כשהייתי קטנה שיחקתי המון במשחקי קופסא.
בהתחלה עם הורי ובהמשך עם חברות, וכמובן עם אחי (שתמיד היה חייב לנצח והיה עושה סצינות איומות בכל פעם שזה לא קרה).
אחד מהמשחקים הזכורים לי במיוחד לטובה היה המשחק "חבילה הגיעה" של אפרים קישון, שבדומה לספרים שלו, לסרטים שלו ולמאמרים שלו - תכנן את המשחק על תפארת הביורוקרטיה והשלומיאליות הישראלית המעצבנת.
לפני כמה חודשים ראיתי שיצאה מהדורה חדשה של המשחק ובהחלטה של רגע קניתי, במן מחשבה די תיאורטית שאשחק עם הנכדים בימי החורף הקרים.
ובכן, המחשבה הפכה ללא תיאורטית לגמרי בשבוע שעבר, כשפתחתי את הקופסא בהיסוס והסברתי לחכמוד ולנשמותק את מהות המשחק.
בזמן שפרשנו את הלוח, חילקנו את הכספים ההתחלתיים לכל משתתף, בחרנו שחקן כל אחד מאיתנו והטלנו את הקוביה, הכנתי אותם מראש שזה משחק מאד מעצבן.
"אתם מכירים את זה שאמא או אבא מקבלים הודעה שהגיעה להם חבילה בדואר?" שאלתי, והם כמובן הנהנו מתוך היכרות עמוקה עם התהליך - אמא ואבא שלהם אוהבים מאד להזמין דברים בדואר דרך האינטרנט.
"אז במשחק הזה קורה אותו הדבר, אלא שאני כבר מזהירה אתכם שברגע שתרצו לקבל את החבילה שלכם, יתחילו לשלוח אתכם להביא כל מיני תעודות מכל מיני משרדים וישגעו אתכם עד שבסוף כנראה תצטרכו להגיע לנמל כדי לקבל את החבילה שלכם שם".
"באמת???" התפלצו הקטנים, וזה נשמע להם דווקא כמו הרפתקאה נהדרת.
התחלנו לשחק ומהר מאד הם נתקלו במשבצות "סימני השאלה" שבהם צריך להרים קלף הפתעה - שלפעמים מזכה אותם בכסף אבל בדרך כלל גובה להם קנס או תשלום כלשהו או מטלה מנג'סת....
בין אם זה "עגלת תינוק דרסה אותך, קבל פיצויים..." שבילדותי זה היה 24 לירות ועכשיו זה משהו כמו 150 ש"ח, או "חבריך הזמינו אותך למסעדה, שלם 375 ש"ח"....
מהר מאד (הרבה יותר מהר ממה ששיערתי) הם גילו את דוכני הפיס ברחבי הלוח, והתעקשו להתעכב שם (על חשבון התקדמותם במשחק) עד שזכו (צריך לקבל מספר מדויק כדי לזכות, והם ממתינים על המשבצת שלהם ומטילים את הקוביה שוב ושוב עד שהמספר הזה עולה......
המשחק ארוך ומייגע, בעיקר כי בכל פעם שכבר מגיעים למשהו, נוחתים על משבצת של "הפסקת צהריים, המתן מהלך אחד" או משבצת שמורה עליך ללכת למשרד כלשהו להביא משם עוד תעודה, או להסתפר, או להצטלם לתמונת דרכון, או לקבל חיסון נגד כלבת............
אבל נכדיי צוהלים ומבסוטים וממלאים בשמחה את כל מטלות הביורוקרטיה, ובכל פעם שצריך להפסיק לשחק - כי צריך ללכת לישון או להסיע אותם הביתה - אני מצלמת את תמונת הלוח, שומרת את הכספים והתעודות שנצברו עד כה לכל משתתף בקופסא קטנה נפרדת, וממשיכים בפעם הבאה.........
ושמחה על כך שהילדים האלה עדיין משחקים במשחקי קופסא, ולא רק בטאבלט, במחשב ובסמארטפון
ושמחה גם על כך שהם כבר יודעים מושגים כמו "תעודת זהות", "תעודת יושר" (לא פחות חשוב במדינתנו), ואפילו "תעודת נישואים של סבתא" - קצת פחות צוהלת מכך שהם כבר מכירים את מפעל הפיס...........
בהתחלה עם הורי ובהמשך עם חברות, וכמובן עם אחי (שתמיד היה חייב לנצח והיה עושה סצינות איומות בכל פעם שזה לא קרה).
אחד מהמשחקים הזכורים לי במיוחד לטובה היה המשחק "חבילה הגיעה" של אפרים קישון, שבדומה לספרים שלו, לסרטים שלו ולמאמרים שלו - תכנן את המשחק על תפארת הביורוקרטיה והשלומיאליות הישראלית המעצבנת.
לפני כמה חודשים ראיתי שיצאה מהדורה חדשה של המשחק ובהחלטה של רגע קניתי, במן מחשבה די תיאורטית שאשחק עם הנכדים בימי החורף הקרים.
ובכן, המחשבה הפכה ללא תיאורטית לגמרי בשבוע שעבר, כשפתחתי את הקופסא בהיסוס והסברתי לחכמוד ולנשמותק את מהות המשחק.
בזמן שפרשנו את הלוח, חילקנו את הכספים ההתחלתיים לכל משתתף, בחרנו שחקן כל אחד מאיתנו והטלנו את הקוביה, הכנתי אותם מראש שזה משחק מאד מעצבן.
"אתם מכירים את זה שאמא או אבא מקבלים הודעה שהגיעה להם חבילה בדואר?" שאלתי, והם כמובן הנהנו מתוך היכרות עמוקה עם התהליך - אמא ואבא שלהם אוהבים מאד להזמין דברים בדואר דרך האינטרנט.
"אז במשחק הזה קורה אותו הדבר, אלא שאני כבר מזהירה אתכם שברגע שתרצו לקבל את החבילה שלכם, יתחילו לשלוח אתכם להביא כל מיני תעודות מכל מיני משרדים וישגעו אתכם עד שבסוף כנראה תצטרכו להגיע לנמל כדי לקבל את החבילה שלכם שם".
"באמת???" התפלצו הקטנים, וזה נשמע להם דווקא כמו הרפתקאה נהדרת.
התחלנו לשחק ומהר מאד הם נתקלו במשבצות "סימני השאלה" שבהם צריך להרים קלף הפתעה - שלפעמים מזכה אותם בכסף אבל בדרך כלל גובה להם קנס או תשלום כלשהו או מטלה מנג'סת....
בין אם זה "עגלת תינוק דרסה אותך, קבל פיצויים..." שבילדותי זה היה 24 לירות ועכשיו זה משהו כמו 150 ש"ח, או "חבריך הזמינו אותך למסעדה, שלם 375 ש"ח"....
מהר מאד (הרבה יותר מהר ממה ששיערתי) הם גילו את דוכני הפיס ברחבי הלוח, והתעקשו להתעכב שם (על חשבון התקדמותם במשחק) עד שזכו (צריך לקבל מספר מדויק כדי לזכות, והם ממתינים על המשבצת שלהם ומטילים את הקוביה שוב ושוב עד שהמספר הזה עולה......
המשחק ארוך ומייגע, בעיקר כי בכל פעם שכבר מגיעים למשהו, נוחתים על משבצת של "הפסקת צהריים, המתן מהלך אחד" או משבצת שמורה עליך ללכת למשרד כלשהו להביא משם עוד תעודה, או להסתפר, או להצטלם לתמונת דרכון, או לקבל חיסון נגד כלבת............
אבל נכדיי צוהלים ומבסוטים וממלאים בשמחה את כל מטלות הביורוקרטיה, ובכל פעם שצריך להפסיק לשחק - כי צריך ללכת לישון או להסיע אותם הביתה - אני מצלמת את תמונת הלוח, שומרת את הכספים והתעודות שנצברו עד כה לכל משתתף בקופסא קטנה נפרדת, וממשיכים בפעם הבאה.........
ושמחה על כך שהילדים האלה עדיין משחקים במשחקי קופסא, ולא רק בטאבלט, במחשב ובסמארטפון
ושמחה גם על כך שהם כבר יודעים מושגים כמו "תעודת זהות", "תעודת יושר" (לא פחות חשוב במדינתנו), ואפילו "תעודת נישואים של סבתא" - קצת פחות צוהלת מכך שהם כבר מכירים את מפעל הפיס...........
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה