אלה ימי הביקור האחרונים של בני וכלתי, והם החליטו להתפצל קצת - הוא נשאר איתנו והיא נסעה לצפת להוריה.
רצו עוד קצת זמן איכות לבד עם כל זוג הורים.
ובהחלט יש לנו זמן איכות אתו. עם מי שעד לא מזמן עוד הסכים שנקרא לו "תינוקי". אפילו חתם ככה את המיילים שלו אלינו.......
לבי יוצא אליו, אל הלב הרחב שלו, אל החוכמה שלו, אל הזוגיות המופלאה שהוא ואשתו בנו ביחד וממשיכים לטפח ולפתח....אל החתירה שלו להתפתחות - גם אנושית וגם מקצועית - כל רגע של כל יום.
אני כבר מדמיינת לי אותו כאבא, ומתמוגגת.
וכמובן קצת חוששת שהם עדיין לא התחילו לנסות, והרי לא תמיד זה הולך חלק........ואז משתיקה את המחשבות השליליות האלה ונוזפת בעצמי.
אתגעגע מאד כשהם יסעו, אבל זו מציאות שעבר התרגלנו אליה, ולמדנו להתאים את עצמנו - ולהישאר בקשר הדוק במסרים ושיחות וואטסאפ וסקייפ. גם את בתי אני לא רואה כל יום ואפילו לא תמיד מדברת איתה בטלפון כל יום, אבל בדרך כלל לפחות פעם בשבוע או מקסימום שבועיים אנחנו יכולות להתחבק, וזה המון.
באחת השיחות שלנו על הקמת משפחה (שהם יזמו, לא אנחנו, אנחנו לא שואלים "נו מתי כבר?" וכולי) שאלה כלתי אם נסכים לבוא כשהיא תלד, או משהו כזה - לא זוכרת את הניסוח. וזה היה כל כך בתום שהתאפקתי לא לצחוק. הבהרתי לה שנבוא, שנישאר יותר זמן, שהם יצטרכו לומר לנו שהם זקוקים לקצת מרחב....(שזה לא נכון כי אנחנו מאד יודעים לתת מרחב) והיא מחתה בתוקף וטענה שבחיים הם לא יגידו לנו שמספיק ודי וללכת.
אני יודעת שאי אפשר לדעת איך יהיה כשהם יהפכו להורים. ואני יודעת שיהיה להם קשה כי הם לבד שם. וגם אם נגיע, זה לא כמו לגור במרחק חצי שעה.
בכל מקרה אתמול הרגשתי לגמרי מקוררת (דווקא היום יותר טוב, טפו חמסה עיגולים, מקווה שלא יתפתח) אז בני יצא עם T להליכה - והם ממש חרשו את כל היישוב, והיה להם כיף ביחד.
היום T עבד ואני לקחתי את בני לארוחת בוקר בבית קפה ודיברנו ודיברנו וחפרנו כמו שאנחנו אוהבים.
מצחיק שבחרתי לי בן זוג לחיים שלא חופר, וזה היה לי טוב כי אצלי בבית חפרו לי (ולעצמם) את הנשמה.....אבל יצאו לי שני ילדים חפרנים, כך שאף פעם לא חסרות לי שיחות נפש אם אני רוצה.....😉
בן דודי היה אמור להגיע ארצה כבר, עם בתו האמצעית - הם יגיעו אלינו לארוחת ימי ההולדת של בני ושל חכמוד בששי, אבל יבואו לישון אצלנו רק בשבוע הבא, אחרי שבני וכלתי כבר יסעו הביתה. תיכף אצור איתו קשר ונראה אם נחתו בשלום.....
רצו עוד קצת זמן איכות לבד עם כל זוג הורים.
ובהחלט יש לנו זמן איכות אתו. עם מי שעד לא מזמן עוד הסכים שנקרא לו "תינוקי". אפילו חתם ככה את המיילים שלו אלינו.......
לבי יוצא אליו, אל הלב הרחב שלו, אל החוכמה שלו, אל הזוגיות המופלאה שהוא ואשתו בנו ביחד וממשיכים לטפח ולפתח....אל החתירה שלו להתפתחות - גם אנושית וגם מקצועית - כל רגע של כל יום.
אני כבר מדמיינת לי אותו כאבא, ומתמוגגת.
וכמובן קצת חוששת שהם עדיין לא התחילו לנסות, והרי לא תמיד זה הולך חלק........ואז משתיקה את המחשבות השליליות האלה ונוזפת בעצמי.
אתגעגע מאד כשהם יסעו, אבל זו מציאות שעבר התרגלנו אליה, ולמדנו להתאים את עצמנו - ולהישאר בקשר הדוק במסרים ושיחות וואטסאפ וסקייפ. גם את בתי אני לא רואה כל יום ואפילו לא תמיד מדברת איתה בטלפון כל יום, אבל בדרך כלל לפחות פעם בשבוע או מקסימום שבועיים אנחנו יכולות להתחבק, וזה המון.
באחת השיחות שלנו על הקמת משפחה (שהם יזמו, לא אנחנו, אנחנו לא שואלים "נו מתי כבר?" וכולי) שאלה כלתי אם נסכים לבוא כשהיא תלד, או משהו כזה - לא זוכרת את הניסוח. וזה היה כל כך בתום שהתאפקתי לא לצחוק. הבהרתי לה שנבוא, שנישאר יותר זמן, שהם יצטרכו לומר לנו שהם זקוקים לקצת מרחב....(שזה לא נכון כי אנחנו מאד יודעים לתת מרחב) והיא מחתה בתוקף וטענה שבחיים הם לא יגידו לנו שמספיק ודי וללכת.
אני יודעת שאי אפשר לדעת איך יהיה כשהם יהפכו להורים. ואני יודעת שיהיה להם קשה כי הם לבד שם. וגם אם נגיע, זה לא כמו לגור במרחק חצי שעה.
בכל מקרה אתמול הרגשתי לגמרי מקוררת (דווקא היום יותר טוב, טפו חמסה עיגולים, מקווה שלא יתפתח) אז בני יצא עם T להליכה - והם ממש חרשו את כל היישוב, והיה להם כיף ביחד.
היום T עבד ואני לקחתי את בני לארוחת בוקר בבית קפה ודיברנו ודיברנו וחפרנו כמו שאנחנו אוהבים.
מצחיק שבחרתי לי בן זוג לחיים שלא חופר, וזה היה לי טוב כי אצלי בבית חפרו לי (ולעצמם) את הנשמה.....אבל יצאו לי שני ילדים חפרנים, כך שאף פעם לא חסרות לי שיחות נפש אם אני רוצה.....😉
בן דודי היה אמור להגיע ארצה כבר, עם בתו האמצעית - הם יגיעו אלינו לארוחת ימי ההולדת של בני ושל חכמוד בששי, אבל יבואו לישון אצלנו רק בשבוע הבא, אחרי שבני וכלתי כבר יסעו הביתה. תיכף אצור איתו קשר ונראה אם נחתו בשלום.....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה