אני מודה, אנחנו פריבילגים. לגמרי.
יש לנו גינה לברוח אליה, לשבת בה, להתענג על מזג האוויר האביבי, לנשום אוויר צח למרות ההסתגרות בבית.
הדבורים חוגגות על פריחת עץ הליצ'י והלימון, ומשפחה של נחליאלים התנחלו להם בתוך אחד הצינורות של הסוכך (פרגולה) שלנו.
T עקב אחר זוג הנחליאלים כמעט מהרגע שהגיעו.
נכנסו ויצאו מה"קן" המאולתר, הביאו מצרכים וציוד, נמלטו בחוכמה מצפורני חתולי החצר הרבים שעושים בגינתנו כבשלהם (החתולים שלנו לא יוצאים החוצה, וחתולי השכונה לא נכנסים אלינו הביתה וגם לא מקבלים מאיתנו יחס או מזון כלשהו).
חתול עבה זנב שנולד באביב שעבר ואומץ על ידי השכנים ניסה אינספור פעמים לתפוס את אחת הציפורים הזריזות, ולשמחתנו לא הצליח. כאשר אנחנו בחצר אנחנו מגרשים אותו.
הבוקר זכינו לראות את כל המשפחה - גוזלים קטנים עטויי פלומה וצייצניים שכבר גדלו דיים לצאת ולהתעופף ולמצוא מזון לעצמם לצד הוריהם הגאים. אושר גדול.
סיימתי את "where the crawdads sing" ודווקא אהבתי, גם את הסוף.
לא יודעת מה אקרא עכשיו, בינתיים הורדתי לעצמי דוגמית חינמית של סידרת ספרי אן מאבונלי - ספרים שקראתי בילדותי ואהבתי, ואולי בא לי לקרוא שוב בעיניים מבוגרות.
אמא שלי קוראת את דבש אריות - סיפור שמשון של דויד גרוסמן ומאד נהנית.
זה אחרי מרתון של ספרי יוכי ברנדיס, שגם הם מתאפיינים בסיפור גירסאות סובייקטיביות של ההיסטוריה ו/או התנ"ך.
אתמול המשכנו במסורת שהתחלנו עקב הקורונה וסידרנו חלק ניכר מהמרתף. החלק המבולגן ביותר. זו היתה עבודה עם הרבה סיפוק בצידה.
עקב הדיבורים הרבים על סגר עד יום ראשון, החלטנו לצאת לסופר להצטייד במעט מוצרים - בעיקר חומרי גלם לבישול וכמובן מוצרי חלב. אני רציתי משהו קטן מקומי, T רצה לנסוע ליוחננוף בנתניה - אם כבר קניות שבועיות אז כבר.
סיכמנו שאם יהיה תור בכניסה, נעשה אחורה פנה ונחזור ליישוב.
כשהגענו ליוחננוף לא רק שלא היה תור בכניסה, גם מגרש החניה היה כמעט ריק לגמרי. חנינו ממש ליד החזרת העגלות (מעולם לא היה שם מקום) ונכנסנו עם הכפפות והמסיכות.
עשינו קניה קטנה אך עניינית, היתה רק עגלה אחת לפנינו בקופה, ואז יצאנו וגילינו שמשתרך תור ארוך של עגלות מחוץ לסופר. שוב היה לנו מזל.
קנינו גם פירות יבשים להורי (שלא הגיעו במשלוח שהם הזמינו און ליין) ועצרנו באחוזה בדרך חזרה מהסופר כדי להביא להם. הם באו לפגוש אותנו בשער, וכך שוחחנו קצת מעבר לזכוכית - כמו בביקור בכלא.
כואב הלב שהם סגורים שם.
T הציע שהם יבואו לגור אצלנו אבל הם לא רצו, מאד נוח להם באחוזה, בבית שלהם, והם באמת הרבה יותר מוגנים שם.
אבל באמת אפשר לקפוץ לשוחח איתם מבעד לזכוכית מידי פעם, בנוסף לשיחות הטלפון היומיות.
לא מאמינה לכל השקרים שמדברים עליהם בלי סוף בתקשורת, לא לגבי אסטרטגיות היציאה, לא לגבי שום דבר אחר. הקורונה כאן לעוד הרבה זמן - ובלי קשר לכל השאר, האחריות שלנו לשמור על עצמנו ואלה על אלה. זה הכל.
ועדיין דואגת למצב הכלכלי.
ומיואשת לגמרי מהמצב הפוליטי.
ולכן מתרכזת בדברים הקטנים. בדבורים. ובנחליאלים. בסרטונים החמודים של הנכדים שילדינו שולחים לנו כל הזמן.
יש לנו גינה לברוח אליה, לשבת בה, להתענג על מזג האוויר האביבי, לנשום אוויר צח למרות ההסתגרות בבית.
הדבורים חוגגות על פריחת עץ הליצ'י והלימון, ומשפחה של נחליאלים התנחלו להם בתוך אחד הצינורות של הסוכך (פרגולה) שלנו.
T עקב אחר זוג הנחליאלים כמעט מהרגע שהגיעו.
נכנסו ויצאו מה"קן" המאולתר, הביאו מצרכים וציוד, נמלטו בחוכמה מצפורני חתולי החצר הרבים שעושים בגינתנו כבשלהם (החתולים שלנו לא יוצאים החוצה, וחתולי השכונה לא נכנסים אלינו הביתה וגם לא מקבלים מאיתנו יחס או מזון כלשהו).
חתול עבה זנב שנולד באביב שעבר ואומץ על ידי השכנים ניסה אינספור פעמים לתפוס את אחת הציפורים הזריזות, ולשמחתנו לא הצליח. כאשר אנחנו בחצר אנחנו מגרשים אותו.
הבוקר זכינו לראות את כל המשפחה - גוזלים קטנים עטויי פלומה וצייצניים שכבר גדלו דיים לצאת ולהתעופף ולמצוא מזון לעצמם לצד הוריהם הגאים. אושר גדול.
סיימתי את "where the crawdads sing" ודווקא אהבתי, גם את הסוף.
לא יודעת מה אקרא עכשיו, בינתיים הורדתי לעצמי דוגמית חינמית של סידרת ספרי אן מאבונלי - ספרים שקראתי בילדותי ואהבתי, ואולי בא לי לקרוא שוב בעיניים מבוגרות.
אמא שלי קוראת את דבש אריות - סיפור שמשון של דויד גרוסמן ומאד נהנית.
זה אחרי מרתון של ספרי יוכי ברנדיס, שגם הם מתאפיינים בסיפור גירסאות סובייקטיביות של ההיסטוריה ו/או התנ"ך.
אתמול המשכנו במסורת שהתחלנו עקב הקורונה וסידרנו חלק ניכר מהמרתף. החלק המבולגן ביותר. זו היתה עבודה עם הרבה סיפוק בצידה.
עקב הדיבורים הרבים על סגר עד יום ראשון, החלטנו לצאת לסופר להצטייד במעט מוצרים - בעיקר חומרי גלם לבישול וכמובן מוצרי חלב. אני רציתי משהו קטן מקומי, T רצה לנסוע ליוחננוף בנתניה - אם כבר קניות שבועיות אז כבר.
סיכמנו שאם יהיה תור בכניסה, נעשה אחורה פנה ונחזור ליישוב.
כשהגענו ליוחננוף לא רק שלא היה תור בכניסה, גם מגרש החניה היה כמעט ריק לגמרי. חנינו ממש ליד החזרת העגלות (מעולם לא היה שם מקום) ונכנסנו עם הכפפות והמסיכות.
עשינו קניה קטנה אך עניינית, היתה רק עגלה אחת לפנינו בקופה, ואז יצאנו וגילינו שמשתרך תור ארוך של עגלות מחוץ לסופר. שוב היה לנו מזל.
קנינו גם פירות יבשים להורי (שלא הגיעו במשלוח שהם הזמינו און ליין) ועצרנו באחוזה בדרך חזרה מהסופר כדי להביא להם. הם באו לפגוש אותנו בשער, וכך שוחחנו קצת מעבר לזכוכית - כמו בביקור בכלא.
כואב הלב שהם סגורים שם.
T הציע שהם יבואו לגור אצלנו אבל הם לא רצו, מאד נוח להם באחוזה, בבית שלהם, והם באמת הרבה יותר מוגנים שם.
אבל באמת אפשר לקפוץ לשוחח איתם מבעד לזכוכית מידי פעם, בנוסף לשיחות הטלפון היומיות.
לא מאמינה לכל השקרים שמדברים עליהם בלי סוף בתקשורת, לא לגבי אסטרטגיות היציאה, לא לגבי שום דבר אחר. הקורונה כאן לעוד הרבה זמן - ובלי קשר לכל השאר, האחריות שלנו לשמור על עצמנו ואלה על אלה. זה הכל.
ועדיין דואגת למצב הכלכלי.
ומיואשת לגמרי מהמצב הפוליטי.
ולכן מתרכזת בדברים הקטנים. בדבורים. ובנחליאלים. בסרטונים החמודים של הנכדים שילדינו שולחים לנו כל הזמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה