בוקר נעים קידם את פני כשהתעוררתי היום.
T התעורר מלא מרץ ויצא להליכה עוד לפני הקפה של הבוקר.
התאוששנו לגמרי מהוירוס המגעיל של תחילת השבוע, וכבר אתמול לפנות ערב יצאנו להליכה נמרצת ברחבי היישוב.
אני יצאתי לגינה הבוקר, לראשונה מזה כמה שבועות, עם הקפה והמחשב.
עוד לא סתיו ממש (ועוד צפויים ימים לוהטים וממש בקרוב) אבל מודה על כל מתנה קטנה כזו שהטבע והאקלים מואילים בטובת להעניק לי.
הקורונה ממשיכה להשתולל באין מפריע. אם כבר אז להיפך, נראה שעוזרים לה לא מעט. כל מי שעסוק בהסתכל על מה שעושה האחר ואומר "אם הוא ככה אז למה דווקא אני?" בעצם פוגע בעצמו, בסובבים לו, באהוביו. אני לא מצליחה להבין את זה. כאילו מדינה שלמה (טוב, לא מדינה שלמה אבל אלה שעושים הרבה רעש ומשמיעים קולם ברמה) חזרה לגנון.
גם ביישוב שלי יש עלייה במספר המאומתים, וכך בכל הארץ, ולכן אני מסרבת להיגרר עכשיו להאשמת מגזרים שלמים.
וזה נכון שיש טעויות בבדיקות, וזה נכון שרוב המאומתים הם חסרי תסמינים או בעלי תסמינים קלים, אבל הם מפיצים את הנגיף הלאה לכל עבר ואני מתחילה לחשוש שנבואתו המקורית של T אי אז בפברואר או מרץ שכולנו נחטוף בסוף, אכן תתגשם.
בינתיים אנחנו עושים את הכל (כמעט) כדי שזה לא יקרה.
נכון, אנחנו חוטאים בחשיפה לנכדינו.
עכשיו יותר מתמיד בתי וחתני זקוקים לעזרתנו - הם חייבים לעבוד, ולא תמיד מצליחים לתמרן כך שכאשר האחד עובד השני פנוי לילדים - ועכשיו שהבראנו אנחנו חוזרים לתת כתף בעניין הזה.
והאמת היא שדווקא עכשיו כאשר הנכדים לא במסגרות ופחות חשופים לסכנות הדבקה, המפגש איתם הופך עבורנו לקצת פחות מסוכן.
איכשהו הבנו שמותר להביא ילדים למטפל/ת ובמקרה הזה המטפל/ת זה אנחנו. מקווה שלא נתבדה בעניין הזה.
חדשות אני בקושי שומעת אבל בכל זאת כל האיכס והבלגן מצליח לחלחל ואני די בעניינים. מבחיל. מנותק מהמציאות. נחוש להרוס את המדינה הזאת ואת אזרחיה באופן סופי.
אז נושמת את אוויר הבוקר ומקשיבה לציוץ הציפורים ולוגמת מהקפה.
מחבקת את הנכדים כאשר הם כאן ומודה שהם קיימים.
מדברת עם חברים ובני משפחה בטלפון.
מתעמלת וישנה ואוכלת כמו שצריך וקוראת וצופה בסרטים ובסדרות, עובדת באימון בהתכתבות ומתרגלת בעצמי את מה שאני מנסה ללמד את המתאמנים שלי: רוגע ושלווה אישית והרמוניה נפשית בלי קשר לנסיבות.
לא אומרת שזה תמיד אפשרי. אבל זו השאיפה.
בבוסטון הרחוקה כבר סתיו ממש - הלילות קרים והימים עדיין נעימים.
הם רשמו את תינוקי לגן (במתכונת קורונה) ואני מקווה שהוא יתאקלם וגם ייהנה ובעיקר שיוכלו סוף סוף לחזור לאיזושהי שיגרת עבודה ויצירה בשעות שהם בלעדיו, למרות שהקורונה לא מאפשרת להם כמעט עבודה. הם מלמדים ובית הכנסת גם מזמין אותו לנגן ולהקליט הופעות בתקופת החגים (רפורמי כמובן). כל עבודה מתקבלת בברכה.
כלתי הגישה את בקשת הויזה ואנחנו כולנו ממתינים לגזר הדין בנשימה עצורה.
במקביל בקשנו מהם לבחון אפשרויות חלופיות לקבלת ויזת עבודה. תקופה לא פשוטה.
גיסתי ממשיכה להחלים לאיטה וחזרה לעבוד (מהבית כמובן), ולמרות שעדיין כאובה וחלשה, אני מאמינה שזה עושה לה טוב להיות עסוקה, לעזור לצוות בית הספר, לתלמידים, להרגיש מועילה ונחוצה. לכאורה יש לה עדיין אישור מחלה אבל כל עוד מאפשרים לה לעבוד מהבית היא מעדיפה לעשות זאת.
יוצאת כרגע לטיפול דיקור אצל 'שנטי' ואחר כך תבוא בתי עם הנכדים.
שיגרת קורונה. המשך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה