במדור השרביט החם השבוע 27/12/2024 מבקש מוטי שנספר על חוויה של תינוק חדש במשפחה.
רפרפתי בזכרונותי על בואם של תינוקות חדשים למשפחה שלי, החל מהולדתו של אחי - שנולד כשהייתי בת חמש וחצי - דרך הולדת שני ילדיי, וכלה בחמשת נכדיי....
ואז נזכרתי שמוטי כתב גם "או אולי זיכרונות של הוריכם עליכם כתינוקות" וקבלתי החלטה.
כשאני נולדתי הורי גרו בקיבוץ של השומר הצעיר, אחד מהקיבוצים בעוטף עזה. היום קוראים לזה "עוטף עזה", אז הם התייחסו לזה כ"על גבול רפיח". ה"מחבלים" של היום נקראו אז "פדיונים" ו"מסתננים" וגורמים בעיקר נזק וגניבות מהמשק.
הורי הצטרפו בנעוריהם לתנועת "השומר הצעיר" עוד בארגנטינה, והתנועה העלתה את הקבוצה שלהם לישראל בשנת 1956. זו היתה קבוצה גדולה מאד, וכשהם הגיעו ארצה הם חולקו בין שני קיבוצים שונים.
אני נולדתי בשנת 1959. כלומר, עד שאני הגעתי הורי כבר חיו בקיבוץ שלוש שנים. הם התחתנו שנה לפני שנולדתי.
הם הכירו את הקיבוץ, הם הכירו את חברי הקיבוץ, הם הכירו את חוקי תנועת "השומר הצעיר" - שהיו מאד נוקשים, בעצם הכי נוקשים מבין כל תנועות הקיבוצים....
ובכל זאת, כשאני נולדתי, הם נחשפו לחלק הקשה ביותר, מבחינתם, של החיים בקיבוץ.
כשהורי חזרו מבית היולדות נלקחתי הישר לבית התינוקות של הקיבוץ. מרגע זה הייתי שייכת לקיבוץ, והמטפלת האחראית על בית התינוקות שלטה בכל מה שקשור לטיפול בי. שינה, אוכל, החלפת חיתולים, טיפול רפואי - הכל. מסיפוריהם של הורי היא היתה אדם אנטיפת וקשוח ושלטה בבית התינוקות ביד רמה.
להורי היו שעות ביקור קצובות בלבד, ובהתחלה גם אמא שלי הורשתה להגיע להניק בשעות קבועות. בשעות קבועות, שזה אומר כל ארבע שעות. מי שילד תינוק יודע שמעטים התינוקות שאוכלים כל ארבע שעות על השעון. אמא שלי מספרת שהיא היתה עומדת מחוץ לחלון בית התינוקות, רואה שאני מתחילה לבכות כבר אחרי שלוש שעות, אבל לא נתנו לה להיכנס. הייתי בוכה ובוכה ובסוף נרדמת, וכשנתנו לה סוף סוף להיכנס - הייתי מותשת ובקושי אכלתי.
כל הזמן ירדתי במשקל.
גם הישבן שלי היה אדום מפריחה כי גם החליפו חיתול בשעות קבועות. באיזשהו שלב זה היה גרוע כל כך שאבא שלי הזעיק את אחיו, רופא ילדים שגר אז בארץ ועבד בבית חולים תל השומר (הוא היגר אחר כך לארה"ב, הוא האבא של בת דודי מאורגון), והוא הזדעזע ממצבי ונתן הוראות קשוחות למטפלת. לא יודעת עד כמה זה עזר.
בשבת הורי היו מקבלים אותי הביתה לאוהל שלהם לכמה שעות (אז עוד לא היו לכל חברי הקיבוץ מבני קבע). הם מספרים שאלה היו שעות האושר, אבל הן היו מעטות.
בעיקר אני זוכרת סיפורים על הורי עומדים מחוץ לחלון בית התינוקות ומסתכלים בעצב עלי, נעמדת במיטה ובוכה ורוצה אותם.
זה שבר אותם, ואחרי כמה חודשים אבא שלי נסע לירושלים, חיפש עבודה ומגורים, וכשהייתי בת שמונה חודשים הם לקחו אותי ואת הבגדים שעל גבם - לא נתנו להם לקחת איתם שום דבר ממה שהם הביאו איתם מארגנטינה, כי זה כבר היה רכוש הקיבוץ - ועזבו לירושלים.
אבא שלי עבד כאופה בלילות במאפיית לחם גדולה, התגוררנו ב"אזבסטונים" בתלפיות, בחברת עוד זוגות של עולים חדשים. לא היה להם כלום, אבל היינו שלושתנו ביחד. הם מספרים שלא נתתי להם לצאת לי מטווח הראייה. אפילו לצאת לתלות כביסה בחוץ הם היו צריכים לקחת אותי איתם. הייתי בחרדת נטישה כנראה כל הזמן. גם לא הפסקתי לאכול. עליתי מאד במשקל ופיתחתי סנטר כפול. הם קראו לי בחיבה "צ'רצ'יל".
בכלל, רוב הילדות חייתי בפחדים, והשאיפה שלי כילדה קטנה היתה שנהיה כל הזמן ביחד, יום ולילה, יחד באותו החדר, באותה המיטה. שנים עברתי אליהם למיטה בלילות בגלל חלומות רעים.
אגב מבחינת הקיבוץ הורי נחשבו בוגדים, כמובן, והם לא חזרו לשם לביקור במשך שנים. אני עצמי ביקרתי בקיבוץ בו נולדתי רק פעם אחת - הייתי בת 17 אם אינני טועה.
אז זה הסיפור שלי של תינוקת חדשה במשפחה....כשאני הייתי התינוקת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה