. 

שדה התעופה היה מלא באנשים, כיאה לחודש יולי, אבל בסך הכל זרם. 

ברור שהיה עוד איחור וגם לפחות שלושה שינויי שער - הפעם הבלגן לא נגרם על ידי ארקיע עצמה אלא על ידי שדה התעופה. גם לאחר שכבר עלינו למטוס חיכינו כמעט שעה עד שאפשרו לנו להמריא, כך יצא שהגענו לאתונה כשעה וחצי אחרי המועד המאוחר יותר שתוכנן (וארבע וחצי שעות אחרי הזמן המתוכנן המקורי). T לא הכניס את מספר הטיסה לטופס הזמנת הרכב, וגם לו היה עושה זאת - מפאת מחסור בעובדים, ספק אם חברת ההשכרה היתה דואגת לשלוח לנו לשדה נהג שיאסוף אותנו אל משרדי השכרת הרכב - כפי שהם עושים תמיד.

 

דווקא בביקורת הדרכונים היינו הראשונים בתור וזה הלך מהר, וגם המזוודה שלנו הגיעה יחסית מהר (גילינו מזמן שזול לנו יותר לקחת מזוודה אחת לשנינו מאשר שתי מזוודות טרולי), אבל כשיצאנו מהטרמינל לא חיכה לנו נציג של חברת השכרת הרכב כמו תמיד. גם בחניה בחוץ לא חיכה וואן שלהם, ובנוסף לכל אף אחד לא ענה לטלפון במשרדים. חיכינו וחיכינו כמעט שעה, עד שהבנו ששום דבר לא עומד לקרות, אז לקחנו מונית למשרדי חברת השכרת הרכב, ושם באמת התברר שיש רק פקיד אחד והוא לא עונה לטלפונים. 

אחרי שהבענו בפניו את תסכולנו, והבהרנו לו שאנחנו לא מוכנים לשכור רכב חשמלי (שמשום מה הוא החליט שזה מה שהזמנו, ואנחנו יודעים שבאזור שלנו אין הרבה מקומות לטעינה), הוא התרצה ואף שדרג אותנו לרנו "קפטור", שהוא רכב בקטגוריה גבוהה יותר מזה שהזמנו. אז יצא בסדר אבל עד שזה קרה ועד שיצאנו לדרכנו, כבר היתה השעה תשע בערב.

עצרנו אחרי שעה לקפה והתרעננות וחצי כריך - כי אכלנו צהריים בשדה התעופה וזה היה מזמן - ועד שהגענו הביתה היה כבר  אחת עשרה וחצי בלילה. היינו גמורים מעייפות וברור שכבר שום דבר לא היה פתוח ממילא כדי להצטייד אפילו בחלב או יוגורט לארוחת בוקר, אז פשוט התקלחנו והלכנו לישון. זו היתה שינה מתוקה מאד.

קמנו יותר מאוחר מהרגיל, כמובן, אבל לא ויתרנו על הליכת הבוקר על החוף בעיר הסמוכה

רק קיצרנו אותה מעט כי היה כבר חם מדי.

שתינו קפה בבית הקפה הנחמד שאנחנו כבר מכירים, ומשם נסענו ישר לסופר, באותה עיר אבל "עילית" (הליכת הבוקר בעיר החוף - PARALIO שמשמעו חוף), והביתה.

את הימים הראשונים לשהותנו הקדשנו להשלמות קניות וסידורים לבית, לקראת העונה שכבר החלה, ובה יש כבר מעט מאד ימים שפנויים מאורחים (חלק זרים גמורים וחלק חברים או בני משפחה), וכמה פגישות מעניינות ונעימות עם מנהלות נכסים של וילות בסביבה - איתן אנחנו מתחילים לשתף פעולה בכל מיני דרכים.

הנה כבר לפני יומיים, לאחר שפנתה אלינו מישהו לשכור את הבית בתאריכים שכבר תפוסים אצלנו, קישרנו אותה עם אחת ממנהלות הנכסים האלה והיא בתהליך של שכירת וילה אצלה (ואנחנו נקבל 10% עמלה). 

T גם הציע לעזור, לשתי מנהלות הנכסים, עם הקמה של אתרי אינטרנט לווילות שהן מנהלות, כדי שיוכלו ביתר קלות לבצע השכרות ישירות, שלא דרך אתר בוקינג או אייר בי אנד בי.

בחינם, כמובן.

והוא גם הביא לכל אחת מהן תשורה, תליון שהכין בעצמו מאפוקסי. שתיהן מאד התרגשו מזה. 

באותו יום גם נפגשנו גם עם מנהלת הבית החמודה שלנו, וגם הזמנו אותה לארוחת ערב במסעדה על החוף כאן בכפר, שהתידדנו מאד עם הבעלים והשף. T תמיד נכנס אליו למטבח ועוזר כשאנחנו שם, והערב הזה לא היה שונה - במיוחד כי המלצרית AKA מנהלת המסעדה שלו נסעה לכמה שעות (להביא את אחייניתה כתגבור כוח עבודה לעונת הקיץ) לנאפפליו, והמלצר היחיד שנותר פשוט לא תיפקד.

לאחר שחיכינו וחיכינו שייגש אלינו, T קם, ראשית נכנס למטבח ובחר את הדג שאנחנו רוצים, ואז גם ניקה אותו ונתן אותו לשף להכנה. אחר כך הוא חתך סלט יווני בשבילנו וגם לקח ציזיקי (שהיה כבר מוכן מראש), ונתן לשף גבינת סאגאנאקי להכנה.... פרס לחם והביא את הכל לשולחן - כולל בירה בשבילו ובשביל מנהלת הבית, וקולה זירו בשבילי. 

היה ערב נעים וטעים, כשבכל רגע מישהו שעבר שם בחוף נעצר לומר שלום למנהלת הבית שלנו והיא הציגה אותנו בפניהם. ממש כמו בקיבוץ. 

בסוף T שוב נכנס למטבח והכין את הקינוח הקבוע של השף הזה (נראה לי שאצטרך להמציא כינויים קבועים לחבר'ה האלה כאן בבלוג) - תפוח פרוס בדבש - האזור הזה מפורסם בדבש המקומי המשובח שלו - ו-T הוסיף לזה גם יוגורט....פשוט מעדן.

למותר לציין שגם השף וגם המלצרית/מנהלת שבדיוק חזרה בשלב זה עם אחייניתה, התחננו ל-T שיגיע גם למחרת לעזור להם... והוא נעתר והגיע גם במוצאי שבת וגם בראשון בצהריים - שאז צפוי להם העומס הכי גדול. 

באחד הבקרים, במקום לנסוע לעיירה הסמוכה כדי לעשות הליכת בוקר על החוף, יצאנו להליכה בכפר שלנו. כאן יש המון עליות וירידות, כך שזו הליכה מסוג אחר. 

גילינו עוד חופים קטנים חצי פרטיים כמו שיש לנו מתחת לבית, שניתן לגשת אליהם ממקומות שונים בכפר.

וגם פגשנו את הצב הזה שטייל להנאתו באמצע הכביש...

בשבת סוף סוף סיימנו את רוב סידורינו ותכננו לרדת לים.......ובדיוק אז התחיל לרדת גשם שוטף. 

זה אמנם היה בתחזית אבל די תפס אותנו בהפתעה, בעיקר בעוצמה ובמשך הזמן שירד גשם. 

לים לא ירדנו אבל בכל זאת נכנסנו לבריכה.....

פעמיים בשבוע יש בכל האזור "שוק" שכזה, שהוא גם שוק איכרים וגם סוג של שוק פשפשים. אמנם חם מאד, אפילו חם מדי מדי שיהיה נעים להסתובב בחוץ - אבל היינו באחת הערים האלה לצורך סידורים אז קפצנו לשוק לכמה דקות ואפילו מצאנו פה כמה דברים שהיינו צריכים עבור הבית.

בכל ערב אנחנו מבקרים במסעדה אחרת, גם כדי לגוון וגם כי אנחנו כבר מכירים את האנשים ושמחים לראות אותם שוב. באחת המסעדות עובד זוג זקנים (הוא מבשל, היא מגישה) שבפעם הקודמת ביקשו מאיתנו מגנט למקרר מ"ארץ הקודש". זכרנו להביא לה והיא ממש ממש שמחה.

באחת המסעדות היה לשם שינוי בתפריט גם אוכל מסורתי יווני מעבר לסופלקי, גירוס והדברים הרגילים שמופיעים אצל כולם. הקציצות ש-T הזמין היו מאד טעימות, המוסקה שלי היתה פחות מיוחדת. אבל למנה ראשונה הזמנו סלט שמקורו בכרתים בשם DAKOS שמנהלת הבית שלנו המליצה עליו, שהיה מאד מוצלח

ביקרנו בבית הקפה שבכפר שלנו, שהבעלים הכיר לנו בזמנו את אחיו, שעשה לנו כמה וכמה עבודות בבית (כולל בניית מטבחון חצר קטן עם גריל פחמים), ובמאפייה בכפר סמוך שמכינה מאפים, לחמים, עוגות, עוגיות  וכריכים טעימים להפליא. יש עוד כשני בתי קפה בערים סמוכות שאנחנו אוהבים ואני מקווה שנגיע גם אליהם בהמשך. ויש מסעדה מצוינת כאן בכפר שנראה לי שנאכל בה הערב. כיף לחזור למקומות ולטעמים ולאנשים שכבר הכרנו ואהבנו.

בעיקר יש כאן שלווה. ויופי. ושקט. ואנחנו ממלאים מצברים. 

אני מצליחה לצמצם מאד את צריכת החדשות של T, ואנחנו מתעדכנים ממש במינימום ההכרחי. 

פ

אחי וגיסתי עם בנותיהם, בני זוגם והנכדה מתוכננים להגיע לכאן יומיים אחרי שנעזוב. 

אני מקווה שהכל ייצא לפועל - בעיקר כי אמא של גיסתי היתה מאושפזת יומיים ומצב הלב שלה בכי רע. היא שוחררה אמנם הביתה עם מחולל חמצן...אבל אין לדעת מה יהיה איתה. 

החדשות הטובות הן שבתי הזמינה כרטיסי טיסה לספטמבר והם בכל זאת כן יהיו איתנו כאן בראש השנה. אני שמחה מאד שזה הסתדר להם (אין לי מושג איך זה הסתדר להם אבל החלטתי לא לשאול ולא להיכנס לזה). 

אז T כאמור במסעדה עוזר לשף, ואולי אני - משסיימתי לכתוב את הפוסט הזה - אטבול בבריכה או אפילו ארד קצת לים....

לקראת הטיסה ליוון

שבת שקטה עברה עלינו. T אפילו לא יצא להליכת בוקר מרוב שכבר היה חם אבל אני לא ויתרתי.... וזו הפעם היחידה שיצאתי בשבת מפתח הבית. ישבנו במזגן, עם ספר וטלוויזיה ...ולא עשינו כלום. 

הדאיג אותי שהכתף שלי לא לגמרי רגועה, ושלקח בסך הכל יומיים מאז קבלת הזריקה ועד שכבר התחלתי להרגיש אותה שוב. ברור לי שיש משהו במפרק הכתף ובטוח יש משהו בהתנהגות היום יומית שלי שגורם לזה להידלק בכל פעם מחדש. אחרי יום כזה של באסה מזה שבכל זאת מידי פעם כואב, התחלתי לקחת את כדורי הוולטרן גו אקטיב (שמותר לקחת במשך שלושה ימים) וזה עזר. עד הפעם הבאה. 

נפגשתי עם 'מחברת' וזה היה ממש נחמד, והספקתי גם ללכת לספר וגם ללק ג'ל...והשארתי את היומיים האחרונים לפני הטיסה ליוון פנויים ללווייה של אבא של 'שריתה' וקיוויתי שאולי גם נספיק לנסוע לשבעה, וכמובן להתארגן ולארוז. 

סיימתי לקרוא את הספר "גוטפרוינד" מאת שאול אולמרט (הבן של...), שוב בהמלצתה של רעות אסתר, שהתחלתי להסתמך על ההמלצות בבלוג סקירת הספרים שלה לאחרונה ובינתיים לא התאכזבתי. 

בהמלצתה, שוב, הורדתי כבר שלושה ספרים חדשים - שניים מהם אמורים להיות קלילים יותר, אולי אפילו סוג "ספרי מטוסים" ואילו השלישי אמור להיות כבד ורציני יותר. נראה איזה אתחיל עכשיו. אולי, בגלל הטיסה לחופשה ביוון, אתחיל דווקא מהקלילים. 

אמרתי "חופשה" אבל אני רואה ש-T כבר גם ארגן לנו קצת "עבודה" שם, בדמות שתי פגישות עם מנהלות נכסים של וילות אחרות איתן הוא מבקש לשתף פעולה. האמת שזה רעיון מצוין לקיים קשרים עם בעלי וילות סמוכות - אליהן אפשר להפנות לקוחות כאשר אצלנו התאריכים שהם מבקשים תפוסים, או כאשר יש יותר אנשים ממה שהתפוסה שלנו מאפשרת, ולהיפך כמובן - נשמח לקבל הפניות גם מהם. 

ל-T ול'שותפנו' נכנס לקוח ייעוץ עסקי חדש, אז נראה שהם יהיו עסוקים עם זה בזמן הקרוב, וזה מאד משמח. אמנם הוא לא מתחום המסעדנות, שזו המומחיות שלהם, אבל אני מקווה שזה יילך טוב. 

הלווייה של אביה של 'שריתה' היתה עצובה אבל יפה ומרגשת. הוא היה איש מאד מיוחד ורבים דיברו עליו. זו היתה לווייה חילונית בקיבוץ, למרות שלגמרי היו כל האלמנטים של לווייה כולל כל התפילות....רק שלמשל את ה"קדיש" הקריאו גם בנותיו, לא רק בניו. חלילית ניגנה שירים שהוא אהב וכולם שרו ביחד.....היה יפה מאד. 

בסוף כנראה ניסע ל"שבעה" בדרך לשדה התעופה. 

הערב אמור להגיע מישהו שמתעניין ברכישת הצ'לו שלי, נקווה שיאהב אותו. הכלי הנהדר הזה יושב כאן שנים כאבן שאין לה הופכין, אין מי שינגן בו והוא תזכורת מתמדת עבורי שבגלל הכתף המסכנה שלי, כבר גם לא יהיה מי שינגן בעתיד. 

עדכונים שוטפים

במשך יומיים T עבד על בישולים לקראת פגישת מחזור עם העובדים לשעבר של עסק האירועים שלו ושל שותפנו. ביום הראשון הוא עשה הכל לבד, כי אני הייתי כאובה בבוקר ואחרי שקבלתי את הזריקה עדיין כאב לי עד הערב. 

ביום של המפגש כבר הייתי במצב טוב אבל נזהרתי, כך שבקשתי משותפנו שיגיע מוקדם יותר לעזור עם הדברים הכבדים יותר. גם בסוף הערב השארתי לו לטפל בדברים הכבדים, כך שאני מקווה שלא אתגרתי את הכתף יתר על המידה. 

האמת שלא האמנו כמה המפגש יהיה מוצלח. כעשרים וחמישה אנשים הגיעו בהתרגשות ושמחה לההיפגש, סיפרו איך זה היה יותר ממקום עבודה עבורם, וגם הסטנדרטים שקיבלו שם היוו את הבסיס שלהם לכל העבודות שלהם אחר כך. אנשים שהיו בני עשרים, אחת מהם אפילו בת 17, עכשיו כבר מבוססים, בעלי משפחות, חלקם כבר גרושים ואחד נשוי מחדש. 

ישבו שעות ודיברו ושתו וכמובן אכלו את האוכל הנפלא ש-T בישל, והשתגעו מהפינוק ומההשקעה. הקרנו תמונות וסרטונים מהתקופה האחרונה לפני שהעסק נסגר, והתענגו על הנוסטלגיה. 

למחרת בבוקר התבשרנו שאביה של 'שריתה' נפטר. הוא היה חולה הרבה זמן והגוף שלו התחיל לקרוס אבל אי אפשר היה לדעת מתי זה יקרה - והנה באותו הבוקר זה קרה. ולמרות שהוא היה בסוף שנות השמונים לחייו, חי חיים מפוארים וגידל משפחה של ארבעה ילדים והמון נכדים, והיה צלול עד הרגע האחרון - עדיין זה מאד מאד עצוב. 

הלווייה בעוד כמה ימים, בבית קברות חילוני באיזה קיבוץ באזור שלהם. ככה הם רצו. שותפנו עזר לאמא של שריתה לארגן את הכל, וזאת למרות שיש לה כאמור ארבעה ילדים...........כנראה ככה זה בהרבה משפחות. כמו ש-T עוזר להורי במקום אחי. 

מפגישת המחזור נשארו לא מעט שאריות מזון, ושאלנו את הילדים אם הם באים לארוחה בששי, אבל הם הודיעו שמעדיפים שנבוא אליהם, אז נביא איתנו חלק מהשאריות. זו היתה הפעם ראשונה שהתארחנו אצלם בדירה החדשה וזה היה נהדר. הדירה יפהפיה, באמת מעוצבת נהדר בדיוק לפי הטעם של בתי, והשוס הגדול היא המרפסת הגדולה שממנה משתקף נוף של כל הרצליה לכל הכיוונים וגם עד הים. היתה שקיעה יפהפיה כשישבנו לאכול ארוחת ערב במרפסת על שולחן פיקניק נפתח וכסאות פלסטיק שחתני שאל מאחותו. עדיין אין להם פינת אוכל. יש במטבח אי עם כסאות שמספק אותם ביום יום, אבל כדי לארח הם עדיין צריכים למצוא שולחן וכסאות. השולחן הנוכחי גדול מכדי להתאים להם. הדירה מהממת אבל הכל יותר קטן - פרט למטבח, וכמובן המרפסת הנהדרת הזאת. אבל לכל ילד יש חדר משלו, והחדר של שרי הוא ממ"ד, ויש חניה לשתי מכוניות מתחת לבניין........והכל חדש. זה בהחלט שדרוג לעומת הדירה הקודמת, שעכשיו צריך לנקות ולצבוע ולסדר גם אותה לקראת הכניסה של השוכרות בתחילת החודש הבא.

לפני שנסענו אל בתי עוד קפצנו לבקר קצת אצל הורי והבאנו גם להם קצת שאריות. הם מאד מאד מרוצים מהמטפל החדש, ונקווה שזה ימשיך ככה. זה כנראה בדיוק מה שהם צריכים, כי הוא עדין ושקט ויוזם ועוזר והם לא יודעים לבקש או לדרוש בעצמם. חבל שחיכינו כל כך הרבה זמן (חצי שנה) להחליף את הקודמת, אבל הם לא באמת סיפרו לי עד כמה היא לא תפקדה כמו שצריך, אפילו עם אבא - שכל הזמן טען שהוא מרוצה אבל שהיא לא נחמדה אל אמא. איזה מן גבר אתה, שמסכים שיתיחסו ככה לאשתך? ממש לא ברור לי. מילא, כרגע זה כבר מאחורינו.

אז היום יש יום שקט שבו כנראה פרט להליכת הבוקר לא נצא מפתח הבית ולא נפגוש אף אחד. יום של שקט, שבו אולי כבר אתחיל להתארגן לטיסה ליוון בהמשך השבוע, כי עם הלווייה והשבעה ועוד כמה תורים שקבעתי בתחילת השבוע, לא יהיה לי הרבה זמן לזה................

שבוע עמוס וכאוב

הכתף שלי הלכה והחמירה וכבר בקושי חיכיתי למועד לתור לזריקה. 

הלילות כבר לא היו לילות ובימים כבר היה לי ממש קשה לתפקד. 

T הודיע לבתי והמשפחה שאין לו כוח לארח ולא עשינו ארוחה בששי, אבל ממש שנייה לפני שנכנסנו למיטה לישון, בסביבות עשר בששי בערב, התקשר אבא שלי. 

בחמישי הוא עבר ניתוח MOHS באוזן (אני קראתי לזה "תנוך" אבל תיקנו אותי שהתנוך הוא היכן שהעגיל, והאזור למעלה נקרא HELIX. טוב לדעת). הכל היה בסדר, עד שבששי בצהריים האוזן התחילה לדמם, וזה זלג מעבר לחבישה ומילא לו את כל הראש, הבגדים, המיטה..........

הוא התקשר למזכירות של הרופא המנתח, ששאלו אותו למה הוא לא התקשר יותר מוקדם (כי זה לא דימם יותר מוקדם?!) ושעכשיו מאוחר והפנתה אותו למוקד של מכבי. הוא פנה לאחות במרפאת האחוזה שהיתה די חסרת אונים, ובמקום לפתוח את החבישה ולנסות לטפל בדליפה, פשוט הוסיפה עוד חבישה על החבישה - שלא עזרה כמובן במאומה. 

יש הרבה מאד שאלות שצריכות להישאל לגבי ההתנהלות של הורי בשלב זה (כולל כמובן העובדה שהם התעקשו לשחרר את המטפל החדש לשבת כבר על הבוקר והתמודדו עם המצב הזה לבד). 

למשל, למה אבא לא התקשר למנתח עצמו במספר הטלפון הישיר שהוא נתן לו במכתב סיכום הניתוח (לא היה לו נעים להפריע). או למה הם לא התקשרו אלי כבר בשלב זה במקום לחכות לעשר בלילה. עד שהגענו לאחוזה האחות כבר הזמינה אמבולנס, ופשוט נסעתי עם אבא (לאחר ששכנעתי את אמא שתישאר בבית) עם האמבולנס למיון. 

אני מוכרחה לציין שוב, שהמיון בבית חולים מאיר השתדרג בכמה וכמה אופנים - כבר גיליתי את זה כשהגעתי לשם בעצמי באמצע המלחמה - הוא גם חדש לגמרי ובתנאים ממש טוב (בטח יחסית למיון הקודם), וגם היחס והמהירות היחסית שבה קיבלו את אבא שלי, לקחו לו מדדים והזמינו פלסיטקאית חביבה, שהסירה לו את כל התחבושות, הכריזה שדווקא התפירה מצויינת, אבל גילתה באמת שתי נקודות דליפה של דם - ופשוט נעמדה במשך עשרים דקות - בהתחלה, ובהמשך עוד כעשר דקות - והפעילה לחץ על המקום עם פד גאזה. זה בעצם מה שהאחות באחוזה היתה אמורה לעשות (T קרא על זה באינטרנט כשהגענו) - אבל לא ידעה או לא היתה מוכנה לקחת את האחריות על עצמה. תוך כדי קשקשנו עם הרופא, שהתברר שהיא חצי ארגנטינאית וחצי הודית, והעברנו את הזמן בנעימים. לאחר שהיתה מרוצה שהדליפה פסקה, חבשה את אבא מחדש, חיכינו עוד כמה זמן לוודא שזה לא זורם מחדש - ושחררו אותנו. הגעתי הביתה בשלוש וחצי, עם נהג מונית חביב שהוריד קודם את אבא באחוזה ואחר כך לקח אותי הביתה. 

אני לא יודעת אם בגלל ההרפתקאה הזאת או מסיבה אחרת - הרגשתי ממש לא טוב ביומיים שאחרי. היה לי קר ולא היו לי סימפטומים נוספים אבל כל הזמן נרדמתי על הספה...סוג של מחלה. במקביל T חטף התקף חזק מהגיהנום, שהשאיר גם אותו חלש ומותש. בקיצור, את תחילת השבוע העברנו "לא מאה", כמו שאומרים. 

הכי חשוב שהם החליטו שהעובד הזר מתאים להם והוא החליט שהוא נשאר. עכשיו זה רשמי. 

גם בגלל זה וגם בגלל שהם ממש נכנסו להילוך אחרון באריזה ובמעבר הדירה, לא נסענו השבוע לראות את בתי והילדים. ממש היום הם עוברים דירה באופן סופי. 

עוד לא קבלנו מהם תשובה אם הם באים בששי. 

הבוקר העברתי להם את סכום הסיוע המוקטן, עליו סיכמנו מראש לפני חצי שנה: חצי שנה של סיוע מוגבר, בתקווה שהדירה תימכר בינתיים בתקופה הזאת, ואז הורדה לסיוע מוקטן למשך זמן בלתי מוגדר. כששלחתי להם הודעה על כך, חתני התפלא, כי הבין שאנחנו ממשיכים עם הסיוע המוגבר "עד שהדירה תימכר" וביקש שניתן קצת יותר, כך שהסכום ישלים את שכר הדירה שיתחיל להיכנס בחודש הבא ויישאר כמו הסיוע שהעברנו עד עכשיו, אבל מייד הוסיף שגם אם לא, תודה רבה על כל העזרה. האמת שהייתי מוכנה לעשות זאת, אבל זה ממש הרגיז את T, שאמר ש"עד שהדירה תימכר" יכול גם להיות לעולם לא, וזה הסכום שאנחנו מעבירים כרגע וזהו. חתני מייד התעשת והודה שוב, אבל T כבר רגוז וכעוס מאז....כרגיל. 

לא הזכרתי שהורי שוב העבירו להם כסף - סכום גבוה, פי שתיים יותר ממה שהעבירו לבני. הם שוב העבירו לאחיינית1 וגם לאחי וגיסתי.......את אותו הסכום כמו לבתי. לא שאני זקוקה לכסף שלהם, אבל מוזר לי.... לאחיינית2 ראיתי שהם העבירו סכום הרבה יותר קטן לקראת החתונה. אני לא מתערבת בשיקולים שלהם.........אבל זה עדיין מוזר לי. אני זוכרת שכאשר הוריו של T היו מחליטים לתת כסף לאחד מהבנים שלהם, הם אוטומטית היו מעבירים גם לשני, גם אם לא היה זקוק לזה באותו רגע. אבל באמת שכל אחד עושה את השיקולים שלו. 

בסופו של דבר הגיע התור המיוחל לאורתופד, והוא הזריק לי והסביר לי שהמצב שלי לא יכול להשתפר על ידי פיסיותרפיה, בניגוד לבעיות כתף אחרות, ושהדבר היחיד שעוזר זה תרופות ו/או זריקות. הוא אמר שמותר לתת עד 3 זריקות בשנה (הפעם האחרונה שקבלתי היתה בשנת 2021!). הוא גם אמר שאין עלי הגבלות, אני יכולה לחזור מיד לפעילות מלאה. 

אתמול עוד כאב לי והלכתי לישון כאובה, אבל מתי שהוא במהלך הלילה התרחש הנס וישנתי טוב וקמתי הרבה יותר טוב. אני נזהרת, כמובן, ולא מגזימה, אבל היום יש כאן פגישת מחזור של עובדי עסק האירועים שהיה ל-T ול'שותפנו', ואני עוזרת לסדר ולשטוף כלי. שותפנו הגיע מוקדם כדי לעזור בהכנות...

העסק נסגר במסיבת פרידה חגיגית בשנת 2014...ומאז הם למדו והתחילו לעסוק בייעוץ עסקי. העובדים, שהיו אז צעירים, עכשיו כבר אמורים להיות בשנות השלושים ואולי הארבעים לחייהם, עם משפחות וקריירות.....יהיה מעניין. 

למדור השרביט החם - החופש הגדול

 ביום ששי 26/06/2026 שאל מוטי במדור השרביט החם האם החופש הגדול משנה משהו בשגרת חיינו.

האם  יש לכם תכניות לחופש הזה, ואם לא, התבקשנו לכתוב על הימים בהם לחופש הזה הייתה משמעות.

כשהייתי קטנה וגם בתקופת התיכון היתה לחופש הגדול משמעות עצומה עבורי. אמנם הייתי ילדה שנהנתה בבית הספר ואהבתי ללמוד ואהבתי את המסגרת, אבל גם אהבתי את החופש ואת הבטלה ואת הקיץ - עם הבריכה והים והקייטנה (כשהיתה) או מחנות הקיץ של התנועה, והחופשה המשפחתית (כשהיתה). 

בשנות הצבא והעבודה שלאחר מכן, עבדתי בתחום שבו לא היה מושג כזה "חופש גדול" והעבודה בכל ימות השנה (פרט לחגי ישראל) היתה רצופה. 

לאחר מכן נולדו לי ילדים ולחופש הגדול היתה בעיקר משמעות של למצוא סידור לילדיי, שמצאו את עצמם ללא מסגרת בזמן שגם אני וגם T עבדנו ברצף במהלך כל השנה. נראה לי שזו הבעייתיות העיקרית של החופש הגדול (וגם של חופשות בית ספר כמו חנוכה, פורים, פסח וסוכות - שבהן ילדי בית ספר מקבלים חופש בימים שנחשבים ימי עבודה רגילים לכל דבר). העובדה שהילדים בחופשה כאשר רוב ההורים (שאינם מורים בעצמם) צריכים להמשיך לעבוד כרגיל. 

אז פה ושם היו קייטנות - שגם היו כרוכות בעלויות בדרך כלל, וגם שעות הפעילות לא באמת תאמו את שעות העבודה שלי. אז בגילאים שונים נעזרתי בפתרונות יצירתיים עד כמה שאפשר, תוך שאני נעזרת מעט (מאד) בסבים וסבתות (שגם הם לא היו לגמרי פנויים, שלא לדבר על השנים שבהן הורי בכלל עזבו את הארץ ועברו לגור בארה"ב). פה ושם מצאתי קייטנה שהתאימה לזמן קצר - אבל החופש הגדול ארוך וזה היה מאתגר מאד. 

רוב השנים כאשר T עבד באירועים, הקיץ גם היה שיאה של עונת האירועים והוא עבד יותר מהרגיל ולכן גם לא יכולנו לתכנן את החופשות המשפחתיות שלנו בתקופה זו. 

מאז שילדיי גדלו מספיק כדי להסתדר לבד, זו היתה פחות בעייה כשיצאו לחופש גדול, אבל מאז שנולדו לי נכדים שוב גוייסתי פה ושם ל"קייטנת סבא וסבתא". 

השורה התחתונה היא שנהדר שיש חופש גדול, אבל חייבים איכשהו להתאים אותו ללוח השנה של המשק. חייבים לקצר אותו, וחייבים לספק פתרונות איכותיים ולא יקרים לילדים שמצד אחד ייהנו מהקיץ אבל מצד שני לא יישארו זמן רב מדי לגמרי בלי מסגרת. אגב אני מאלה שמאמינה שזה בסדר שילדים ישתעממו קצת, ישנו עד מאוחר קצת, יצפו קצת יותר מדי בטלוויזיה (טוב, היום יש הרבה מסכים נוספים)...וזה לא לגמרי בסדר שהם התרגלו שבכל רגע יש תכנית פעילות. ילדים צריכים גם להשתעמם קצת, זה בריא. אבל חייב להיות מבוגר אחראי שישגיח עליהם בזמן הזה.......

שבוע שבו גם כמה דברים טובים

 "אני לא רוצה לפתוח פה לשטן" התחילה אמא שלי משפט כאשר שאלתי איך היה יום הניסיון הראשון עם המטפל החדש של אבא....אז עצרתי אותה באמצע המשפט. אם היא לא רוצה לפתוח פה לשטן, סימן שהיה בסדר. ועדיף לדבר כמה שפחות, ולחכות לראות אם זה ממשיך ככה. 

האמת שהוא הפתיע. או שבאמת רף הציפיות שלנו ממנו היה מאד נמוך מלכתחילה, לאחר שהיה אמור להגיע בראשון ודחה לשני, ואז קבענו לשעה 11:00 והוא הגיע קרוב ל-12:30. אבל אז קבענו שיתחיל את הניסיון בחמישי בבוקר, מוקדם, כי לאבא שלי היתה מתוכננת פרוצדורה כירורגית (MOHS בתנוך האוזן) ורצינו שהוא ילווה אותו לשם. 

לא היינו בטוחים שאכן יגיע, וממש לא חשבנו שיגיע בזמן, לאור האיחור שלו ביום הראיון - אבל הוא הפתיע. והוא היה מצוין, לאורך כל אותו יום ולמחרת בבוקר.....כשהורי שחררו אותו לסופ"ש. הם ממשיכים להתעקש שהם לא רוצים שהוא יהיה איתם בסופ"ש, וכל עוד אבא עצמאי יחסית ואמא בריאה וחזקה מספיק לעזור לו במה שהוא זקוק - אני זורמת עם זה. 

הופתעתי גם מההיענות של המטפל לכל בקשה שלי - צילום דרכון, מילוי שאלון רפואי /ויתור על סודיות...וגם כל מה שהוא קובע עם אבא שלי, הוא גם מתאם איתי ליתר ביטחון. וקורא לי madam.....למשל thank you madam, או ok madam. 

אז באופטימיות זהירה נתחיל את ימי הניסיון...בתקווה שהוא יצליח והסידור הזה יעבוד. 

עוד השבוע היתה מסיבת המקווה של אחיינית2, שהיתה מאד נחמדה ומרגשת. והחתונה כמה ימים אחר כך, שהיתה גם היא נהדרת ומרגשת. הם זוג מאד מיוחד אחיינית2 ובעלה. שניהם אמיתיים כאלה, אותנטיים ובלי שטויות. הם ביחד מגיל 13, והיחסים שלהם התבגרו יחד איתם. היה מאד מרגש. אבא שלי כיכב כאשר "רקד" עם ההליכון לצידה של אמא שלי בדרך לחופה לפני הזוג הצעיר, ושרי כיכבה יחד עם בתה של אחיינית1 ונכדתה של אחותה של גיסתי - בתור "נערות פרחים" שהלכו לפני הזוג ופיזרו פרחים בדרך לחופה (הן קראו לעצמן "שושבינות" והיו מאד גאות בעצמן, ונראו כמו כלות קטנות בעצמן). 

למזלנו, למרות הזהרות האימה מפני חסימות הכבישים של החרדים באותו היום, כל עם ישראל כנראה נשאר בבית או חזר מוקדם מהעבודה מאותו היום, הכבישים היו פנויים לחלוטין ולקח לנו רק ארבעים דקות להגיע מאזור השרון ללב תל אביב בשבע בערב, כשבדרך כלל עמוס מאד.  

עוד חדשות טובות השבוע הן ש-T הצליח להשכיר את הדירה של בתי וחתני, כך שהחל מאוגוסט תהיה להם עוד הכנסה שתנגוס כמעט במחצית החובות החודשיים שהם משלמים......גם זו לטובה. הדירה הושכרה לשלוש סטודנטיות אמריקאיות מתוקות ומצחיקות שהתלהבו מהדירה ברמות אחרות. אני מאמינה שהן תהיינה דיירות טובות. מקווה לפחות. 

הן שאלו המון שאלות, חלקן מהסוג של "אם תפרוץ מלחמה בדיוק לפני שנצטרך לפנות את הדירה ולא נהיה בארץ כי נברח לחו"ל ולא נוכל לחזור בזמן" וכל מיני היפותטיות כאלה שבהחלט עשויות להתממש אבל אי אפשר באמת להיערך מראש לכל מצב. נאמר להן שנתמודד עם כל דבר שיעלה כמיטב יכולתנו. 

במקביל לכל זה דווקא היה לנו דווקא שבוע לא קל, ל-T ולי. 

T הרגיש חלש וחסר אנרגיה רוב השבוע, וסבל מכל מיני מכאובים (לא התקף כאב דווקא) - למשל במפשעה באזור ניתוח הבקע השני (המנתח טוען שהכל תקין, ובכל זאת עדיין מידי פעם סובל מכאבים שם). אפילו התלוצצנו ש-T עבר כל מיני הליכים רפואיים מסובכים כדי לפתור בעיות שלכאורה נפתרו - מבחינה רפואית - אבל בפועל הסבל והכאב נשאר.......איש מיסתורי עם גוף מיסתורי, הבעל שלי היקר. 

T טוען שהמצב במדינה מדכדך אותו לאחרונה במיוחד ושהוא חושב שההרגשה הירודה הפיסית שלו נובעת בעצם ממצבו הנפשי. זה בהחלט יכול להיות. אני לגמרי יודעת שאצלו זה בעיקר להיפך - כשהוא לא מרגיש טוב הוא גם במצב רוח מחורבן. כנראה שזה נכון לשני הכיוונים. 

אז בעידודו של שותפנו הוא החליט ששבוע בבית שלנו ביוון עשוי לעזור בתחום הזה, ומצאנו "חלון" פנוי מהשכרות (אין כבר הרבה כאלה הקיץ הזה) והזמנו לנו כרטיסים לחודש הבא לשבוע. בטוח זה יעשה לו טוב. 

השבוע שלי היה מאתגר מכמה סיבות. 

הראשונה כמובן ההתעסקות סביב המטפל של הורי. זה התחיל מקרטע והכניס אותי קצת ללחץ. 

סיבה נוספת היא הכתף המסכנה שלי שמצבה ממש החמיר וגרם לי סבל בכל שעות היום והלילה. התור שלי בשבוע הבא לאורתופד, אז אני מקווה לקבל זריקה שאני לא ממש אופטימית לגבי כמה זמן היא תחזיק...... אז בינתיים התחלתי לקחת וולטרן גו אקטיב לכמה ימים, שבאמת הקל עלי קצת אבל כשלקחנו את הורי לחתונה של אחיינית2 והכנסתי והוצאתי את ההליכון של אבא שלי מתא המטען, זה הכל נדלק מחדש. 

ולבסוף, התבשרתי על ידי שגרירות ארה"ב שעלי להתייצב בכל זאת לראיון בשגרירות (והתור הכי מוקדם שיכולתי לקבל היה לעוד חודש), ושבינתיים הויזה שלי בוטלה. האמת שמאד נבהלתי, כי הם צרפו להודעה הבהרה שהודעה זו נחשבת לסירוב - וממש לא בא לי שיהיה לי רשום שאי פעם סורבתי לויזה אמריקאית. 

אבל אז הם שלחו לי את הדרכון בחזרה, וראיתי שעל הויזה הנוכחית שמו חותמת של cancelled without prejudice - וכאשר ביררתי מה זה אומר, הבנתי שזה לא נחשב "סירוב" כאילו אני לא בסדר במשהו אלא סיבות טכניות, ושאין בעייה לבקש שוב. אז טיפה נרגעתי (למרות שעדיין לא ברור לי מדוע הם בכלל הפנו אותי לעמוד הזה של בקשה לויתור על ראיון מלכתחילה....כבר הייתי יכולה להיות אחרי זה!)...למרות שמעט לחץ עדיין קיים. 

אז זה היה השבוע שהיה......קצת לא טוב וקצת טוב ברמה האישית, וכרגיל לא אדבר על הרמה הכללית...שרק ממשיכה להתדרדר מיום ליום ומשעה לשעה......

השיגרה הנוכחית

אז מה היה לנו בימים האחרונים?

T לקח את חכמוד לצילום רנטגן בתל אביב, לאחר שנפצע בתחרות MMA והרגל לא מפסיקה לכאוב לו. הוא לקח אותו על האופנוע, וחכמוד אמר שזה היה  אחד הדברים הכי כיפים שהיו לו בחיים. עוד אין לי מושג מה תוצאות הצילום, אגב. 

גם השבוע לא היתה ארוחת ששי כי בתי וחתני ערכו מסיבת יום הולדת (אחרונה בהחלט) לשרי בבריכה עם עוד שני ילדים מהכיתה,  ובשבת הם כבר התחילו להעביר דברים לדירה החדשה. עכשיו בעצם הכל בסימני מעבר הדירה. מחר אני אמורה לשעשע את שרי בזמן שבתי בוחרת מנורות לבית. 

עדיין לא הצלחנו להשכיר את הדירה שלהם. היו שלוש סטודנטיות שרצו מאד לשכור את הדירה, אבל לאחת מהן יש עדיין חוזה שכירות בדירה הנוכחית שלה עד סוף ספטמבר, אז אלא אם היא תצליח להשיג תת שוכר (סבלט) במקומה לחודשיים האלה, הן כנראה תוותרנה. בינתיים הגיעו עוד סטודנטיות והתלהבו מהדירה, אבל בינתיים לא החזירו תשובה. וגם מלון אחד התעניין לשכן בה כמה מעובדיו.....אבל לא יצא מזה כלום בינתיים.....אז נראה מה יהיה.

המטפלת של הורי עזבה בשעה טובה ומוצלחת (ואגב המשיכה לבשל לעצמה עד הרגע האחרון!). בביקור אצל הורי בשבת שמענו עוד על התחצפויותיה ומעלליה, ושמחתי שהיא באמת כבר איננה. מחר אמור להגיע עובד חדש לניסיון, ובאמת אין לי מושג למה לצפות. נחכה ונראה. 

הצלחתי להיפגש כמה פעמים עם 'מחברת' בימים האחרונים, נראה שהיא ממש זקוקה לזה וגם לי זה עושה טוב. 

בינתיים T התחיל ניסיונות של שיתוף פעולה עם עוד וילות ביוון בקירבת מקום לזו שלנו, כי יש הרבה מאד פניות גם לגבי תאריכים שכבר תפוסים אצלנו, וגם יש קבוצות גדולות יותר, כך שהבית שלנו לא מספיק להם. יהיה נהדר אם תהיה עזרה הדדית בינינו לבין וילות סמוכות....

בששי עשינו אזכרה לחמי יחד עם גיסי וגיס-טי. זה היה קצר וענייני - אנחנו בעצם עושים את זה כי לחמי וחמותי הדברים האלה היו חשובים, אבל האמת שלנו זה לא אומר שום דבר. 

הפריזר שקנינו להורי התברר כלא מוצלח - T לא שם לב שהוא קנה DF ולא NF - כלומר מקפיא שמייצר קרח שצריך להפשיר אותו ידנית ולא מקפיא שלא מייצר קרח. והוא התחיל לייצר קרח במיידי, עד כדי כך שמגירה אחת סירבה להיפתח כבר אחרי שבועיים של שימוש. אז עכשיו אבא שלי התחיל תהליך החזרה, ונמצא לו מקפיא חדש. למזלנו מדיניות ההחזרה של רוב החברות מאפשרות לאזרחים ותיקים להחזיר עד 4 חודשים אחרי הרכישה, ולא שבועיים כמו שאר האוכלוסיה. נקווה שיסתדר. 

בביקור בשבת אצל הורי שוב הרגשתי שאין לי כוח אליהם. בעיקר אמא שלי עם ההתעקשות שלה לא לטפל בבריאות שלה - לא השיעול שהיא משתנקת איתו כל הזמן, ומסרבת לבדוק ולטפל, וגם החירשות שרק מחמירה והיא מסרבת לבדוק ולהתאים מכשיר שמיעה. 

"אלה דברים שמפריעים לכם יותר משהם מפריעים לי" היא פוסקת בכעס, כאילו זו הצדקה. הלוואי והיתה צועקת על המטפלת כמו שצעקה עלי באותו בוקר. היתה אולי קוטעת את החוצפנות שלה באיבה. מילא. זה מה שיש. לא אשנה אותה, הרי. 

הערב מסיבת המקווה של אחיינית2 ... דווקא מצפה למפגש הבנות הזה אצל אחי וגיסתי. איזו שבירת שיגרה שכזו והזדמנות להתחיל להתרגש מכל אירוע החתונה הזה שכל כך מלחיץ את אחי וגיסתי. 

המשך יבוא

למדור השרביט החם - תשלומי הורים על ילדיהם לאחר צבא

 במדור השרביט החם השבוע, בתאריך 19/06/2026, מבקש טליק לשמוע על נושא התשלומים שאנחנו עושים (או לא עושים) עבור ילדינו הבוגרים, אחרי צבא. 

אחד הדברים שלמדתי אצל המורה שלי לאימון (דווקא לפני קורס מאמנים, בתכנית "נקודת מפנה" של בית הספר אימושיין), הוא שילדינו לעולם לא יהיו עצמאיים כלכלית אם אנחנו נמשיך לממן אותם לאחר שבגרו ופצחו בחיים משלהם. 

כשילדינו סיימו צבא, הלכו ללימודים ועזבו את הבית, עדיין מימנו חלקית את מחייתם. 

באותם שנים ראשונות זה כלל סיוע בשכר הדירה, מנוי לטלפון וגם קופת חולים.

אני זוכרת שכאשר תהיתי מדוע אנחנו עוזרים לבת שלנו עם שכר הדירה, T עשה לי חשבון כמה עולה לנו המגורים שלה אצלנו בבית (במיוחד חשבון החשמל...........) וכמה שאנחנו בעצם חוסכים בכך שהיא לא גרה בבית...😉

את שכר הלימוד שלהם אנחנו משלמים בכל מקרה - גם היום - זו היתה המדיניות שלנו מאז ומתמיד. כל תואר או לימודי תעודה שהם רוצים - זה עלינו. 

גם ברכישת הבית/דירה הראשונה של כל אחד מהם עזרנו - וידוע שלאחרונה נחלצנו לעזרת שניהם - הלוואה גדולה לבני לצורך רכישת הבית שלו בארה"ב, אותה הוא מחזיר בהדרגה (ללא ריבית והצמדה או דד ליין כלשהו), וסיוע חודשי משמעותי כעת במעבר הדירה של בתי במשך חצי שנה, כי עדיין לא מכרו את דירתם הנוכחית...ומהחודש הבא בעצם הסיוע אמור להצטמק משמעותית...עד שייפסק לגמרי. 

את דמי קופת החולים של הבן עוד המשכנו לשלם במשך כמה שנים עד שהיה ברור שהוא לא חוזר לישראל, ואת דמי קופת החולים של הבת היא הפסיקה כאשר עברה לקופת חולים אחרת עם בעלה והילדים. 

את מנוי הטלפון של הבן גם כן הפסקנו מעט אחרי שעבר לארה"ב והיה ברור שאינו חוזר, אבל את מנוי הטלפון של הבת אנחנו משלמים עד היום, במסגרת "משפחתית" של החברה המשותפת לנו ול'שותפנו' - שבה מנויים גם הילדים שלו ושל 'שריתה'. 

המון פעמים חתני "מגלה" מחדש שאנחנו משלמים את המנוי שלה ואומר שהגיע הזמן להעביר אותה למנוי המשפחתי שלהם, אבל בפועל זה לא קורה. זה די גרושים, האמת, וממומן על ידי החברה - אז אנחנו לא עושים מזה עניין, אבל בכל זאת. 

קטע מצחיק, הוא שבעצם הבן שלנו מממן כבר כמה שנים קו טלפון אמריקאי שאנחנו משתמשים בו - במסגרת המנוי המשפחתי שלו ושל כלתי. אז לפעמים זה גם הולך לכיוון ההפוך 😉.

כאשר משפחתה של בתי גרה פה במלחמות איראן של השנה האחרונה, הם כמובן לא השתתפו בהוצאות החשמל, מים, גז וכו - אבל הם כן קנו מצרכים וגם קצת חומרי ניקוי......וזה לא היה נושא שדובר בכלל. 

כשאנחנו שוהים אצל בני וכלתי בבוסטון אנחנו עושים את רוב הקניות בסופר על חשבוננו, ממלאים דלק במכוניות שאנחנו נוסעים בהן ומשלמים על בילויים משותפים.

כשאנחנו נופשים עם המשפחה של בתי בדרך כלל אנחנו מממנים את החופשה כולה והם משלמים על ארוחות, אטרקציות או בילויים.....

היו חופשות בהן הם קנו את כרטיסי הטיסה ואנחנו את המלון.......וכדומה. 

בסך הכל אני חושבת שיחסית ילדיי הם עצמאיים כלכלית - פרט לצרכים נקודתיים בתקופות ספציפיות. 

בתקופה האחרונה אני באמת לא מצליחה להבין את בתי וחתני, שלטובת רכישת הדירה החדשה והמעבר אליה הכניסו את עצמם לחובות ממש לא הגיוניים, כי זה בדרך כלל ממש לא אופייני להם להתנהל ככה כלכלית. הם מרוויחים יפה ואוהבים דברים יפים ואת החיים הטובים אבל בסך הכל תמיד בעבר היו מאוזנים. אני מקווה שיתגברו על המצב הנוכחי וכמה שיותר מהר ויחזרו לאיזון. 

חשוב לנו שילדינו יהיו עצמאיים כלכלית וגם חשוב לנו שהם יודעים שאנחנו גב עבורם, בעת הצורך. 

מוסמכת

המסלול של פסיכולוגים קליניים בארץ ארוך יותר, לדעתי, מהמסלול ללימודי רפואה. 

בתי עברה את זה לפני שנים, ועכשיו סוף סוף גם אחיינית1 השלימה אותו, ואכן עברה בהצלחה את בחינת ההסמכה שהיתה לה בשני בבוקר. בסוף היא לא ישנה אצלי - מחשש לטילים וביטול כל העניין - אבל נסעה לשם על הבוקר, ולמרות שלא עשו לה חיים קלים - היא היתה מוכנה כראוי ועברה את זה בהצלחה. אושר גדול. אז יש לנו שתי פסיכולוגיות מוסמכות במשפחה...

בדרך חזרה מהבחינה אחיינית1 עברה אצלנו - היו אצלה מצעים ופיג'מות 100% כותנה שגיסתי קנתה לאבא שלי - וכך יצא לנו לשבת לפטפט קצת ולשתות יחד קפה, מה שבחיים הרגילים לא קורה בדרך כלל. בירכנו אותה על הבחינה ואיחלנו לה הצלחה בתחילת דרכה החדשה כפסיכולוגית קלינית מוסמכת. 

בתי גם עברה בהצלחה את הראיון השלישי בניסיונה להתקבל ללימודי הפסיכואנליזה - הפעם הראיון עבר ממש טוב, כמו הראיון הראשון שהיה לה, ולא נותר אלא לקוות שוועדת הקבלה תחליט שהיא ראויה להתקבל ללימודים. בינתיים פשוט מחכים. היא מבחינתה עשתה הכל ועשתה את זה באמת כמו גדולה. המראיינת שאלה אותה למה יש בכלל ראיון שלישי ובתי סיפרה לה את השתלשלות העניינים והיא די הביעה זעזוע, שלא לומר שאט נפש ממה שקרה. בתי התנהגה כמו בוגרת ואמרה לה שלפחות היא מרגישה שהיא למדה משהו מכל החוויה, והמראיינת די נתנה לה להבין שאולי אכן, אבל שזה נשמע לה מיותר לעבור דבר כזה. 

נפגשתי עם 'מחברת' והיה נחמד מאד, למרות שהיא כל הזמן התנצלה בפני שלא כיף להיות איתה בימים אלה ושהיא כל הזמן מתלוננת על משהו. היא באמת עוברת דברים לא קלים - בעיקר עם הבת שלה שנלחמת במחלה שלה - וגם העדר זוגיות ועוד כל מיני ....ואני ממש לא מצפה ממנה שתהיה בטוב בתקופה כזאת. בשביל זה יש חברות, לא? 

היתה לי גם פגישה עם 'היידי' אחרי חודשים שלא הצלחנו להיפגש מסיבות אובייקטיביות לגמרי, וגם זה היה כיף ממש. וכמו בכל פעם אני מקווה שהפעם הבאה לא תהיה בעוד חודשים רבים. 

אחר הצהריים ביקרנו אצל בתי, ובזמן שאני העסקתי את שרי, T עזר לבתי לארוז קצת את המטבח. מדהים איזה דברים מוצאים כאשר אורזים - כאלה ששכחת שיש לך ואת שמחה לגלות מחדש, וכאלה ששכחת שיש לך ואת מבינה שאם לא השתמשת בהם שנים, כנראה שלא תשמשי בהם לעולם ואפשר להיפרד מהם. 

ראינו בקצרה גם את חכמוד - שאמר שלום אבל חזר להסתגר בחדרו - ואת נשמותק שהיה אצל חברים במשחק המבוכים והדרקונים השבועים שלהם, וחזר קצת לפני שהלכנו. 

חתני גם חזר הביתה לפני שהלכנו, עם כאב רוח ומצב רוח מוזר ("למה אתם אורזים? למה ככה? למה לא אחרת?") שעיצבן את T שמייד רצה כבר ללכת. נו, מילא. 

בינתיים תהליך פיטורי המטפלת של הורי הולך בסדר - היא קיבלה יפה מאד את העובדה שהוא החליט לחפש מטפל גבר, ועכשיו רק בודקת אם "גמר החשבון" שחישבנו עבורה תקין מבחינתה. אני מאד מקווה שעד סוף השבוע, שבו היא אמורה לעזוב סופית, היא תעבור להיות זיכרון רחוק. 

אני גם מקווה שהמטפל שאמור להגיע לניסיון ביום ראשון לא יבריז או לא יתגלה כלא מתאים........אבל גם אם כן, הפעם נחפש בנחת. נראה לי שהם במצב שיכולים להסתדר בלי כמה זמן. לפחות כך הם מצהירים וכך אני מקווה............

בשבוע החולף

הפוסט הזה יושב כבר יומיים בטיוטות ובכל פעם מקבל איזה עדכון קטן. 

כרגע שוב יש סכנת מלחמה....בדיוק כמו בשבוע שעבר. מי יודע מה יהיה.....? אף אחד. אז כל עוד זה לא התחיל, עניינים כרגיל. 

אז בשבוע החולף למרות כל הבלבולים הספקתי לא מעט. 

נפגשתי עם 'מחברת' וגם עם 'שלהבת', שכנתי העסוקה כל כך שאנחנו מצליחות לקיים בערך אחד מתוך שלושה מפגשים שאנחנו קובעות לנו. שלהבת תמיד אומרת, שהעיקר שאנחנו קובעות והעיקר שבסוף משהו מכל זה מצליח, והיא צודקת כמובן.

למחברת יש היום יום הולדת - בדיוק כמו לנשיא טראמפ ("אז מה זה אומר עלי?" היא שאלה אותי כשנפגשנו). רק שהיא חגגה בבית עם הילדים שלה, ולא על מדשאת הבית הלבן עם קרבות MMA........😉

במפגש עם 'שלהבת' שוב הלכנו לעגלת הקפה ביישוב, והפעם קצת התאכזבנו ממצבה המוזנח. גם הקפה לא היה משהו אבל המאפינס היו טעימות. 

כשכבר היינו בדרך הביתה 'שלהבת' הזכירה עוד מישהי מהיישוב שהיא התיידדה איתה לאחרונה, אלמנה בגילי, שהתברר שאני יודעת מי זאת - היא היתה נשואה לרופא השיניים שלי שנפטר לפני כמה שנים. 'שלהבת' שאלה אם אהיה מוכנה למפגש משולש יחד עם האלמנה ואני מייד הסכמתי. נראה איך זה יהיה. 

כיון שהארוחה המשפחתית בסופ"ש הזה תוכננה לשבת בצהריים, החלטנו להזמין בששי אחר הצהריים את חברינו הוותיקים 'המהנדס' ו-'ביוכימיה' לקפה, אחרי שנים שלא נפגשנו ארבעתנו ביחד. עם 'ביוכימיה' אני נפגשת בבתי קפה מידי פעם, אבל בפעמים האחרונות שנפגשנו ארבעתנו ל-T די נמאס מהנרגנות של 'המהנדס', שתמיד היתה קיימת אבל מאד הקצינה בשנים האחרונות, ולא בא לו להיות בחברתו. 

אלא שלאחרונה גילינו ש'המהנדס' אובחון עם מחלת הפרקינסון, והרגשתי שלא יפה ככה להתנתק מחברות של כל כך הרבה שנים, במיוחד במצבו.......אז נקטתי יוזמה ושאלתי אם בא להם לבוא לקפה אחר הצהריים בששי. הם נענו בשמחה, אבל בסוף ביטלו בששי בצהריים. 'המהנדס' לא מרגיש טוב......דיווחה 'ביוכימיה'. עצוב. נראה מתי ננסה להזמין אותם שוב. 

הארוחה בשבת בצהריים עם משפחתה של בתי והורי היתה נחמדה מאד וטעימה מאד. 

חתני לא הגיע - היתה לו הגשה של עבודה לתואר (גם הוא באמצע תואר שני עכשיו) וחברים שקבעו איתו על הבוקר התקשו להתעורר...וכל הסיפור נדחה לצהריים. לא נורא, השאר הגיעו וחגגנו לשרי עוד יום הולדת והיה נחמד מאד. בתי הגדילה לעשות וקנתה עבורנו מתנה לילדה - בדיוק את הבגדים והדברים שהיא ידעה שהיא רוצה - כך שהיא היתה מרוצה וגם אנחנו היינו מרוצים. 

עוד השבוע הצלחתי לקחת את אבא שלי לרופאת העור שלנו - שמאד מאד קשה לקבוע אצלה תור מרוב שהיא מבוקשת וגם עובדת מעט מאד. 

מה שקרה, הוא שאבא התלונן על גרד מציק בגב, ושני רופאים שונים ב'אחוזה' הגיעו לאבחנות שונות ומשונות, החל מאלרגיה וכלה ב'גרדת' - אלוהים יודע איך הוא אמור היה לחטוף את זה בתנאים הסטריליים שבהם הם חיים ב'אחוזה'. כמגוון האבחונים כך מגוון הטיפולים שניתנו, והם די שיגעו את הורי, בין היתר עם הצורך להרתיח את כל הכביסה כי גרדת - אם זו האבחנה - מאד מאד מדבקת. 

אני הייתי בארה"ב ולא יכולתי לעזור, אבל איך שחזרתי ארצה התקשרתי למזכירה של הרופאה, פניתי ללב שלה, כמו שאומרים, והצלחתי להשחיל את אבא שלי להתקבל אצלה מעכשיו לעכשיו. 

הרופאה - שכולנו (כולל אחי וגיסתי) מטופלים אצלה וכולנו סומכים על האבחנה שלה במאתיים אחוז, שללה את כל האבחונים, כולל השערות שזו תופעת לוואי של תרופה כלשהי או איזושהי מחלה נסתרת שבאה לידי ביטוי בגירוד. כלל לא מדובר בפריחה, היא פסקה, אלא בפצעונים שנגרמו כתוצאה מהגירוד עצמו. הגירוד לדעתה נגרם מזיעה - שכיבה רבת שעות (שזה ממש נכון, אבא שלי ישן איזה 11 שעות ביממה ומזיע מאד תוך כדי שינה) ושימוש בבדים סינטטיים גם בסדינים וגם בפיג'מה. 

היא נתנה לו שלושה חומרים שונים לטיפול בגרד עצמו, וביקשה לספק לו גם בגדים וגם מצעים של 100 אחוז כותנה. 

נקווה שזה יעזור. בכל מקרה יש לו עדיין תור אליה ביולי (שלא ביטלנו) - ובמקרה הצורך נחזור אליה. 

הלילה אחיינית1 אמורה לישון אצלנו, כי מחר מוקדם בבוקר יש לה את בחינת ההסמכה לפסיכולוגיה הקלינית באיזה קיבוץ בעמק חפר. היא לומדת לבחינה הזאת כבר כמה חודשים, גם תוך כדי המלחמה עם איראן - כאשר גרה אצל אחי וגיסתי עם הקטנה והיה קשה מאד ללמוד ולהתרכז. אבל היא תותחית ואני סומכת עליה שהיא מוכנה ושהיא תצלח את ההסמכה בשלום. אלא מה? עכשיו עם ה"היערכות לטילים מאיראן" שוב, קיום הבחינה כבר מוטל בספק, והיא לא בטוחה שהיא תגיע לישון אצלנו. איזה בלגן. 

בסוגיית המטפלת של הורי, בסוף הם החליטו לפטר אותה ולקחת מטפל גבר. ככה גם היה להם קל יותר לבשר לה על כך, לכאורה לא כי יש להם טענות אליה אלא כי בעת הזאת מתאים להם יותר מטפל זכר. היא קיבלה את זה יפה מאד, לפי מה שהם אמרו, ואני דאגתי שיעשו לה שימוע ויגישו לה מכתב פיטורין תקני עם הודעה מוקדמת וכל הסיפור, שלא תיווצרנה אחר כך בעיות. מה שנותר לי לעשות הוא לחשב עבורם "גמר חשבון" ולסיים את העסקתה כמו שצריך.

בינתיים כבר שוחחתי עם התאגיד ויש להם מישהו מתאים, לדעתם, שיגיע בתחילת השבוע הבא לשבוע ניסיון. באמת שלא משעמם אצלנו. 

קצת מבולבלת....אבל כנראה שאני לא לבד בזה

השבוע קבלתי "טעימות" מעד כמה אני ואנשים סביבי לא לגמרי מפוקסים. 

בכל זאת המציאות שלנו בשנים האחרונות כנראה לא לגמרי מאפשרת מיקוד.

אז היו כמה דברים קטנים - כמו שנתתי לשוכרים פוטנציאלים של הדירה של בתי את מספר הדירה הלא נכון - והם לא הבינו מדוע אף אחד לא עונה להם ולא פותח את הדלת. 

למזלי הם חיכו לנו למטה, כי T לקח על עצמו להשכיר להם את הדירה - גם כי הוא מבין בזה וגם כי זה מוריד מהם (בעיקר מבתי) מטלה שכפי הנראה מלחיצה אותה. 

מזל שנסענו לשם להראות את הדירה, כי עוד מישהי שהתעניינה בשכירות הגיעה באותו הזמן לראות את הדירה - למרות ש-T קבע איתה למחרת באותה השעה. כן, גם היא קצת מבולבלת. 

באותו היום היה יום הולדתה של שרי ודיברנו מראש שנקפוץ אליהם, ובתי קנתה לה במיוחד מתנה מאיתנו (כי אין לי מושג מה לקנות לילדה, היא אוהבת ורוצה דברים שאני פשוט לא מכירה). 

אבל אז במקרה בתי אמרה ל-T ש"ניפגש בים". איזה ים בדיוק? אף אחד לא דיבר איתנו על ים.....בשום שלב. 

אז כן, בתי וודאי ובוודאי מבולבלת, מכל המשימות והעומס שיש עליה. היא שכחה לומר ששרי ביקשה "לחגוג" את יום הולדתה בים. 

נו, טוב, אמרנו. נזרום. נראה את הדירה לשוכרים פוטנציאלים ומשם נגיע לחוף לפגוש אותם. 

כשיצאנו מהדירה התקשרנו לשאול באיזה חוף הם נמצאים. התברר שהם בכלל בדירה החדשה שלהם, עדיין לא יצאו לכיוון הים. "אתם חייבים לראות איזה יופי" היא אמרה, "תבואו קודם לכאן". היינו עם אופנוע (מזל!) אז יצאנו לכיוון, וכמובן שנתתי ל-T את מספר הבית הלא נכון של הדירה החדשה.........מבולבלת, כבר אמרתי?  מזל שאנחנו מזהים את הבניין ועצרנו במקום הנכון. 

בתי חיכתה לנו למטה, ואמרה שהם לא רוצים להתעכב עוד והם כבר יוצאים לים. אז לא עלינו לדירה. לא נורא, היא שלחה לנו אחר כך סרטון שהיא צילמה כשהיתה בפנים. באמת יצא יפה מאד. 

אבל הבלבול הכי גדול והכי מעצבן קרה לי כשהכנתי את המסמכים לחידוש הויזה האמריקאית שלי ו-T התנדב להקפיץ אותם לחברה שמבצעת את הדיוור אל השגרירות וממנה. הייתי מאד מאד מסודרת - הכנסתי למעטפה את הדפים הנדרשים, תמונה תקנית, את הדרכון הישן עם הויזה הקודמת ואת הדרכון החדש שבו יטביעו את החדשה.........

והוא קפץ עם האופנוע לשם, חיכה המון בתור, קיבל מחמאה מהפקידה על כמה הוא הביא חומר מסודר..........ואז שניהם גילו שהכנסתי למעטפה בטעות את הדרכון שלו במקום את שלי! פאדיחות! 

"מה עשית? מה עשית?" הוא התקשר אלי לבשר לי על הטעות. ביקשתי מיליון סליחות. אמרתי שאני אסע בעצמי למחרת, למרות הפקקים ולמרות  החניה........

אבל הבעל המתוק שלי סלח לי, לקח אותי איתו למחרת על האופנוע, לא היה תור בכלל - ומסרנו את המסמכים כמו שצריך, ומשם עוד המשכנו לראשון לציון לניחום אבלים.........אבל זה כבר לא קשור לבלבול.....

אגב טרם שכרו את הדירה. ועוד כשבועיים הם כבר כנראה עוברים. נראה מה יהיה. 

ועוד אגב - היה עוד משהו ממש מצחיק שעשיתי בגלל בלבול.......אני בטוחה שהיה, אלא שאני לא זוכרת מהו 🤣

הסיפור המוזר על הספר של דודתי הפסיכואנליסטית

אחותה של אמא שלי היא פסיכואנליסטית. 

היא גרה בארגנטינה וראיתי אותה ארבע או חמש פעמים בחיי בסך הכל. 

היא צעירה מאמא שלי בשנתיים - כלומר שהיא בת 92 עכשיו - ועד כמה שידוע לי עדיין פעילה בתחום, עד לא מזמן פרסמה ספרים ומאמרים ואפילו עדיין מקבלת מטופלים -  בקטנה. 

אבל כבר לפני שנים עבר בין שתי האחיות חתול שחור, ולמרות שבביקור שלנו עם הורי בארגנטינה בשנת 2010 היא אירחה את כולנו אצלה בבית לארוחת ערב, יחד עם כל בני דודתי וילדיהם והיה מפגש מאד נחמד ונעים, אמא שלי עדיין מסרבת להיות איתה בקשר ואין לה שום דבר טוב לספר עליה. 

אני עצמי שמרתי על קשר רופף כזה או אחר עם דודתי לאורך השנים, ומאז הביקור בארגנטינה יש גם החלפה תדירה יותר של מיילים וברכות לימי הולדת. 

בילדותן ובנערותן היו שתי האחיות בלתי נפרדות, בבית ובתנועה - אבל אז תנועת "השומר הצעיר" אסרה על חברי התנועה ללמוד באוניברסיטה (ברור - הם רצו חלוצים שיעלו ארצה לקיבוץ, ומי שלומד באוניברסיטה בדרך כלל לא נוטה לעשות זאת), אמא שלי היתה ממושמעת ועזבה את הלימודים, ואילו דודתי סירבה לוותר, עזבה את (או גורשה מן?) התנועה. ולא עלתה ארצה, מן הסתם. הוריהן עלו ארצה מעט אחרי הורי, ובין היתר אני יודעת שדודתי נטרה להם טינה על כך שהשאירו אותה לבד. לאורך השנים שתיהן עשו ואמרו דברים שמאד הרגיזו זו את זו....

אין לי מושג איך זה עלה בשיחה, אבל באחד מפגישות הטיפול של בתי אצל הפסיכואנליסטית שלה, היא הזכירה את דודתי ואת עובדת היותה פסיכואנליסטית בארגנטינה. המטפלת הסתקרנה ורצתה לדעת אודותיה יותר פרטים, שבתי לא ידעה לתת, ואז בתי ביקשה ממני לצלם לה את עטיפת הספר האחרון שלה - שהיא שלחה לי לאחר שפורסם (בספרדית כמובן)  - כדי שתוכל להראות לה. 

לאחר שחיפשתי וחיפשתי את הספר לשווא, נזכרתי שהשאלתי אותו לאמא שלי לפני זמן מה. 

התקשרתי אל אמא ושאלתי אותה אם הספר של אחותה נמצא אצלה באמת, והיא ענתה לי: "זרקתי אותו לפח". 

ועל זה נאמר: 🧐🤬😨

עזבו שלא זורקים ספרים - אמא, את עצמך לימדת אותנו את זה. 

עזבו שבכל זאת אחותך כתבה את זה. 

זה הספר שלי. השאלתי לך אותו. באיזו רשות (שלא לומר - חוצפה) החלטת שזה בסדר לזרוק אותו לפח? 

כן, זאת בהחלט אמא שלי. 

בכל מקרה הצלחתי למצוא ברשת מידע אודות דודתי והעברתי לבתי (שגם היא זועזעה מהעניין)....כדי שיהיה לה מה להראות לפסיכואנליסטית שלה. 

בוסטון 05-2026 הימים האחרונים והחזרה ארצה

חזרנו לבוסטון לגשם וקור. הגשם פסק בשלב כלשהו ביומיים האחרונים אבל הקור ליווה אותנו עד לעלייתנו למטוס חזרה ארצה. 

את הימים האחרונים שלנו עם בני, כלתי והנכדים הקדשנו בעיקר להרבה חיבוקים והרבה זמן איכות איתם. 

איך שחזרנו קיקה הודיעה ל-T שהוא "יכול לאפות עוד עוגה" והזמינה עוגת תותים, והוא כמובן נענה ואף נתן לה לעזור להוסיף את התותים ואת הקצפת. 

נסענו איתם בבוקר לגן ולבית הספר וגם אספנו אותם כמה פעמים בסוף היום, על חשבון השנ"צ...היה לנו חשוב יותר להיות איתם מאשר לישון. 

סביבוני התלהב מלימודי היוונית שלי בדואולינגו, אז הורדתי לו לטאבלט דואולינגו לילדים ללימוד עברית והוא נהנה מזה כאילו זה אחד ממשחקי הוידאו שלו, בהם מותר לו לשחק רק בסופי שבוע וגם אז זה מוגבל בזמן. 

בערבים הצטרפנו להשתוללויות שלפני האמבטיה (מה שנקרא אצלם ATTACK TIME), לרחצה עצמה ולסיפורים לפני השינה.

היה לנו יום אחד שלם שבו גם בני וגם כלתי היו פנויים מעבודה ונסענו יחד לבוסטון וטיילנו לאורך טיילת הנמל החדשה שבנו מדרום לטיילת שהכרנו. באותו ערב גם יצאנו ארבעתנו למסעדה שכבר שנים אנחנו מנסים להזמין בה שולחן. אף פעם לא הצלחנו פרט לביקור האחרון באוקטובר, שאז היה לנו שולחן מוזמן לכולנו (כולל בתי כולל בני הדודים שלי) וברגע האחרון ביטלנו כי היינו גמורים מעייפות בסוף יום גדוש פעילות. אז הפעם סוף סוף אכלנו שם ונהנינו מאד. 

הבילוי המשפחתי היה מענג וגם משך הביקור הפעם היה מדויק - לא הספקנו להרגיש שדי, מספיק, רוצים הביתה. ובכל מקרה כבר יש לנו כרטיסי טיסה לביקור הבא בסתיו. 

הטיסה עברה חלקה ובשלום - אבל כיון שזו היתה טיסת יום (בניגוד לטיסת לילה) לא ממש הצלחנו לישון, והגענו ארצה מוקדם בבוקר גמורים מעייפות. 

הגענו ליישוב שלנו ישר להפסקת חשמל בת כשעתיים, ובסופה הגיעו הטכנאים שהזמנו מראש כדי להתקין את המזגן החדש בסלון, לאחר שהמזגן שלנו שבק ממש לפני שטסנו. 

לקח להם יום שלם - עד הערב - להשלים את רוב ההתקנה, ואנחנו כבר לא ראינו בעיניים מרוב עייפות. 

עדיין נותרו להם כמה פעולות כדי להשלים את ההתקנה אבל כבר אפשר להשתמש במזגן והוא מעולה. 

בששי על הבוקר T הצטרף למסע אופנועים לזכרה של התצפיתנית רוני אשל אל בסיס נחל עוז.

זה היה אמור להתקיים במרץ ונדחה כמובן בגלל המלחמה. T אמר שהיה ממש מטורף, כאלף שש מאות אופנועים שנסעו בשיירה מיבנה לנחל עוז. מאד מרגש. 

בזמן הזה אני ביקרתי אצל הורי - הבאתי לאבא תרופות וישבתי איתו על כל מיני משימות טכניות במחשב, בטלפון ובטלוויזיה.....בסך הכל ישבתי אצל כשעה וחצי. 

שוחחנו שוב על המטפלת ועד כמה קשה לאמא איתה, אבל בשורה התחתונה אמא הודיעה לי שהיא לא רוצה כרגע שינויים, ובבקשה להשאיר את המצב כמו שהוא. לא לנסות להחליף אותה. אני לא יודעת אם זו ההחלטה הנבונה נכון לעכשיו אבל לא אפעל בניגוד לרצונם. אבא מרוצה ממנה ואמא אמרה שהם הגיעו לאיזה סטטוס קוו.........מי אני שאתווכח? 

היום אחר הצהריים נקפוץ לבקר אצל בתי ונראה אותה ואת הנכדים.

הם עסוקים מאד עם הדירה החדשה, ובמקביל מנסים להשכיר את הדירה הנוכחית...כדי שלפחות תהיה הכנסה כלשהי בזמן הזה עד שיצליחו (אם יצליחו) למכור אותה. מקווה שההשכרה לפחות תצליח.