מה קורה? לא הרבה.
במהלך יום הכיפורים, כאשר יצאנו להליכות לפנות ערב ראינו הרבה התקהלויות של ילדים, עם ובלי אופניים, עם ובלי מסיכות, עם ובלי הורים שחלקם עם וחלקם בלי מסיכות בעצמם.
ברור שהתרחקנו מהם ככל האפשר. הבנתי שמלפני יומיים היישוב שלנו כבר אדום.
בימים אלה אנחנו כבר הולכים כחמישה קילומטר בכל יציאה כזאת. על הדרך מגלים שכונות חדשות שצצות כאן כל הזמן, מגלים גם את המושבים שצמודים ליישוב שלנו.
T ממשיך לצאת לבד להליכת בוקר בשש ורבע. אני מתהפכת לצד שני, מנסה לישון עד אחרי שבע, לא תמיד מצליחה.
אחרי שנים רבות כל כך שבהן הייתי משכימה לעבודה - קמה בחמש, היו תקופות שאפילו בארבע וחצי - זה סוג של עיקרון אצלי לא לצאת מהמיטה לפני שבע בבוקר.
מצד שני זה רעיון מצוין לעשות הליכה על הבוקר. אז אולי בהמשך אצליח לשכנע את עצמי לוותר גם על העיקרון הזה.
אתמול היה חם ולח במיוחד גם כשהשמש כבר שקעה. גם הבוקר עם הקפה בגינה היה פחות נעים. לח ממש. מחכה שמזג האוויר יתחיל להשתפר מעט.
החיים בסגר חדגוניים למדי. אז למה אני בכל זאת כותבת?
השיגרה חוזרת על עצמה.
מטלות בית, פעילות גופנית, קריאה (כן, עדיין "תקועה" עם הספרים של אן מאבונלי, כרגע בספר העשירי מתוך אחד עשר ספרים בסך הכל בסידרה), צפייה בסדרות ולעיתים סרטים וכמובן שיחות וידאו וטלפון עם הילדים/נכדים, ההורים ואחי/גיסתי וחברות.
סיימתי לסדר את מגירת ה"ניירת".זו מטלה שהולכת והופכת לקלה יותר עם הזמן כי רוב החשבונות והקבלות והחשבוניות כבר מתחילים להיות מקוונים, ומתוייקים במחשב ובעננים השונים), והפרוייקט הבא שלי הוא "הארון הרומני".
"מה זה הארון הרומני?" שאלה בתי כשסיפרתי לה מה אני מתכננת.
אז מדובר בארון הויטרינה שיש לנו בפינת האוכל, שמאוכלס ברובו על ידי קריסטלים שירשנו מהוריו של T.
אלה דברים, שלו זה היה תלוי בי, לא היו עוברים את סף דלת הבית שלי בכלל. אבל זה לא תלוי רק בי, כידוע, וה"פשרה" שעשינו כאשר סידרנו את הארון הזה, היתה שמדף אחד (השמאלי התחתון) יוקצה לגבישים שלי.
יש לי אוסף לא קטן של קריסטלים שהתחיל בתקופה ה"רוחנית" שלי, וטופח וגדל לאורך השנים.
חלק ניכר מהגבישים מסודר עכשיו במדף הזה לצד חבריו הקריסטלים הרומנים (גבישים רבים אחרים, חלקם ממש גדולים, מפוזרים להם במקומות אחרים בבית - בסלון, בחלק מהחדרים).
בנוסף לקריסטלים יש בארון הזה גם קצת כלי כסף (גם הם ברובם לא "כוס התה" שלי), ועם הזמן אופסנו על מדפיו גם סטים של כוסות וגביעים שנקבעו כיפים מספיק כדי לעמוד לתצוגה, ולא היה להם מספיק מקום במגירות ובארונות המטבח.
מה שמזכיר לי שיש עוד ויטרינה (במטבח) שגם עליה ארצה להתלבש בהמשך. היא מכונה ה"בר" כי היא מיועדת באמת לשתיה חריפה וגביעים מסוגים שונים.
את שני הארונות האלה אני לא מעזה לתת לעוזרת שלי לנקות - גם מהחשש שמשהו יישבר (למרות שאני לא מאלה שעושה עניין מדברים שנשברים), אבל בעיקר כי חוש הסדר ש(אין) לה הוא כזה שממילא הייתי צריכה לסדר הכל אחריה, אז חבל על העבודה הכפולה.
כרגע, פעמינו לכיוון הירקן למלא את המלאי של הירקות והפירות שהתדלדל כבר מאז קנייתנו האחרונה.
עוד יום בסגר. עוד יום של קורונה. עוד יום של מדינה שהולכת פייפן, כמאמר השיר של אריק איינשטיין.
