אחותה של אמא שלי היא פסיכואנליסטית.
היא גרה בארגנטינה וראיתי אותה ארבע או חמש פעמים בחיי בסך הכל.
היא צעירה מאמא שלי בשנתיים - כלומר שהיא בת 92 עכשיו - ועד כמה שידוע לי עדיין פעילה בתחום, עד לא מזמן פרסמה ספרים ומאמרים ואפילו עדיין מקבלת מטופלים - בקטנה.
אבל כבר לפני שנים עבר בין שתי האחיות חתול שחור, ולמרות שבביקור שלנו עם הורי בארגנטינה בשנת 2010 היא אירחה את כולנו אצלה בבית לארוחת ערב, יחד עם כל בני דודתי וילדיהם והיה מפגש מאד נחמד ונעים, אמא שלי עדיין מסרבת להיות איתה בקשר ואין לה שום דבר טוב לספר עליה.
אני עצמי שמרתי על קשר רופף כזה או אחר עם דודתי לאורך השנים, ומאז הביקור בארגנטינה יש גם החלפה תדירה יותר של מיילים וברכות לימי הולדת.
בילדותן ובנערותן היו שתי האחיות בלתי נפרדות, בבית ובתנועה - אבל אז תנועת "השומר הצעיר" אסרה על חברי התנועה ללמוד באוניברסיטה (ברור - הם רצו חלוצים שיעלו ארצה לקיבוץ, ומי שלומד באוניברסיטה בדרך כלל לא נוטה לעשות זאת), אמא שלי היתה ממושמעת ועזבה את הלימודים, ואילו דודתי סירבה לוותר, עזבה את (או גורשה מן?) התנועה. ולא עלתה ארצה, מן הסתם. הוריהן עלו ארצה מעט אחרי הורי, ובין היתר אני יודעת שדודתי נטרה להם טינה על כך שהשאירו אותה לבד. לאורך השנים שתיהן עשו ואמרו דברים שמאד הרגיזו זו את זו....
אין לי מושג איך זה עלה בשיחה, אבל באחד מפגישות הטיפול של בתי אצל הפסיכואנליסטית שלה, היא הזכירה את דודתי ואת עובדת היותה פסיכואנליסטית בארגנטינה. המטפלת הסתקרנה ורצתה לדעת אודותיה יותר פרטים, שבתי לא ידעה לתת, ואז בתי ביקשה ממני לצלם לה את עטיפת הספר האחרון שלה - שהיא שלחה לי לאחר שפורסם (בספרדית כמובן) - כדי שתוכל להראות לה.
לאחר שחיפשתי וחיפשתי את הספר לשווא, נזכרתי שהשאלתי אותו לאמא שלי לפני זמן מה.
התקשרתי אל אמא ושאלתי אותה אם הספר של אחותה נמצא אצלה באמת, והיא ענתה לי: "זרקתי אותו לפח".
ועל זה נאמר: 🧐🤬😨
עזבו שלא זורקים ספרים - אמא, את עצמך לימדת אותנו את זה.
עזבו שבכל זאת אחותך כתבה את זה.
זה הספר שלי. השאלתי לך אותו. באיזו רשות (שלא לומר - חוצפה) החלטת שזה בסדר לזרוק אותו לפח?
כן, זאת בהחלט אמא שלי.
בכל מקרה הצלחתי למצוא ברשת מידע אודות דודתי והעברתי לבתי (שגם היא זועזעה מהעניין)....כדי שיהיה לה מה להראות לפסיכואנליסטית שלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה