השבוע היה לנו יום כזה נאחס שבאמת מזמן מזמן לא היה לנו.
התחלנו את הבוקר בשגרירות ארה"ב בתל אביב, כי כזכור לנו מהפרקים הקודמים, למרות שבעת הבקשה לחידוש הויזה שלי המערכת הציעה לי "פטור מראיון", בסופו של דבר קבלתי הודעה שאני כן מחויבת להגיע לשגרירות לראיון אישי, ושבינתיים הויזה הקיימת שלי מבוטלת.
הם שלחו לי את הדרכונים שלי בחזרה, וקצת הלחיצה אותי החותמת "cancelled without prejudice" על הויזה הישנה, אבל ה-AI החמוד הסביר לי ש-"without prejudice" רק אומר שהביטול הוא מסיבות טכניות ואין מניעה להמשיך את הבקשה לויזה, כל עוד אני עושה זאת תוך שנה. מייד קבעתי תור לראיון בשגרירות (מייד = לעוד יותר מחודש!) ובזכות העובדה שהם החזירו לי בינתיים את הדרכון, יכולנו לטוס ליוון בשבוע שעבר.
T היה חמוד והסיע אותי לתל אביב על האופנוע - ושמר על כל החפצים שלי, כי הרי אסור להכניס לשם כלום. אבל כלום! אפילו את השפתון LABELO שלי הם החרימו. מטורפים האמריקאים האלה.
התור לא היה ארוך כי רוב התיירים מזמינים עכשיו את ה-ESTA לארה"ב, אבל אנחנו נוסעים כל כך הרבה ומי יודע אם לא יהיה נשיא שיבטל את הסידור הזה מתי שהוא, וה-ESTA הוא רק בר תוקף לשנתיים, ובכל פעם צריך לשלם כמובן.....אנחנו מעדיפים שקט של ויזה לעשר שנים וזהו.
כשהגעתי לחלון היתה פקידה מאד נחמדה שזכרה את הבקשה שלי, היא כנראה טיפלה בה במקור, והתפלאה מדוע קראו לי לראיון. כל כך התפלאה, שביקשה סליחה רגע והלכה לבקש מהאחראית להכניס אותי לראיון בלי תור. זה די ריגש אותי, האמת. נכנסתי לראיון (פשוט חלון אחר, בהמשך המסדרון), וגם הפקידה שם היתה מאד נחמדה, שאלה אותי כמה שאלות ואישרה לי את הויזה. עכשיו רק צריך להתפלל שאקבל את הדרכון בחזרה לפני שתפרוץ שוב מלחמה והשגרירות תפסיק לתפקד חלילה.
אז שמחה וטובת לב ועם הקלה גדולה בלב, חזרתי אל T ונסענו הביתה, ואז כשהגענו הביתה גילינו שאחד הארגזים של האופנוע - דווקא זה שהיה בו הטלפון שלי והיו בו המשקפיים שלי (כי אני לא יכולה להרכיב משקפיים עם הקסדה)! לצערי לא הפעלנו מחשבה יתרה באותו רגע ו-T עלה מייד על האופנוע וחזר כל הדרך לתל אביב ובחזרה וחיפש את הארגז בצידי הדרך. ולא מצא. ורק כשחזר מיוזע ותשוש, נזכרנו שיש לנו בטלפון אפליקציית מיקום זה של זו, והוא חיפש באפליקציה וגילה שהטלפון שלי נמצא ביישוב שרחוק עשר דקות מאיתנו.
הבנו שמישהו ראה את הארגז מתעופף לו, עצר בדרך ולקח אותו. לא ידענו באותו זמן אם זה היה מישהו שתיכנן לגנוב אותו ואת תוכנו, או מישהו טוב לב שרצה לעזור.
הגענו ליישוב לפי האפליקציה, והסתובבנו באזור בו היה מסומן שנמצא הטלפון, ובעזרת השעון החכם שלי - שמודיע כשהטלפון מחובר אליו, הצלחנו לאתר את הבית או החצר בו הוא נמצא. דפקנו בדלת ופתחה לנו אישה נחמדה שהצטערה לומר לנו שאין לנו מושג על מה אנחנו מדברים. ובאמת בתוך הבית שלה השעון התנתק מהטלפון שלי, אז העלינו השערה שהוא אולי אצל השכנים. לא היה אף אחד בבית השכנים, אבל היא התקשרה אל השכן וסיפרה לו את הסיפור שלנו, והוא כל כך שמח שהגענו אליו, כי אכן הוא היה זה שראה את הארגז מתעופף - הוא לא ראה את האופנוע שלנו - והתלבט איך למצוא אותנו. חשב אולי לפרסם בפייסבוק.......פשוט איש טוב. הוא הדריך את שכנתו כיצד להיכנס לחצר שלהם ולמצוא היכן הניח את הארגז שלנו, סוף טוב הכל טוב. ולא הסכים לקבל שי כלשהו. אמר שגרמנו לו לקיים מצוות "השבת אבידה" ושהוא כבר יתוגמל מהשמיים..........
שמחים וטובי לב חזרנו הביתה, ואז הייתי צריכה לצאת להביא את העוזרת. נסעתי ליישוב הסמוך כדי להביא את העוזרת, ולקראת פנייה לכביש הראשי, מישהי שפנתה ליישוב שלנו מהכביש דהרה במהירות ואיבדה שליטה על הרכב, סטתה למסלול שלי ונכנסה לי ברכב!
סרטון של התאונה
ממש לא היה לי מה לעשות. ראיתי את הרכב דוהר לעברי ולא היה לי לאן לברוח. נצמדתי לימין כמה שיכולתי בלי לפגוע במעקה ועצרתי - כדי שמהירות ההתנגשות תהיה כמה שיותר פחותה.
היא היתה צעירונת בת 25 שנהגה ברכב שכור של הבוס שלה, כולה בוכה ומתקשרת אל אבא. לא יכולתי אפילו לפתוח את דלת הנהג שלי, השתחלתי ימינה ויצאתי מדלת הנוסע, החלפתי איתה את כל הפרטים, וכיוון שהרכב שלי כן יכול היה לנסוע, המשכתי בדרך להביא את העוזרת. את הרכב שלה היו צריכים לגרור.
שלחתי ל-T את כל הצילומים של הרכבים, המסמכים, רישיונות הנהיגה....והוא כבר פתח תביעה בביטוח, סידר שמאי להבוקר במוסך בכפר סבא, ורק התפללנו שהיום הזה ייגמר ללא עוד אירועים מיוחדים (ועוד הייתי צריכה לקבל עוד זריקה אצל האורתופד בצהריים...נראה כמה זמן ההשפעה תחזיק הפעם).
הבוקר נסענו למוסך לפגוש את השמאי, והם אמרו שחייבים להשאיר שם את רכב - אסור לנסוע איתו - ונתנו לנו רכב חלופי. ראינו שיש סופר מול המוסך, אז כבר עשינו שם את הקניות לשבת, ואז כשיצאנו מהסופר הרכב לא הגיב לקוד הסודי ש-T הכניס. ציפצף וציפצף וסירב לנסוע.......מזל שהיינו מעבר לרחוב מהמוסך, חזרנו ברגל ומישהו הגיע אלינו והצליח להניע - אני מקווה שהרכב לא ייעשה לנו בעיות עם זה בהמשך.
אז יש לי עוד הרבה דברים לספר על הימים האחרונים אבל פוסט הנאחס הזה כבר ארוך מדי, אז המשך יבוא.............
