אני מתיישבת לכתוב על הנושא הזה בתוך מכונת זמן - כאילו השנים האחרונות לא קרו. כאילו אני עדיין חיה במדינה שבה לא משנה איזו מפלגה שלטת, בין אם זו שהצבעתי בעדה ובין אם לאו, בסך הכל אני מרגישה שאני כאזרחית די מעניינת אותה ומעסיקה אותה.
בינינו - לא יודעת אם באמת היו ממשלות כאלה, אבל בהחלט פעם הרגשתי שזה המצב. גם אם זה לא בהכרח היה נכון.
אז במכונת הזמן שלי, הצמידות הזאת שקיימת בין יום הזיכרון לבין יום העצמאות משקפת לי בעצם את החיים כפי שהם במציאות. שמחה ועצב מהולים ביחד. מישהו נפטר ומישהו נולד, מישהו מתחתן ומישהו נפרד, מישהו חולה ומישהו מבריא.
איכשהו בחיים זה תמיד הולך ביחד, וביום הזיכרון ויום העצמאות תמיד הרגשתי איכשהו, שכדי להשיג את האחד אנחנו חייבים לעבור דרך השני - ולכן אך טבעי שנציין אותם ביחד, בזה אחר זה. כן, כרוכים זה בזה לעד.
הזמן הכי קשה הוא תמיד בשעה/שעתיים האחרונות של יום הזיכרון, כאשר הסיפורים של הנופלים והפצועים והמשפחות השכולות עדיין מהדהדים בתוך הגוף, כאשר השירים העצובים והיפים עדיין ממלאים את הראש ואת הלב..........עם המודעות לכך שעוד מעט מתחילים לחגוג ולשיר ולרקוד (פעם היינו רוקדים ברחובות ביום העצמאות) ולצפות בזיקוקים.....המעבר הזה קשה.
אבל בתוך החג עצמו, תמיד אני זוכרת שהעובדה שאנחנו כאן - במדינה משלנו, בעצמאות, בבטחון יחסי - ובעיני זה ערך בפני עצמו.
ואני יודעת שלא מושלם, ואני יודעת שמתקיים גם אי צדק.
והייתי רוצה לפתור את אי הצדק הזה, אבל לא לוותר על הבית לשם כך. מסובך.
השנה בבוקר יום הזיכרון אבא שלי עבר אירוע לבבי וצינתור.
אז יום הזיכרון ויום העצמאות תשפ"א כבר צבוע אצלי בדאגה אישית מסוג אחר. ה"בילוי" העיקרי שלי בחג הזה הוא במחלקת טיפול נמרץ לב.
בסך הכל אפשר לומר שאבא בסדר, המהירות והדיוק שבהם טופל מרגע שהתחיל לחוש ברע - בתוספת מצבו הגופני המצוין - תרמו לכך שהוא עבר את האירוע הזה בשלום ונראה שהוא יהיה בסדר. אפילו בסדר גמור. אבל אולי כך באמת באה לידי ביטוי אצלי כל המשמעות של ה"חבילה" הזאת שנקראת יום הזיכרון ויום העצמאות. סכנת החיים, הטיפול מציל החיים הנדרש, ההתאוששות, השמחה שמהולה בדאגה שאחרי.
חג עצמאות שמח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה