בששי T הכין ארוחה חגיגית לבני, כלתי ושני זוגות חברים שלהם.
אני כמובן עזרתי עם שטיפות וקילופים כרגיל, ובני הצטרף לסיוע כשחזר מהעבודה (בבקרים הוא מלמד תופים בבית ספר).
כלתי הצליחה לישון צהריים בפעם הראשונה מזה שבועות! שמחתי שיש לה יום רגוע.
בבוקר לקחנו אותה להשכרת הרכב וסידרנו כך שהיא תקבל את האוטו שאנחנו שכרנו ברצף בשבת מייד כשנסיים בלי להצטרך להחזיר לסוכנות. הם כל כך נחמדים בסוכנות הזאת, וזולים יחסית להשכרות רכב אחרות. הם מאפשרים להחזיר את הרכב אחרי 28 שעות ביום האחרון (ולא על הדקה של השעה ה-24 כמו חברות אחרות).
אגב מאז הקורונה ממש חסרות בארה"ב מכוניות - גם לקנייה, גם להשכרה וגם שירות UBER ו-LYFT התייקרו ולוקח יותר זמן לקבל שירות.
כך יצא ששניהם יכלו לנסוע לעבוד, כל אחד ברכב שלו ואנחנו לא היינו בלחץ להחזיר בשעה מסוימת את הרכב השכור. כולנו הרווחנו.
כך נראה השולחן לפני שכולם התיישבו. T אפה חלה, הכין חומוס ועוד כמה סלטים (כמו עגבניות חריפות, טאבולה, כרובית עם טחינה, סלט ביצים וסלט חצילים).
בחזרה בבית התעסקתי קצת בטופסולוגיה - מילוי הצהרת נוסע חוזר למשרד הבריאות ותשלום על בדיקות קורונה בנתב"ג.
לשמחתנו בדיקות ה-PCR שעשינו חזרו שליליות (זה היה די צפוי), ואז ארזנו ושקלנו את המזוודות וגילינו (לא ממש להפתעתנו) שקנינו יותר מדי (מתנות בעיקר אבל גם קצת בגדים ו-T קנה לעצמו קסדה חדשה לאופנוע) והן כבדות מדי.
אז יצאנו לקנות מזוודת טרולי לקחת איתנו על המטוס, נפרדנו מבני כבר בצהריים כי הוא יצא לעבוד ועד שישוב אנחנו כבר לא נהיה כאן.
גם כלתי יצאה אחר הצהריים והביאה בייבי סיטר כדי שלא נצטרך להסתדר עם סביבוני לבד, והאמת היא שהשעות האחרונות לפני שנסענו לשדה התעופה כבר היו מתישות. כבר אי אפשר לעשות שום דבר וגם אין כבר חשק, והבן והכלה אינם, וסביבוני פחות שיתף פעולה שוב עם משחקים וספרים וגן שעשועים - אולי הוא שוב לא הרגיש טוב - וכל מה שרצינו היה לצאת כבר.
הזמנו LYFT שהגיע בול בזמן ונסענו לשדה התעופה. הטיסה היתה מתוכננת לאחת עשרה וחצי בלילה, וכמו ילדים טובים הגענו בשמונה וחצי לשדה. לבדיקות הבטחוניות האינסופיות נוספו הרי עכשיו גם בדיקות שקשורות לקורונה - ולכל מדינת יעד יש דרישות משלה לטסים אליה. וכך יצא שבסף ההנחיות של הבודקים הבטחוניים בתור לצ'ק אין לא היו הנחיות לגבי ישראל. אז התעכבנו שם כמה דקות עד שהוא הבין שהוא צריך שנראה לו את מייל האישור שקיבלנו כשמילאנו "טופס לחוזרים לישראל" של משרד הבריאות ואת תוצאות בדיקות ה-PCR. והוא לא ידע בכלל איך להסתכל עליהם, וחשבנו לעצמנו שיכולנו גם לזייף אותם (לא שהיינו עושים זאת) ואי אפשר היה באמת לדעת. מילא.
כשהגענו לצ'ק אין עצמו חיכתה לנו הפתעה לא נעימה. כרטיסי הטיסה שלנו היו בתוקף אבל לא היינו רשומים על אף אחת מהטיסות - לא זו שמבוסטון לאיסטנבול ולא זו שמאיסטנבול לישראל. נעלמנו להם ככה פתאום.
כשהפקידה החביבה התקשרה למישהי לברר זאת (הממונה עליה או איזשהו מרכז של טורקיש) נאמר לה משהו על כך ששלחו לנו מייל על שינוי הטיסה לישראל מאיסטנבול "וברגע שלא אישרנו" הסירו אותנו מהטיסות. סליחה? איפה במייל כתוב שצריך לאשר? הודיעו לנו על שינוי השעה/טיסה וזהו. לא היה כתוב לאשר! הראנו לה את המייל והיא שוחחה ארוכות עם זו שעל הקו והן ניסו יחד להסדיר את ענייננו. אלה היו דקות ארוכות ומתוחות מאד, אבל היא הצליחה לסדר הכל.
היא הכניסה אותנו בחזרה לטיסה מבוסטון לאיסטנבול (והמטוס היה די ריק כך שלא היתה בעייה אפילו להושיב אותנו בדיוק במושבים שהזמנו מראש), ובאשר לטיסת ההמשך - התברר שסתם העבירו אותנו לטיסת חצות ודווקא נותרו מקומות פנויים בטיסה המקורית שלנו, אבל עוד יותר טוב מכך: היו מקומות פנויים על טיסת המשך עוד יותר מוקדמת - וכך יצא שבילינו בסך הכל כשעתיים בשדה התעופה באיסטנבול. כמו שאומרים: ליגה.
טיסת ההמשך היתה אמורה להמריא בשש וחצי אחר הצהריים (של יום ראשון) - אבל כמובן שהכריזו על השער רק כשעה וחצי לפני השעה היעודה, ובימי קורונה פלוס בדיקות בטחוניות תורכיות דקדקניות (למי שלא טס דרך איסטנבול רק אספר שבנוסף לכל בדיקות הבטחון הרגילות הם עושים תמיד גם פתיחת תיקים מלאה וחיפוש גופני שוב בשער עצמו) - זה לא מספיק זמן.
בין הפקיד שבדק (שוב) את הצהרת משרד הבריאות לנוסעים לישראל ואת בדיקות ה-PCR השליליות לבין הבדיקות הדקדקניות (תור נפרד לנשים ולגברים) הטיסה בסוף המריאה בחצי שעה איחור. מילא, לא נורא. בהתחשב בעובדה שהיינו אמורים רק להמריא בחצות, ממש לא נורא.
הטיסה היתה מלאה עד אפס מקום, אבל לשמחתנו ישבנו במקום שבו היו רק שני מושבים ולכן לא נאלצנו לשבת צמוד לאף אחד. כמובן שבטיסה לארץ כבר תשעים אחוז מהנוסעים עברו למסיכת סנטר, אם בכלל. כנ"ל כמובן גם בנתב"ג. שלא לדבר על התור לביקורת הדרכונים ולבדיקות הקורונה. WELCOME TO ISRAEL.
בסך הכל הטיסות וגם התהליכים שביניהן עברו חלק ומהר והגענו הביתה כבר בעשר וחצי.
החתולה קיבלה אותנו בשמחה והתפנקות. בסך הכל הילדה של השכנים טיפלה בה בסדר גמור. הכל היה מסודר ומתוקתק, והודיתי לה על זה ארוכות. בכל זאת, הבדידות היתה קשה על החתלתולונת, והיא כנראה הביעה אותה בכך שבכל זאת השתינה על שטיחון הכניסה לבית - ולא כי היתה בעייה עם ארגז החול שלה. מסכנונת. זרקתי את השטיחון לפח. לא נורא.
הייתי מביאה לה כבר חבר חתולי אבל זה לא ממש הזמן כרגע לקחת חיית מחמד חדשה..........ועל כך בפוסט אחר. הפוסט הזה כבר ארוך מדי גם ככה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה