ששי בערב ואנחנו לבד.
מלכתחילה לא היה מתוכנן שבתי והמשפחה יתארחו כאן הערב, כי הם היו אמורים להתארח אצל הסבתא השנייה היום, אמו של חתני. אבל בנוסף נוקת שוב חולה - חום והקאות ושלשולים. ואיזה "בולקל'ה" מגעיל שהתפתח לה בחיך, כנראה כתוצאה מחוסר הצלחה של שן חדשה להבקיע את החניכיים (זה מה שאמר הרופא המקוון שדיברו איתו אחרי שגילו להפתעתם שהמוקד של קופת החולים סגור בשעה שהיה אמור להיות פתוח). עוד אמר הרופא, שזה לא כואב לה ולא מסוכן (לא מהווה זיהום או משהו דומה) ושזה יתפוצץ מעצמו ברגע שהשן תצליח לבקוע, ואכן יותר מאוחר אחר הצהריים זה קרה. ובתי עוד לא התאוששה מהגועל של זה.
בעיקר אמר הרופא שהוירוס שלה מדבק מאד.
מסכנונת הקטנטונת.
וגם חתני כבר דיווח שהוא לא מרגיש טוב.
אז הם בסוג של בידוד - לא מפאת קורונה - אבל לא ברור אם הם נדבקו מהקטנה, ומעדיפים להסתגר בבית עד יעבור זעם.
נשמותק כעס מאד על זה ולא היה מוכן להקשיב לעובדות.
הוא מרגיש טוב ואין לו מושג למה אומרים שהוא עלול להדביק אחרים (למשל אותנו) והוא רוצה לישון אצל מישהו והוא רוצה והוא רוצה עכשיו.
וזה מאד מובן לגמרי כשזה מגיע מילד בן שמונה.
אבל הבנתי שהרבה מאד מבוגרים בעצם מתנהגים אותו הדבר.
וכנראה בגלל זה יש כל כך הרבה נדבקים.
גיסתי (מחלימה לאטה מהניתוח, עושה בצייתנות את התרגילים שנתנה לה הרופאה, מצליחה לשחרר ולא להתעקש לעבוד או לתפקד בבית) סיפרה שחבר של החתן שלהם, שדחה חתונה כבר כמה פעמים מאז תחילת הקורונה, דיווח שסוף סוף החתונה תתקיים.
"איך זה יכול להיות?" שאל הבחור, בעלה של אחיינית1.
"מאד פשוט" סיפר החבר החתן המיועד. "באולם סיכמו איתי שהם מעמידים אנשים מטעמם בכל הצמתים ובכל הרחובות שמובילים אל האולם, וברגע שיראו משטרה מגיעה, יודיעו לנו ומייד נפנה את רחבת הריקודים ונתיישב בקפסולות".
גיסתי סיפרה שלסתו של החתן שלה נשמטה בתדהמה.
"אני לא מבין," הוא אמר לחבר - שעד אותו הרגע היה משוכנע שהוא בחור אינטליגנטי, הגיוני, נורמטיבי לגמרי - "מה הקשר למשטרה? אתה לא חושש להידבק? להדביק קרובי משפחה, חברים?"
וזו דוגמא, לצערי לא יוצאת דופן, איך אנשים בוגרים בוחרים להתעלם מהמציאות (עזבו את ההנחיות) כי היא לא נוחה להם.
לא יודעת איך בתי תשרוד סגר נוסף, אחרי שהילדים היו בבית כל אוגוסט והיא לא יצאה אפילו ליום חופשה אחד. אני מניחה שהיא תשרוד כמו כולם - אבל במצטבר זה יזיק לה לבריאות.
היא כבר הודיעה לכל המטופלים שלה שהיא ממשיכה לעבוד. היא נחשבת לעובדת חיונית ולכן אין בעייה שהיא תמשיך לעבוד.
אם ירצו - היא תטפל שוב דרך זום. אם ירצו - היא תגיע לקליניקה. היא לא מתכוונת להפסיק לעבוד. איך ומה - אני מניחה שהיא תסתדר עם חתני בתורנויות.
לא פשוט המצב הזה.
ולפחות להם יש עבודה. בינתיים. ומה עם כל אלה שעדיין מובטלים עוד מהנאגלה הקודמת? עם כל אלה שהעסק שלהם נסגר או מתנדנד על חוט השערה?
ומישהו חושב שניתן יהיה לאכוף את הסגר הזה? לי יש הרגשה שסגר כזה אפשר לעשות רק פעם אחת. ואת הפעם ההיא בזבזו ולא נערכו ליום שאחרי. לא יודעת מה יהיה.
יום ששי בערב ואנחנו לבד.
T הכין סיר ענקי של מרק עוף עם ירקות.
אני ניצלתי את החופש מאירוח להשלים קצת צפייה בסדרות.
סוף שבוע שקט. בסך הכל מתאים לי.
רק שיהיו כולם בריאים. שנהיה כולנו בריאים.
מלכתחילה לא היה מתוכנן שבתי והמשפחה יתארחו כאן הערב, כי הם היו אמורים להתארח אצל הסבתא השנייה היום, אמו של חתני. אבל בנוסף נוקת שוב חולה - חום והקאות ושלשולים. ואיזה "בולקל'ה" מגעיל שהתפתח לה בחיך, כנראה כתוצאה מחוסר הצלחה של שן חדשה להבקיע את החניכיים (זה מה שאמר הרופא המקוון שדיברו איתו אחרי שגילו להפתעתם שהמוקד של קופת החולים סגור בשעה שהיה אמור להיות פתוח). עוד אמר הרופא, שזה לא כואב לה ולא מסוכן (לא מהווה זיהום או משהו דומה) ושזה יתפוצץ מעצמו ברגע שהשן תצליח לבקוע, ואכן יותר מאוחר אחר הצהריים זה קרה. ובתי עוד לא התאוששה מהגועל של זה.
בעיקר אמר הרופא שהוירוס שלה מדבק מאד.
מסכנונת הקטנטונת.
וגם חתני כבר דיווח שהוא לא מרגיש טוב.
אז הם בסוג של בידוד - לא מפאת קורונה - אבל לא ברור אם הם נדבקו מהקטנה, ומעדיפים להסתגר בבית עד יעבור זעם.
נשמותק כעס מאד על זה ולא היה מוכן להקשיב לעובדות.
הוא מרגיש טוב ואין לו מושג למה אומרים שהוא עלול להדביק אחרים (למשל אותנו) והוא רוצה לישון אצל מישהו והוא רוצה והוא רוצה עכשיו.
וזה מאד מובן לגמרי כשזה מגיע מילד בן שמונה.
אבל הבנתי שהרבה מאד מבוגרים בעצם מתנהגים אותו הדבר.
וכנראה בגלל זה יש כל כך הרבה נדבקים.
גיסתי (מחלימה לאטה מהניתוח, עושה בצייתנות את התרגילים שנתנה לה הרופאה, מצליחה לשחרר ולא להתעקש לעבוד או לתפקד בבית) סיפרה שחבר של החתן שלהם, שדחה חתונה כבר כמה פעמים מאז תחילת הקורונה, דיווח שסוף סוף החתונה תתקיים.
"איך זה יכול להיות?" שאל הבחור, בעלה של אחיינית1.
"מאד פשוט" סיפר החבר החתן המיועד. "באולם סיכמו איתי שהם מעמידים אנשים מטעמם בכל הצמתים ובכל הרחובות שמובילים אל האולם, וברגע שיראו משטרה מגיעה, יודיעו לנו ומייד נפנה את רחבת הריקודים ונתיישב בקפסולות".
גיסתי סיפרה שלסתו של החתן שלה נשמטה בתדהמה.
"אני לא מבין," הוא אמר לחבר - שעד אותו הרגע היה משוכנע שהוא בחור אינטליגנטי, הגיוני, נורמטיבי לגמרי - "מה הקשר למשטרה? אתה לא חושש להידבק? להדביק קרובי משפחה, חברים?"
וזו דוגמא, לצערי לא יוצאת דופן, איך אנשים בוגרים בוחרים להתעלם מהמציאות (עזבו את ההנחיות) כי היא לא נוחה להם.
לא יודעת איך בתי תשרוד סגר נוסף, אחרי שהילדים היו בבית כל אוגוסט והיא לא יצאה אפילו ליום חופשה אחד. אני מניחה שהיא תשרוד כמו כולם - אבל במצטבר זה יזיק לה לבריאות.
היא כבר הודיעה לכל המטופלים שלה שהיא ממשיכה לעבוד. היא נחשבת לעובדת חיונית ולכן אין בעייה שהיא תמשיך לעבוד.
אם ירצו - היא תטפל שוב דרך זום. אם ירצו - היא תגיע לקליניקה. היא לא מתכוונת להפסיק לעבוד. איך ומה - אני מניחה שהיא תסתדר עם חתני בתורנויות.
לא פשוט המצב הזה.
ולפחות להם יש עבודה. בינתיים. ומה עם כל אלה שעדיין מובטלים עוד מהנאגלה הקודמת? עם כל אלה שהעסק שלהם נסגר או מתנדנד על חוט השערה?
ומישהו חושב שניתן יהיה לאכוף את הסגר הזה? לי יש הרגשה שסגר כזה אפשר לעשות רק פעם אחת. ואת הפעם ההיא בזבזו ולא נערכו ליום שאחרי. לא יודעת מה יהיה.
יום ששי בערב ואנחנו לבד.
T הכין סיר ענקי של מרק עוף עם ירקות.
אני ניצלתי את החופש מאירוח להשלים קצת צפייה בסדרות.
סוף שבוע שקט. בסך הכל מתאים לי.
רק שיהיו כולם בריאים. שנהיה כולנו בריאים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה