יום חמישי, 26 במאי 2022

נכדים, בריאות ויוקר המחייה

השבוע לא היה שבוע טוב מבחינת הבריאות של T. 

היה לו עוד התקף כאב בבטן העליונה - קשה מאד אבל למזלו קצר מאד. לחוסר מזלו של שותפנו, זה שוב קרה כשהם היו ביחד. אחרי שההתקף חלף T עדיין הרגיש חלש וחסר אנרגיות, גם מערכת העיכול לא מסתדרת לו לגמרי, ואם הוא סוף סוף קבע את התור לביקורת אצל הפרופסור (אמנם רק לאחר שנחזור מארה"ב) סימן שהוא באמת מבין שמשהו לא בסדר. או לפחות מודאג. או לפחות מתבאס שכל הסיפור הזה עדיין לא הרחק מאחוריו. 

כל זה לא מונע בעדו להמשיך להתעמל כל בוקר - בין אם בהליכה/ריצה בחוץ ובין אם בחדר הכושר. לפעמים הוא מקצר מעט את האימון כי אין לו מספיק כוח. עקשנות לא חסרה לו. 

זה גם לא מנע בעדו לצאת לשייט עם אחיו, ולמרות שבאותו בוקר הוא לא הרגיש טוב כל כך, בשייט עצמו הוא הרגיש מצוין. זה עשה לו טוב. 

השבוע גם בקרנו אצל הנכדים איזה אחר צהריים אחד. אני תכננתי לנסוע אליהם לבד כי T היה אמור להיות בפגישה עם לקוחות אבל אז התברר שהפגישה בכלל מתוכננת למחרת היום. 

הביקור היה ממש נחמד. כולם שמחו ממש לקראתנו, וזה תמיד מחמם את הלב. קבלנו המון חיבוקים - אבל ממש המון - מכל השלושה וגם מבתי. שרי רצתה לשחק עם בובת הספיידרמן החדשה שלה - הילדה חולה על ספיידרמן. לבובה שלה יש אביזר של קורי עכביש שיורה חיצי פלסטיק, ואני זרמתי איתה ובמשך זמן רב היא פשוט ירתה את החיצים ואני התפעלתי. אני מנסה להיזכר איך היא אומרת ספיידרמן - זה נשמע משהו כמו "סָפְֶֶּּרְפֶּר" - מצחיק וממוגג. אני גם מתמוגגת מאיך שהיא אומרת "שרפרף". זה משהו כמו עַפעַפְעַף.

חכמוד היה זקוק לעזרה בהתקנה של משחק פורטנייט על המחשב שלו ובתי אמרה לו ש"סבתא אלופה במחשבים". הוא האמין לה, בתיאוריה, אבל אחרי ההתקנה הוא ממש התפעל ושוב קיבלתי המון חיבוקי תודה.

נשמותק פרש לחדרו בשלב כלשהו עם ספר אבל הגיח מידי פעם רק כדי לקבל עוד חיבוקים. הזמנתי לו ולחכמוד את שני הספרים הראשונים בסידרת "כנפי האש" שנדמה לי שהם יאהבו. בינתיים הזמנה עדיין בסטטוס "בטיפול". אני מקווה שיישלחו אליהם בקרוב. בכוונה נתתי את הכתובת שלהם כי אנחנו טסים בשבוע הבא לבוסטון. 

לשרי יש יום הולדת בתחילת יוני, כאשר לא נהיה כאן, אז שאלנו מה היא רוצה מאיתנו מתנה ליום הולדת והיא ביקשה "את הבובות של החצר". 


אחרי בירור קצר עם הגננות, התברר שיש בחצר הגן בובות - שנמכרות רק לגני ילדים - ששרי ממש אוהבת. בתי שוחחה עם החנות והזמנו שתיים מהן, שכבר הגיעו, וביום ששי כשהם יבואו ניתן לה אותן. 

היה ממש נחמד לבלות יחד ובמיוחד הצחיקה אותי הקטנה כשאמרה שהיא רוצה ללכת לבקר אצל חברה מהגן. בתי קבעה עם האמא של החברה וקיבלה ממנה את הכתובת אבל לא זכרה את שם המשפחה של הקטנה כדי לדעת באיזו דירה היא גרה, ושאלה את שרי מה שם המשפחה. שרי ענתה "אמא שלה ואבא שלה". כאילו, מה לא ברור? זו המשפחה! מתוקה הקטנה הזאת. 

במהלך הביקור דברנו הרבה עם בתי על הרצון שלהם לעבור דירה ועל חוסר היכולת שלהם לעשות זאת. נדמה לי שכבר סיפרתי כאן על העניין הזה - T אמר להם כבר לפני כשנתיים שעכשיו זה הזמן ושיזדרזו עם החיפושים וקבלת ההחלטות - אבל לבתי ולחתני יש קצב משלהם לעשות דברים, תמיד, ועד שהם התעוררו המחירים רק עלו והאמירו עוד ועוד. בנוסף הם מחפשים רק דירה מסוג מסוים בגודל מסוים בשכונות מסוימות (ורק בהרצליה), ובזמן שהם חיפשו וניהלו משא ומתן עם כמה קבלנים - המחירים רק המשיכו לעלות. גם דירות שטרם נמכרו במשך כמה וכמה חודשים המשיכו להתייקר. לדעתו של T הם גם לא מעריכים נכון כמה הם עשויים לקבל עבור מכירה הדירה הנוכחית שלהם. 

באיזה שהוא שלב הם פשוט ירדו מזה כי הבינו שזה לא ריאלי. לא משנה כמה הם חסכו וכמה משכנתא הם מסוגלים לקחת וכמה יקבלו על הדירה שלהם - את מה שהם רוצים לקנות אין להם שום סיכוי להשיג. בדיקה של אפשרות להשכיר את דירתם ולשכור דירה או בית גם התבררה להם כלא ריאלית, מבחינה כספית, מבחינתם. 

אז כרגע הם התחילו לסדר קצת את הדירה הנוכחית כדי שיהיה להם לפחות נעים יותר לגור בה. הם התחילו לצבוע את החדרים וקבעו עם מעצבת פנים, וסידרו לכל אחד מהבנים חדר משלו. במקום חדר משחקים/עבודה הם סידרו חדר לנשמותק, שמאד מאד רצה מרחב פרטי משלו, ואת חדר הילדים הם סידרו מחדש עבור חכמוד. אין להם חדר עבור שרי כי זו דירה של ארבעה חדרים, אז תיאורטית החדר של חכמוד הוא עדיין גם החדר של שרי אבל בפועל היא הרי ישנה עם ההורים כל לילה, כל הלילה.

היתה תקופה ארוכה שבה היא היתה נרדמת במיטה שלה ועוברת את ההורים באמצע הלילה אבל כבר מעל לשנה לדעתי שהם פשוט הולכים לישון שלושתם ביחד. אני יודעת שיש תורה שלמה שדוגלת בעניין הזה (עקרון הרצף) אבל זה לא המקרה כאן. משהו בדינמיקה שבין בתי לבין שרי התפתח ככה והיא פשוט הפסיקה להילחם בזה, והבנתי שגם חתני הפסיק להילחם בזה באיזה שהוא שלב. 

נראה שהכל בסדר בזוגיות שלהם, ואני מניחה שהם מוצאים לעצמם את הזמן ואת הדרך להיות ביחד לבד למרות הקונסטלציה שנוצרה. 

עוד בביקור הזה בתי דיברה על הרצון של חכמוד לחגוג את בר המצווה שלו בטיול בארה"ב. כבר הרבה זמן שהם מתכננים לבקר אצל בני ומשפחתו וגם הוזכר ביקור בדיסני וורלד. הבעייה היא שהם לא הוציאו ויזות לארה"ב מעולם, ואז פרצה הקורונה והשגרירות האמריקאית הפסיקה לתפקד וגם עכשיו קשה מאד להשיג תורים. בתי ניסתה כמה פעמים להיכנס לאתר השגרירות, למלא את הטפסים ולקבוע תור - אבל התייאשה די מהר, לא הצליחה להבין מה רוצים ממנה שם.

בקיצור - היא ביקשה ממני לעזור. אז כבר יומיים שאני ממלאה את הבקשות שלהם (צריך בקשה נפרדת עבור כל אחד מבני המשפחה) באתר של השגרירות, וכמובן שאני לא יכולה להשלים את התהליך כי בכל פעם חסר לי נתון אחר - תאריך לידה של אבא של חתני, מועד תחילה העבודה שלו וכדומה. גם טרם שלחו לי תמונות פספורט שיש להעלות לאתר. בקיצור גם בסוגייה הזאת יש להם קצב משלהם. אני עושה כמיטב יכולתי לעזור אבל תלויה בקצב ובהיענות שלהם. 

עוד השבוע התחלנו לבדוק אפשרות לרפד מחדש את הספה והכורסאות שלנו שהתבלו וקצת שקעו עם השנים וקיבלו מכת שריטות בחודשים הראשונים של מיינקוני אצלנו בבית. אמנם לא הסרנו את הציפורניים שלו בסוף אבל הוא יותר משתמש במתקני הגירוד שלו ופחות "משחיז" על הרהיטים, והחלטנו שהגיע הזמן לחדש.

רמזו לנו שהחידוש יעלה אותו הדבר כמו לקנות חדש, אם לא יותר, אז גם התחלנו להסתכל על ספות, וראינו דגם שמצא חן בעינינו שיצא הרבה פחות יקר ממה שציפינו. אנחנו מחכים להצעה מהרפד עבור החידוש ועד אז טרם התקבלה ההחלטה. 

לסיום שמחתי מאד השבוע לראות את הפוסט הקצר שכתבה N_LEE שעדכנה בקצרה לגבי מצבה הבריאותי ושלבי החלמתה. מאחלת לה המשך החלמה והתאוששות מלאה וחזרה לחיים פעילים ובריאים. 

הערב היה אמור להתקיים מפגש של החברים שלי מקורס מאמנים אצל אחת מאיתנו בבית אבל זה בוטל כי לא היו מספיק אנשים שאישרו הגעה. מצד אחד הצטערתי כי כיף תמיד להיפגש איתם ומזמן לא היה מפגש כזה, אבל מצד שני התפנה לי הערב ואיכשהו זה תמיד טוב. 

מחר מארחים כאן את משפחתה של בתי ואת הורי ובשבוע הבא נטוס לפגוש את הבן ומשפחתו המתוקה, שעברו כבר את הקורונה ולאט לאט חוזרים בעצמם לשיגרה. 

שבת שלום. 

יום שבת, 21 במאי 2022

חתולים, נכדים ויום הולדת ל-T

 אז מה היה לנו השבוע? 

בתחילת השבוע קיבלתי מסאז' שהאמת הותיר אותי די כאובה. מזכירה לעצמי לבקש ממנו לעשות מעט פחות חזק בפעם הבאה....

היה מפגש נחמד בבית קפה בליקר בקניון החדש של כפר יונה עם 'מחברת' לאחר שהחלימה מקורונה.

לקחנו את נשמותק לשיעור שחייה שלישי - הפעם עם מדריכה שונה שהיתה אפילו מוצלחת יותר מהמדריך הקודם - ואחרי שהחזרנו אותו הביתה נסענו לפגוש את 'שותפנו' ו'שריתה' במסעדת "נומי" בכפר מונש, לכבוד יום הולדתו של T שחל השבוע. אציין שזו מסעדה לגמרי פלצנית עם מחירים גבוהים ומנות קטנות (לא כולן) ושהייתי זקוקה להסבר ופירוש התפריט על ידי המלצרית - ובכל זאת היה מאד מוצלח ומאד טעים, וכתמיד היה ממש כיף לבלות ערב איתם. ישבנו בחוץ והגענו מוקדם אז זכינו ליהנות מהשקיעה בנוף הכפרי שהיה שם, וזה היה שווה. 

ביום ההולדת של T עצמו לא ממש חגגנו - זה היה יום של עוזרת, ויום שבו לקחתי את החתולה ל' לחיסון ואת מיינקוני לסירוס. הכל עבר בשלום, ולמרות שאני עדיין מצטערת שבסוף לא יעקרו לו את הציפורניים, אני מבינה שככה זה וניאלץ לגזוז לו מידי פעם ולחיות עם זה. 

הווטרינר שלי (בעל הבית) לא נכח, ובדיעבד אני מצטערת שלא התעקשתי לוודא שהוא יהיה שם ושהוא יהיה זה שינתח. בפועל היתה וטרינרית שאני לא מכירה שניסתה (כמו כל הווטרינרים) להעמיס עלי עוד ועוד בדיקות (דם וכו) לפני ההרדמה. הבאתי גם את ל' לחיסון וביקשתי שיזריקו לה את החומר נגד פרעושים שהווטרינר מביא במיוחד מחו"ל כי אין אותו בארץ. בהתחלה לא מצאו היכן הוא מאוחסן, וכשמצאו התברר שהוא כבר שנה לא בתוקף. והרי ביררתי במיוחד אם יש אותו ולכן הבאתי את ל' לשם לחיסון ולא חיסנתי אותה כאן ביישוב. מעצבן. 

גם עם מיינקוני התעצבנתי. הבאתי את החתול בשמונה וחצי בבוקר ובאחת עשרה הווטרינרית התקשרה לומר שהיא גילתה אצלו איוושה בלב ואולי לא כדאי להרדים אותו לסירוס לפני שייבדק על ידי קרדיולוג. כמובן שלוקח חודשים לקבוע תור אצל קרדיולוג חתולים או שצריך לקחת אותו לבין דגן. T התעצבן בשלב הזה ושאל מה קורה אם נוותר על הקרדיולוג (ומה בעצם קרדיולוג יעשה). היא אמרה שכדאי לעשות אקו לב ובדרך כלל הטיפול הוא תרופתי (ולא "בדרך כלל" - יציעו צינתור? ניתוח? יש גבול למה שאנחנו מוכנים לעשות עם חיות המחמד שלנו!). T שאל אם אפשר לדלג על זה והיא ענתה שהיא יכולה לתת חומרי הרדמה "אחרים" שפחות עלולים לפגוע בלב (!?) וזה מה שהורינו לה לעשות. הווטרינר שלנו בדק אותו יסודית כשרק הבאנו אותו בגיל חודשיים, איך הוא לא שמע אז את האיוושה? 

ואז לא שמענו מהם המון זמן (כמה זמן לוקח סירוס???), וכשהתקשרתי בשלוש ענו לי שעדיין לא סירסו אותו כי הגיע מקרה חירום של כלבה שהורעלה (בסוף היא מתה) וכולם היו עסוקים רק בניסיונות להציל אותה. 

כשהתקשרתי בחמש אמרו שעכשיו התעורר ושאפשר לבוא לקחת. מעצבנים. לפחות גזזו לו את הציפורניים כך שיש לנו שקט לשבוע/שבועיים. 

בסוף בכל מקרה הכל עבר בשלום. 

החתלתול הרי היה בצום מהלילה לפני הסירוס, וכשחזר הביתה היה מורעב. הזהירו אותי לא לתת לו הרבה אוכל בבת אחת כדי שלא יקיא (בכל זאת רק התעורר מהרדמה) אז נתתי לו טיפה כל שעה עד שהלכנו לישון. גם למחרת הוא עדיין היה מורעב וטרף תוך דקה כל מה שנתנו לו. 

הוא כבר שוקל 4.3 קילו בגיל שבעה וחצי חודשים, אבל כיון שהוא מיין קון הוא צפוי לגדול עוד הרבה יותר. מה שכן, כנראה בזכות נוכחותו בבית, גם החתולה ל' עלתה קצת במשקל לאחרונה. היא תמיד היתה אכלנית גרועה ומפונקת, אז אולי בזכות ה"תחרות" על האוכל היא סוף סוף אוכלת טוב יותר. עדיין, היא שוקלת בסך הכל 4 ק"ג. היא חתולה "רגילה". 

על הנחיות ברשת, התחלתי לנהל טבלה כדי לנטר את הגדילה שלו ולדעת כמה להאכיל אותו על פי משקלו. פחות מדי זה לא טוב אבל גם יותר מדי זה לא טוב. בקיצור - לגדל מיין קון זה לא כמו לגדל כל חתול אחר. ועכשיו עוד יש את ה"איוושה בלב" הזאת....אבל החלטנו בשלב זה להתעלם ממנה. 

אז ביום ההולדת של T לא ממש חגגנו אבל בששי בערב הזמנו מקומות במסעדה לנו ולהורי, לחגוג איתם ולקחת לעצמנו ששי אחד חופשי מהמטבח. בתי והמשפחה הוזמנו לארוחה אצל אמא של חתני. הם יבואו שבוע אחרי כן להיפרד מאיתנו לפני שנטוס אל בני לארה"ב. 

עם הורי היינו במסעדת פראטלי בנתניה. הזמנו לשש ורבע - שעה שמתאימה להורי שאוהבים לאכול מוקדם ולישון מוקדם וגם מקדימה את הבלגן של ששי בערב במסעדות. מודה ש-T טעה וחשב שהמסעדה נמצאת במיקום אחר בנתניה, ולכן חשב שמדובר במסעדה אחרת שפעם היינו בה והיה טובה - אבל בסוף לא נפלנו גם שם. לפחות בשש ורבע השירות היה טוב ומהיר, המנות היו טעימות ולא יקרות. נכון שבפסטה עם שרימפס לא היו מספיק שרימפס והם גם היו מסוג נחות ומהקפאה כנראה, ובפסטה עם בשר מפורק לא היה כמעט בשר - אבל הלזניה תרד היתה מצוינת וגם השניצל הנפוליטני (הענק) שאבא שלי לא הצליח לסיים. לקינוחים כבר לא היה לנו מקום וממילא T ואני לא אוכלים קינוחים. היה נחמד, בקיצור. 

בני וכלתי וכנראה גם הקטנטנים שלהם חולים בקורונה. בני כבר בסיום המחלה וגם על כלתי נראה שהיא עוברת בקלות יחסית. ארבעתם היו מקוררים מאד מזה כמה שבועות וקיקה גם פיתחה שיעול קשה ובסוף קיבלה אנטיביוטיקה, אבל הרבה מאד זמן הם כולם עוד יצאו שליליים בבדיקות הקורונה. בני יצא חיובי ראשון ובהתחלה בודד את עצמו משאר המשפחה, אבל אחרי כמה ימים, כאשר גם כלתי יצאה חיובית (עם פס שני חלש) הם ביטלו את הבידוד התוך משפחתי ומתמודדים עם הנגיף כולם ביחד. בששי הם אמורים לעשות בדיקה כדי לבדוק האם סביבוני וגם בני יכולים לחזור לעבודה / גן בשני בבוקר. 

בשלב כלשהו בני קבע תור טלפוני עם רופא בגלל השיעול הבלתי נסבל שלו, וההוא רשם לו תרופה בשם BENZONATATE שהגיעה במשלוח. צחקנו כמובן על השם (ואמרתי שכדאי שהתרופה תעבוד "משהו בן זונה") אבל היא עשתה את העבודה. לגמרי. 

עכשיו נותר לקוות שהם כולם יבריאו לפני שנגיע לשם, ושאנחנו לא נחטוף בינתיים, כי כדי להיכנס לארה"ב עדיין נדרשת בדיקה שלילית. 

הבוקר סוף סוף חזרתי לרוץ (לסירוגין) בהליכת הבוקר, משהו שמאז שהייתי מקוררת עדיין לא חזרתי אליו עד עכשיו. גם T רץ לסירוגין בזמן האחרון אבל הבוקר באמצע ההליכה חטף התקף אלרגי שדי השבית אותו. מזג האוויר הזה..........

עוד מעט אתקשר אל בתי ונשמע מה שלומם ואיך עובר עליהם סוף השבוע. 

המשך שבת שקטה. 

(ואף מילה על המצב הפוליטי - מתייאשת מרגע לרגע).

יום חמישי, 19 במאי 2022

הארוחה הגדולה

ארוחת הערב המשפחתית עם גיסי וכל ילדיו ונכדיו היתה הצלחה גדולה. 

T כמובן הגזים עם כמויות האוכל ומגוון המנות, ואני זרמתי איתו ולא הפרעתי במטבח ושטפתי כלים ובאמת רק התרכזתי בבחירת הוויות טובות ומיטיבות לקראת המפגש, שלא ממש רציתי בו.

האמת היא שאני לא יודעת בדיוק לומר מדוע לא רציתי. אני אוהבת את האחיינים שלנו (של T) אהבת נפש. כל השנים האלה בהן T בחר שלא להיות (כמעט) בקשר עם אחיו - מסיבות לגמרי מובנות ומוצדקות - הדבר היחיד שהצרתי עליו היה אובדן הקשר איתם והעובדה שאנחנו וילדינו ונכדינו לא נכיר את ילדיהם (נכדיו של גיסי). שהנכדים של כולנו לא יגדלו יחד במפגשי ששי ובחגים ובימי הולדת כפי שילדינו גדלו יחד כל השנים. 

בהתחלה כאשר T בחר לנתק מגע מאחיו, קיוויתי אולי שלפחות ילדיי וילדיו ישמרו על הקשר באופן עצמאי, אבל זה לא קרה. אני לא יודעת מה סיפרו גיסי וגיס-טי לילדיהם על הסיבה לנתק הזה, אבל ילדיי הרגישו אי נוחות כאשר נפגשו עם בני דודיהם באירועים רב משפחתיים לאורך השנים, וגם בתקופות שבהן כן ניסו להיפגש - למשל כאשר אחיינית-T1 גרה רחוב ליד בתי, שני הבנים הגדולים עוד היו פעוטות וחכמוד בדיוק נולד - הן ניסו להיפגש כמה פעמים, לבוא זו אל זו, לתת לילדים להיות ביחד, אבל זה לא ממש החזיק מעמד בגלל חוסר הנוחות הזה. 

האמת הפשוטה היתה שהנתק של T מאחיו התאימה לי כי בדיוק בתקופה ההיא הבנתי שמערכת היחסים שלי עם גיס-טי ממש לא טובה לי, ושעלי לתפוס מרחק ולשנות את כל הדינמיקה בינינו. לא יודעת איך זה היה עובד לולא מה שקרה עם T ואחיו, אבל העיתוי היה מושלם עבורי, ולמעט שיחת טלפון של פעם בכמה חודשים וכמובן מפגשים במסגרת כלל המשפחה (מפגשי בני דודים, חתונות ולוויות) והאזכרות של הוריו של T פשוט לא היה בינינו קשר. 

נראה היה שגיס-טי מכבדת את הרצון שלי ושומרת מרחק אבל לא מנתקת לגמרי קשר, מה שהפתיע אותי מאד (כי בתוך מערכת היחסים שהיתה לנו היא היתה מאד תובענית ושיפוטית ופנקסנית ובמשך שנים השקעתי בה הרבה יותר מדי אנרגיות). ייתכן שגם היא היתה בשלה לשנות פאזה ביחסים בינינו, ייתכן שהיא עצמה עברה תהליכים רגשיים נפשיים שונים במהלך השנים האלה, ייתכן שהיא פשוט הבינה שאין על מה לדבר - זה מה שיש עכשיו, זה מה שאני מוכנה לתת. ולא יותר. וייתכן שהיא סיפרה לעצמה ש-T הוא זה שאחראי על ההתרחקות שלי ממנה, ושלא היתה לי ברירה.

כך או אחרת זה עבד, וזה היה לי טוב. שוב, פרט למרחק מהאחיינים. הייתי מאחלת להם מזל טוב בימי הולדת - שלהם ושל כל אחד מילדיהם מאז שנולדו - וכך לפחות בדרך מזערית שמרתי איתם על קשר ישיר. 

בשנה האחרונה התקרבו בהדרגה T ואח שלו, כפי הנראה בעקבות בריאותו של T. 
כמו תמיד, באזכרות של הוריו של T נפגשנו איתם ואז הוא התעדכן במה שעובר על T בחודשים האחרונים. מאז שמר על קשר הדוק יותר ובירר לשלומו לעיתים קרובות וגם הגיע לבית החולים בניתוח של T ובכל יום במהלך האשפוז שאחריו. 

בקיץ גיסי וגיס-טי חלו בקורונה ואז באמת התעניינו יותר לשלומם, התכתבנו איתם על בסיס יום יומי ממש, ומאז המשכתי להיות בקשר יותר רציף עם גיס-טי - גם אם רק דרך הוואטסאפ.

T הזמין אותו לשייט במסגרת מועדון השייט שנרשם אליו (בזמנו הם עשו את קורס הסקיפרים ביחד והיתה להם סירה משותפת, שמכרו בשלב כלשהו לאחר שהתברר שלא ממש משתלם להחזיק סירה וממילא נוצר ביניהם נתק אז כבר לא שטו אף פעם ביחד). 
בכמה הזדמנויות T הציע לאחיו להביא את נכדיו לשייט והוא הגיע עם שני הבכורים, בניה של אחיינית-T1, שמאד נהנו, למרות שלא ניתן היה לראות זאת עליהם - שניהם בגיל ההתבגרות, בקושי מדברים וכאשר פולטים משהו הוא בדרך כלל חד הברתי.  ובכל זאת הם כנראה באמת נהנו כי הגיעו שוב כמה שבועות אחרי כן. 

ואז T החליט שהגיע הזמן להזמין אלינו את כולם, שנכיר את הנכדים ושהם יכירו את נכדינו. היה קשה לתאם מועד שיתאים לכולם וכך הגענו לששי האחרון.

בשבוע שלפני המפגש הרי היינו חולים, מקוררים, ומפני שנפגשתי (בחוץ) עם 'מחברת' בתחילתו - שהתברר שהיתה עם קורונה - עשיתי כמה וכמה בדיקות לוודא שאני לא מזמינה עשרים ומשהו איש כאשר אני חולה. לא הייתי חולה. גיס-טי, לעומת זאת, חטפה כנראה דלקת ריאות. 

מאז הקורונה (זן דלתה כנראה, בקיץ האחרון) גיס-טי כל הזמן חולה. החום עולה, היא מצטננת, משתעלת, זה עובר ואז חוזר. במשך חודשים היא כל הזמן עושה בדיקות שלא מעלות דבר - לשמחתה - כביכול הכל בסדר, ובכל זאת היא כל הזמן חולה. לפני שבועיים היא קיבלה את האבחנה ה"סופית" - LONG COVID. פוסט קורונה. 

אז בימים שלקראת הביקור שלהם כאן היא התחילה לקבל אנטיביוטיקה כי הרופאה שלה חשדה שיש לה דלקת ריאות (בסוף זה היה "רק" ברונכיט), אבל טענה שזה לא מדבק ושאין מניעה שהיא תיפגש עם אנשים.

והם הגיעו. 

הכנו את הנכדים שלנו שהם עומדים להיפגש עם אח של סבא, אשתו, ילדיו ונכדיו. הם היו מתוחים ונבוכים - מצד אחד משפחה קרובה, כביכול, מצד שני הם לא מכירים אף אחד מהם. שרי הודיעה שהיא תתבייש אבל שזה בסדר להתבייש. חיבקתי אותה ואמרתי לה ולכולם שכולם כנראה יתביישו וזה בסדר. 

בסוף כשכולם הגיעו, שרי התחברה לנכדות הצעירות יותר והן שיחקו ורקדו ונהנו מאד כל הערב. בשבת בבוקר היא התעוררה ושאלה את בתי "איפה החברות שלי?". הצלחה מסחררת.

חכמוד היה מסויג אך מנומס, בעלה (המתוק בטירוף) של אחיינית-T1 דובב אותו קצת ושאל שאלות והצליח ליצור איזשהו דו שיח.
אבל כוכב הערב היה נשמותק, שניגש לכל מי שהגיע - גדול כקטן - הושיט את ידו ללחיצה והציג את עצמו "שלום, אני נשמותק". אין צורך לומר, כולם השתגעו עליו.
הוא דיבר עם המבוגרים, התחבר עם הנכדים הגדולים - או לפחות עם נכד2 של אחיינית-T1, הפעיל את הנכדות הקטנות - הבנות של אחיינית-T1, אחיינית-T2 ואחיין-T3 - הביא להן את אוהל הכדורים, הראה להן איך מפעילים את המנגינות המוקלטות מראש בפסנתר החשמלי והרקיד אותן. הוא לימד את נכד2 לנגן על התוף האירי של בני. כוכב. ממש. 

נכד1 היה לגמרי נבוך כנראה ולא הצליח לתקשר בכלל. בתי וחתני בכלל חשדו בשלב כלשהו שהוא על הספקטרום האוטיסטי. הוא ירד לחדר של בני (אותו הנכדים כבר מכנים "חדר המוסיקה"), שאל "אין גיטרה בס?" וכשנוכח שאין, חזר בחזרה לחדר האוכל. 
חתני, ששמע שהוא עושה קרוס פיט כמוהו, ניסה לדובב אותו - היכן הוא מתאמן, איך קוראים למאמן שלו - וקיבל את התשובה "לא יודע". כשנשאל כמה זמן הוא מתאמן אצלו ענה "שנתיים". 
כשבתי שאלה אותו לאיזה תיכון הוא עולה בשנה הבאה הוא ענה "לא יודע". כשאבא שלו ניסה להסביר שהוא שוייך לתיכון מסוים אבל לא רוצה ללכת אליו, בתי שאלה לאיזה תיכון היה מעדיף ללכת, והוא ענה "כל תיכון אחר". מעבר לכך לא ניתן היה לשוחח איתו. זה היה מוזר. לדעתי הוא פשוט היה נבוך מכל הסיטואציה אבל לבתי זה נראה כמו משהו הרבה יותר מזה. 

גיס-טי השתעלה המון והרגישה די רע, אבל אחרי שנתתי לה מסירופ השיעול המצוין שלי (וגם אחרי שאכלה מהגלידות של T) נרגעה קצת. גם היא וגם גיסי התלהבו מאד מהנכדים שלנו, וכמובן שכולם התלהבו מהאוכל. 

לילדים של גיסי ולבתי וחתני היה כיף להיפגש שוב ולשוחח, ובאופן כללי כולם מאד נהנו והיה ערב מוצלח. 

כולם עזרו בפינוי השולחן, שטיפת הכלים ואריזת השאריות, כך שגם באמת לא עבדתי קשה מדי. 

הם הלכו ממש מאוחר, וניכר היה שהיה לכולם כיף.
אז זה עבר בשלום. ממש.

חכמוד ונשמותק נשארו לישון ובבוקר, אחרי ששיחקנו גם טאקי וגם קאטן ג'וניור וגם "ארבע בריבוע" ישבנו לצפות בסרט "האלמנט החמישי" - שבאופן מפתיע מאד מצא חן בעיניהם, למרות שחששתי שיהיה מיושן עבורם. בזמנו זה היה סוג של סרט פולחן אצלנו בבית (יש כמה כאלה) וגם בתי מאד אהבה אותו, ושמחה שילדיה צפו בו ונהנו כל כך. 

בשבת אחר הצהריים קפצנו לביקור ארוך אצל הורי באחוזה - וכך נגמר סוף השבוע. 

הפוסט הזה כבר ארוך מדי אז את קורות המשך השבוע אכתוב בפוסט הבא..........

יום רביעי, 11 במאי 2022

ואלה קורות השבוע בינתיים

נפגשתי באמת עם 'מחברת' בראשון אחר הצהריים. גם היא וגם אני היינו מצוננות אז לא התחבקנו, וישבנו בחוץ בארומה על כוס קפה.  למחרת התברר שיש לה קורונה.

כמוני, היא עשתה בדיקות אנטיגן ביתי במשך כמה ימים שיצאו שליליות, אבל בשני בבוקר הבדיקה יצאה חיובית. גם שלה וגם של בן זוגה. בהודעתה אלי היא ממש התנצלה. כאילו שזו אשמתה שהיא חולה ושנפגשנו. 

בסך הכל היא בסדר, היה לה קצת חום באחד הימים והיא חלשה אבל מקווה ששניהם יעברו את המחלה בשלום. 

אצלי בינתיים אין סימנים כלשהם שנדבקתי. יש קצת שאריות מהצינון שהיה אבל פחות בכל יום שעובר. אני מתעמלת כרגיל וישנה כרגיל והכי חשוב - בכל פעם שאני עושה בדיקה היא בינתיים שלילית. נראה לי שאעשה בדיקות גם מחר וגם מחרתיים ליתר ביטחון לפני שיגיעו אלינו 23 איש (12 מבוגרים והשאר ילדים) לארוחת ששי. כן, רצוי מאד. 

בינתיים הבוקר הקפצתי ל'מחברת' קופסה של בדיקות אנטיגן ביתיות כי נגמר להם (השארתי מחוץ לדלת). היא רוצה לנסות לעשות שתי בדיקות שליליות כדי לקצר את הבידוד. האמת שאני לא מכירה אף אחד שיצא שלילי אחרי פחות משבוע, אבל אולי. מי יודע? 

עוד משהו שקרה השבוע הוא שהחתולים (או אחד מהם) השתינו על הנעליים של T בחדר הארונות. 

תקרית כזאת כבר אירעה לפני כמה שנים (ואז חשדנו בחתולה ל') ואחרי ששטפנו היטב את הנעליים ואת המדף וגם זרקנו כמה זוגות נעליים שהיו במצב גרוע, סגרנו בפניהם את חדר הארונות. אבל מאז שהחתול ד' נפטר התחלנו לאפשר לחתולה ל' להיכנס שוב, היא ממש מתה על חדר הארונות, וככה המשכנו לא להקפיד על סגירתו גם כאשר הגיע אלינו מיינקוני.... ומפה לשם שוב זה קרה. 

אז שוב רחצנו היטב כמה וכמה זוגות נעליים שנפגעו וזרקנו זוג או שניים שממילא כבר היו מועמדות לזבל, ורחצנו היטב את המדף....ועכשיו שוב אנחנו מקפידים להדיר את חתולינו האהובים אך מזיקים מחדר הארונות....עד ש-T יתעייף ויפסיק להקפיד. אני מכירה אותו. אבל מקווה שהפעם יזכור כמה התאמץ לרחוץ את הנעליים!

השבוע שוב לקחנו את נשמותק לשיעור שחייה והמדריך דיווח שהוא משתפר. בהתחשב בזה שלא היה לו היכן ומתי להתאמן, אלה היו חדשות מצוינות. קבענו לקחת אותו שוב גם בשבוע הבא. 

היום היה ל-T שוב התקף כאב רציני בבטן העליונה. זה קרה כשהוא היה ברכב עם 'שותפנו'. זו היתה הפעם הראשונה ששותפנו חזה ב-T בזמן התקף כזה והוא מאד נבהל. אני לא יודעת מה יהיה עם ההתקפים האלה שמגיעים פעם בשבועיים שלושה. אני רואה ש-T לא רוצה לעשות כלום, אבל מתי שהוא לא תהיה לו ברירה אלא לבקש לברר את זה עוד קצת לעומק. מלחיץ. 

בבוסטון השבוע חגגו בני וכלתי יום הולדת 3 לסביבוני. הם השקיעו בהרבה קישוטים ובלונים, וסביבוני השתתף בכל ההכנות, מה שבעצם היווה עבורו את עיקר החגיגה. כיון שהוא לא ממש מתקשר עם ילדים אחרים, הזמינו לחגיגה את הבייבי סיטריות שלו, שאיתן הוא מרגיש הכי בנוח והן באמת עשו לו הכי שמח. כל הבלונים וכל הקישוטים היו בנושא מיקי מאוס האהוב עליו כל כך. הוא פשוט מאוהב קשות במיקי. יש לו בובות מיקי מאוס ושמיכת מיקי מאוס ופיג'מות ובגדים עם מיקי מאוס - וגם לבני ולכלתי יש חולצות וחלוקים עם מיקי מאוס, אחרי שהם הבינו שכאשר הם לובשים מיקי מאוס הם מקבלים הרבה יותר חיבוקים מהקטנטן הזה. 

מוצא חן בעיני איך בני וכלתי זורמים עם סביבוני ומוצאים דרכים לשמח אותו בדרכו שלו. 

נראה לי שעכשיו שקיקה נולדה והיא מראה סימנים של תינוקת רגילה לגמרי ותקשורתית מאד, מתחדד להם עוד יותר עד כמה הגדול שלהם על הספקטרום. וקשה להם עם זה. לבי יוצא אליהם. בסוף הם באמת החליטו לרשום אותו לגן הייעודי לצרכים מיוחדים שהוצע להם, אבל רק מספטמבר. מקווה שיהיה לו טוב שם. 

דווקא עם קיקה היתה להם עוגמת נפש, כאשר רשמו אותה למשפחתון עוד לפני שנולדה כדי להבטיח את מקומה, ואז פתאום לפני כחודשיים הודיעו להם שבסוף אין עבורה מקום כי שני ילדים שעמדו לעזוב בסוף ממשיכים. ועכשיו הם תקועים בלי מסגרת עבור הקטנה לספטמבר. כזאת חוצפה! 

אני ממשיכה לקרוא בקובץ הסיפורים 'הרי געש רדומים' של אופיר טושה גפלה ומשתאה עם כל סיפור מחדש על הרעיונות השונים והמשונים שהבחור הזה מעלה על דעתו. באמת סופר מסוג שונה לגמרי. פרט לסיפור אחד או שניים אני נהנית מאד. 

לא יודעת אם סיפרתי כאן על  וורדעל

זהו משחק אינטרנטי, במקור באנגלית בשם wordle, שהומצא על ידי בחור בשם josh wardle ונרכש על ידי עיתון ה-new york times. אני משחקת עם בני וכלתי את הגירסא האנגלית  וארבעתנו משחקים את הגירסא העברית (שנתנו לה כינוי סטייל יידיש - וורדעל). 


עקרון המשחק (שקיים גם בשפות אחרות - ספרדית, רוסית, צרפתית ועוד) הוא שיש לך שישה ניסיונות לנחש מילה בת 5 אותיות. כל אות שמופיעה במילה במקומה הנכון מקבלת חיווי ירוק, אות שמופיעה במילה במיקום שגוי מקבלת חיווי צהוב ואות שהצעת שאינה מופיעה כלל במילה מקבלת חיווי שחור. אם המילה שהצעת אינה מופיעה כלל ברשימת המילים מקבלים על כך הודעה ולא מחשיבים את הניסיון הזה. 

בכל פעם שאנחנו משחקים אנחנו משתפים בוואטסאפ את הצלחתנו / כשלוננו. 

המשחק ממכר מאד אבל לשמחתי מופיעה רק מילה אחת חדשה ביממה כך שהוא לא גוזל יותר מדי זמן ואנרגיה. זה מאתגר אבל לא יותר מדי, ולפעמים (לעיתים רחוקות) אני לא מצליחה בשישה ניסיונות וזה מבאס אבל למחרת כבר תהיה מילה חדשה. 

הצד הכיפי של העניין הוא שכך אנחנו שומרים על קשר יום יומי, ולאחרונה התחלתי לשתף גם את 'מחברת', וגם היא ובן זוגה פותרים ומשתפים. זה נחמד. 

מחר נעשה קניות לקראת האירוח הגדול בששי (נתתי להורי פטור מהערב הזה והם הודו לי מקרב לב) - ושוב אני מוצאת את עצמי מחכה שהוא יהיה כבר מאחורי. ושיהיה לכולנו בהצלחה והרבה בריאות.