אני אומרת מראש: אין לי מושג לאן הפוסט הזה ייקח אותי. אתחיל לשפוך על הנייר הוירטואלי את המחשבות והרגשות שעולים בי, ואתן לזה להתגלגל מעצמו. ייתכן מאד שזה יהיה פוסט ארוך מאד, ולמרות שאין צורך לומר - אני בכל זאת אומרת שהפוסט מיועד בעיקר לעצמי ושאף אחד לא ירגיש חובה לקרוא או להגיב.
כשהייתי בת חמש עשרה וחצי נפרדתי מהחבר שהיה לי במשך שנה וחצי, ילד מהכיתה שלי, שגם הוא היה חדש בכיתה ובשכונה ובבית הספר. הוא הגיע לשם מחולון ואני הגעתי מלוס אנג'לס, והיינו חלק מ"דם חדש" שהוזרם לכיתה שנחשבה בעייתית (ואכן בשנה שלאחר מכן בכל זאת פוזרה בין שאר הכיתות בחטיבה.
בהיותי "ללא חבר" ובעקבות התרחקותי מה"חברה" שהיינו חלק ממנה, התחילה חברה שלי (שלא הוזכרה עד כה בבלוג, לדעתי, כי שנים אנחנו כבר לא בקשר) - אקרא לה 'רות' - לקחת אותי איתה למסיבות בערבי ששי, שהתקיימו בבתים של ילדים מבית הספר, בכל ששי בבית אחר. בניגוד להיום, שמסיבות מתקיימות במועדונים ומקומות ציבוריים, כשאני הייתי בבית הספר מסיבות נערכו בבתים. באותה תקופה גרתי ברמת אביב, הבתים (בעיקר הסלונים) היו גדולים, וחלק מההורים היו נוהגים לצאת בימי ששי בערב מהבית ולהרשות לילדים שלהם לארח מסיבות בבית. והיו ילדים שנהגו לארח לעיתים קרובות יותר מאחרים. 'האוסטרלי' היה אחד מהם. ברור שהוא לא היה אוסטרלי.
הוא היה חבר של T - והוא וחבר נוסף נהגו להכין מה שנקרא היום "פלייליסטים" למסיבות האלה. הם היו יושבים שעות ומקליטים על טייפ סלילים להיטים מהתקליטים שהם אהבו, וכך במסיבות היה לנו זרם בלתי פוסק של מוסיקת רוק משובחת בכל שבוע.
אז את 'האוסטרלי' בעצם הכרתי לפני שידעתי מי הוא T. הכרתי גם את אחותו, שהיתה בשיכבה שלי והיתה חברה של 'רות'. בחבר'ה האלה רוב הבנות היו בנות גילי ורוב הבנים היו בני גילם של T ו'האוסטרלי'. כמעט כולנו למדנו באותו בית ספר, אבל חלק מהחבר'ה היו חברים של 'האוסטרלי' מבית סיפרו הקודם, וכאשר קיימנו מפגשים בשנים האחרונות בעת ביקורם של האוסטרלים בארץ, גם הם היו חלק מהחבורה.
T ואני היינו יחד במסיבות האלה במשך כמעט שנה בלי שדיברנו זה עם זו ואפילו בלי שיצא לנו לרקוד זה עם זו. שנינו היינו קצת ביישנים ואני נצמדתי ל'רות', וכתוצאה מכך יצא לי לרקוד עם בנים שהיא הכירה. בסוף התחלנו לדבר זה עם זו דווקא במסיבה שלא היתה בבית של 'האוסטרלי', מסיבה די כושלת, שבה בקושי רקדנו, וישבנו על הריצפה ויצא לנו לשוחח בפעם הראשונה........והשאר היסטוריה, כמו שאומרים.
ואז כשיצאנו ביחד (אז לא קראו לזה "דייט" אלא "יציאה") הרבה פעמים הצטרפו אלינו זוגות אחרים מהחבר'ה, ובעיקר 'האוסטרלי' וה'אוסטרלית' - שאין לי מושג מתי הם התחילו להיות זוג, אבל הסיפור הוא ששניהם עסקו באתלטיקה קלה בבית הספר ובמסגרת איזו תחרות ספורט כלל בית ספרית היא גנבה לו את הכובע - בעצם "התחילה" איתו.
'האוסטרלית' היתה בשיכבה שמעלי (כלומר בשיכבה שמתחת ל'אוסטלרי' ו-T). היא היתה עולה חדשה מלבנון (אז, משהו כמו חמש שנים בארץ), ואם חשבתי שהורי "בעייתיים" - הוריה של 'האוסטרלית' שמו אותם בכיס הקטן מבחינת חוקים ואיסורים והגבלות. בשנים ההן קיבלנו זאת כעובדה מוגמרת - הורים זה הורים - והיא היתה אלופה בתרגילים ושיטות כיצד לעקוף את האיסורים וההגבלות ולהתחמק בכל מיני דרכים, אבל בשיחות שהיו לנו בטיול הבנתי לראשונה כמה דברים שלא ידעתי אז.
ראשית, היא סיפרה לי שהם בעצם עברו לגור באוסטרליה בגלל שהיא הרגישה שהיא חייבת להתרחק מההורים שלה ומשאר המשפחה שלה (יש לה בארץ כמה אחים ואחיות), ובאוסטרליה גרה אחותה הבכורה, שהיא תמיד הרגישה הכי קרובה אליה. מעולם לא ידעתי שהיא היתה זו שיזמה את המעבר הזה. המוטיבציה של 'האוסטרלי' היתה שונה. הוא היה מהנדס תעשייה וניהול שעבד במשרה טובה בתאגיד גדול ומוכר ונחשב מוצלח מאד, ועדיין הוא היה מתוסכל כל הזמן - כל הזמן כנראה הרגיש שאחרים סביבו (בין אם בעבודה ובין אם מבין חבריו) מרוויחים טוב יותר ממנו. בתקופה ההיא היינו פחות בקשר איתם - אגיע גם לכך בהמשך - ולא היינו מודעים לקושי שלה מול המשפחה שלה ולתסכולים שלו. אז הם נסעו לאוסטרליה ואבד איתם הקשר למשך הרבה שנים. אבל אני מקדימה את המאוחר (זה עובד אסוציאטיבית, כנראה).
הדבר השני שגיליתי בשיחותנו בטיול הנוכחי, היה שבגיל צעיר מאד הבינה ה'אוסטרלית' שאמא שלה בעצם לא רצתה אותה, ולאורך כל הילדות שלה היא נתנה לה להרגיש את זה. היא היתה הבת הצעירה ביותר אבל אחריה נולד עוד אח, והוא היה לגמרי רצוי. והרי לנו מתכון בטוח לרגשי נחיתות ודימוי עצמי נמוך, מצד אחד, ותחושה שאין על מי לסמוך בחיים וצריך להתמודד ולהסתדר לבד מצד שני. פסיכולוגיה בגרוש, אני יודעת, אבל זה הבלוג שלי וזכותי לקשקש בו את עצמי לדעת.
בעצם הפעם הראשונה שה'אוסטרלית' הרגישה חירות אישית אמיתית כלשהי היתה בזמן השירות הצבאי (גם לא מובנת מאליה ההסכמה של הוריה שהיא תתגייס בכלל), והיא ממש פרשה כנפיים והתחילה "להתפרע". לא הייתי איתה כל כך בקשר ישיר בתקופה הזאת, אלא רק כאשר נפגשנו ברביעיה או עם שאר ה"חבר'ה", אז כל מה שידעתי אז הוא שהם נפרדו. עכשיו היא סיפרה לי שהיא התחילה מערכת יחסים עם מישהו ששירת איתה, מוסיקאי. האוסטרלית כנראה מאד התלהבה ממנו ונפרדה מהאוסטרלי, לדעתי כמעט למשך שנה. בזמן הזה גם האוסטרלי התחיל לצאת עם מישהי, ופגשנו אותה כשהוא ו-T היו יוצאים (לעיתים רחוקות מאד) לחופשת סוף שבוע מהצבא. עכשיו סיפרה לי האוסטרלית שעם הזמן התברר לה שהיחסים עם הבחור החייל המוסיקאי מעט בעייתיים. הוא תכנן לטוס לפריז ולנסות לפתח שם את הקריירה המוסיקלית שלו, לא חשב בכלל על חתונה או משפחה, אמנם הציע לה להצטרף אליו בתום השירות אבל לא התחייב לשום דבר. אבל זו לא היתה הבעייה העיקרית ביחסים ביניהם. מה שהדליק לאוסטרלית את כל הנורות האדומות היתה הקנאה והרכושנות שלו לגביה. הבחור התחרפן בכל רגע שלא ידע היכן היא בדיוק ועם מי, חשד כל הזמן שהיא עדיין אוהבת את האוסטרלי (וייתכן מאד שהוא צדק), בודד אותה מחברות ופעילויות שהיא נהגה לעשות שלא קשורות אליו....ובסופו של דבר היה לה השכל לעזוב אותו. היא סיפרה לאוסטרלי שהיא נפרדה מהבחור, והוא לא היסס לרגע - סיים את הקשר עם הבחורה החדשה והם חזרו.
עכשיו הבנתי ממנה שגם בזמן הלימודים באוניברסיטה היה איזה רגע שמישהו שלמד איתה "תפס" את תשומת ליבה, וכמעט את ליבה, והיא שוב כמעט עזבה את האוסטרלי - אבל איכשהו ברגע האמת היא החליטה שאיתו יהיו לה חיים טובים יותר. ונשארה.
הם התחתנו כשנה או שנתיים אחרינו, וכשהיא סיימה את לימודיה במכון ויצמן הם עברו לגור ברעננה, וחידשנו איתם את הקשר באופן יותר הדוק ממה שהיה בתקופת הצבא והלימודים. וכמו בתקופת בית הספר, גם עתה הם אהבו לארח את החברים אצלם בבית, וכך התחדש הקשר עם חלק נכבד מה"חבר'ה".
ואז התחלנו רובנו לעשות ילדים. בזה אחר זה נולדו לכולנו ילדים, וה'אוסטרלים' לא הצליחו להיכנס להריון. זה הכניס את האוסטרלית ללחץ ולדכאון, היא לא יכלה לסבול לראות את כל ההריונות והתינוקות סביבה בעוד אצלה זה לא הולך. בינתיים גם האוסטרלי וגם T גויסו ונלחמו במלחמת לבנון הראשונה, ונדמה לי שכבר אז הוא, לפחות, התחיל לחשוב על האופציה לעזוב את הארץ. הניסיונות להרות המשיכו ללא הצלחה, ובאופן די מעורר הערכה, לפחות מצדי, הם באו ואמרו לנו את האמת: שקשה להם לראות אותנו עם ילדה, בעוד הם לא מצליחים. הם ביקשו סליחה אבל התנתקו מאיתנו לגמרי. באמת באמת הבנו אותם וקיבלנו את זה בלי לעשות עניין.
לאחר כשנתיים הם פתאום יצרו מחדש קשר, ומייד הבנו שהיא כנראה בהריון סוף סוף. גם אז לא עשינו מזה עניין, בדיוק ילדתי את בני, ויצא לנו להיפגש איתם פה ושם, אבל הקשר לא חזר להיות כפי שהיה. מה שמצחיק, או יותר נכון טראגי, הוא שמרגע שנולד להם בנם הבכור האוסטרלית לא הפסיקה לקטר כמה זה קשה. בדיעבד היא הבינה שהוא כנראה אלרגי לחלב שלה, אבל אף אחד בטיפת חלב או במשפחה שלה לא הביא זאת בחשבון, והיא המשיכה להניק אותו במשך כתשעה חודשים והוא לא הפסיק לבכות יום ולילה. זה היה סיוט ממש. מרגע שהיא העבירה אותו לפורמולה, זה פסק בבת אחת. כמה עצוב. אני חושבת שבזמן הזה היא באמת ראתה כמה המשפחה שלה לא תומכת בה, כמה יש להם בעיקר ביקורת עליה ואפס חמלה, והתחושה כנראה הלכה וצברה תאוצה ותרמה להחלטה שלה לעזוב.
בסופו של דבר מה שהכריע אצלם את הכף היתה מלחמת המפרץ דווקא. בשלב הזה כבר היו להם שני ילדים, והרופאים הודיעו לה שיותר היא לא תוכל ללדת. איתנו משום מה הם היו פחות בקשר כבר - אבל איכשהו נודע לנו שהם עוזבים לאוסטרליה.
במקור כנראה ש'האוסטרלי' ניסה לארגן לעצמו תפקיד כמהנדס תעשייה וניהול בחברה אוסטרלית כלשהי, וכך השיג את ויזת ההגירה. אני לא לגמרי מעורה בפרטים. בפועל, כאשר הם הגיעו לאוסטרליה עם שני ילדיהם, התברר שהתפקיד לא קיים, והם נאלצו לאלתר. איכשהו הוא השיג עבודה בתחנת דלק (אני מניחה שכמנהל התחנה ולא כמתדלק), והיא בשלב כלשהו מצאה את עצמה עובדת במעבדה במקצוע שלה - כטכנולוגית מזון.
ההתחלה היתה קשה, גם כלכלית וגם תרבותית וחברתית ונפשית כמובן - גם להם וגם לילדים.
והתברר שגם ההמשך קשה.
המכה השנייה שהם חטפו (לאחר שהעבודה המובטחת לאוסטרלי התאיידה לה) היתה שהגיס של 'האוסטרלית' - בעלה האוסטרלי של אחותה - התנכר להם והתנגד לנוכחותם. 'האוסטרלית' חושבת שמשום שהוא היה בן יחיד ותמיד היה רגיל לקבל את כל תשומת הלב של הוריו, כעת היה רגיל לקבל את כל תשומת לבה של אשתו (שהיתה לבד בעולם כי כל משפחתה היתה בישראל), וממש לא התכוון לשתף אותה עם אחותה ומשפחתו. אז מצד אחד אחותה של 'האוסטרלית' עזרה לה הרבה מאד בקליטה בשנים הראשונות, אבל בו בזמן כל הזמן היו חיכוכים עם בעלה, שהערים קשיים על עצם הקשר ביניהן. התקווה הגדולה שלה לעזוב את בני המשפחה המתנכרים לה כאן בארץ ולהתאחד עם אחותה האחת האהובה - גם היא לא ממש התממשה לפי התכנית.
אני דולה מתוך הסיפורים הרבים ששמעתי, גם בטיול הנוכחי וגם כששוחחנו ארוכות כשהיינו איתם במלבורן, ומנסה לקשר חלקי דברים ואיכשהו לסדר אותם נכון כרונולוגית. אז לא ברור לי בדיוק אם זה היה ממש כשהם הגיעו לאוסטרליה או קצת אחרי כן - שה'אוסטרלית' גילתה פתאום שהיא בהריון. וזה אחרי שהודיעו לה ללא כחל ושרק שהיא לא מסוגלת להיכנס עוד להריון. אז בנם השלישי נולד כבר באוסטרליה.
'האוסטרלי' עבד מאד קשה - ממש מסביב לשעון - והאוסטרלית בעצם היתה היחידה שטיפלה בילדים ובבית, בנוסף על עבודתה שלה. הוא היה מגיע מאוחר מאד הביתה ועוזב מוקדם מאד בבוקר, והיא והילדים בעצם ניהלו חיי בית ומשפחה די בלעדיו. ואז, לאחר הלידה, כשהאוסטרלית והתינוק שוחררו מבית היולדות, הוא בא לאסוף אותם, הוריד אותם בבית והמשיך לעבודה.
לפי מה שהיא מספרת עכשיו, שם שוב היה רגע (אולי אפילו תקופה) שהאוסטרלית תהתה בינה לבין עצמה אם לעזוב את האוסטרלי או לא. החיים שלה ממש לא נראו כפי שדמיינה אותם, לבד בארץ זרה כמעט בלי חברים - הם עבדו מסביב לשעון והיא גם גידלה את הילדים ולא ממש היה לה זמן לטפח למצוא חברים ולטפח חיי חברה - ועם גיס מנוכר שלא ממש מאפשר לה קשר כמו שחלמה עליו עם אחותה. ובעצם גם בעלה מתעלם ממנה ומהילדים רוב הזמן.........
אבל היא המשיכה. היא התמודדה. היא הסתדרה. והיא לא עצרה לרגע, גם על חשבון הבריאות שלה. ובאיזה שהוא שלב (לא ברור לי קו הזמן במיוחד) היא חלתה. זו היתה מחלה מתעתעת. כמה ימים של חום וכאבי בטן, ואז כאילו "החלמה" וחזרה לשיגרה, ואז שוב. ושוב. וכמה במשך כמה שבועות, וכל הזמן הזה היא ממשיכה כרגיל - עם החום ועם הכאבים - הולכת לעבודה, מתפקדת, מטפלת בילדים ובבית. עד שהמצב החמיר והרופאה שלחה אותה לבית חולים. ושם התברר שהתלבש עליה איזה חיידק טורף (היא אמרה לי את שמו אבל לא הכרתי ואינני זוכרת), שבקושי הצליחו למגר. שישה שבועות היא היתה מאושפזת בבית החולים, ותקופה ארוכה לאחר השחרור המשיכה תקופת השיקום. כנראה שמאז התחילו גם הקשיים הפיסיים, הבריאותיים, הרגישויות ורוב שאר ה"חולירות" שהיא סובלת מהם עד היום. וגם בתקופה הזאת - של המחלה, של האשפוז, של השיקום וההחלמה - היא היתה לבד. האוסטרלי קבר את עצמו בעבודה. כנראה לא היתה ברירה או שהרגיש שאין ברירה.
כאמור, אני לא מסונכרנת עם הזמנים, ואין לי מושג מה אירע במקביל למה, אבל מתי שהוא פוטר האוסטרלי מתחנת הדלק, היה מובטל שנתיים, והתחיל לנסות מזלו בעסקים. בהתחלה הוא רכש תחנת דלק וניהל אותה כמה שנים, אבל העסק הזה לא הצליח. לא יודעת אילו עוד עסקים עברו שם בדרך. בשלב כלשהו הוא החליט לפתוח מפעל סלטים. בתקופה ההיא לא הכירו באוסטרליה סלטים בסגנון שכל כך מוכר לנו בישראל. הוא חשב לחדש, ולהיעזר במומחיות של האוסטרלית כטכנולוגית מזון שגם התמחתה בתחום הזה עוד בארץ. לא עזרו תחנוניה שיבחר עסק אחר - משהו בלי חיי מדף, משהו פשוט יותר. האוסטרלי התאהב ברעיון של מפעל הסלטים ובלית ברירה היא שיתפה איתו פעולה. וכך הוא הקים את המפעל והיא עבדה איתו בסופי שבוע כאשר בשאר הזמן היא המשיכה במשרה הרגילה שלה במעבדה, בניהול הבית ובחינוך הילדים.
הם היו ממש עבדים של העסק. אבל לאט ובהדרגה הם הצליחו, מכרו למסעדות ולקמעונאים (תחת המותג של הקמעונאי עצמו, לא היה להם מותג משל עצמם) ולחברות קייטרינג, והמפעל הצליח. ולא פחות חכם מצדו, היה שהוא רכש את הנכס עצמו, את הנדל"ן שבו עמד המפעל.
אני מדמיינת לי שבתקופה הזאת הילדים לא ראו גם אותה. זו היתה כנראה תקופת ההתבגרות שלהם, סוף התיכון ותחילת הקולג' וחייהם הבוגרים. הבן עבר לכמה שנים לקנדה, הבת עזבה לאנגליה. לבן הצעיר התחילו בעיות לב בסביבות גיל עשרים והוא עבר כמה וכמה ניתוחים שהצילו את חייו, ובו היא כן תמכה והיתה שם איתו. אבל האוסטרלי המשיך להיות כל הזמן רק בעבודה.
השתמע מהסיפורים של שניהם שסוף סוף התחילה להם תקופה של רווחה כלכלית. לא היה להם זמן לשום דבר, אמנם, מחוץ לעבודה, אבל לפחות הם היו סוף סוף במקום יציב וטוב בקטע הפיננסי. הם קנו קרקע ובנו עליה שני בתים גדולים ויפים (שאת האחד הם משכירים ובשני הם גרים). עיסוקים אחרים לא היו וחברים בקושי היו - עד שפתאום התאפשר להם לצאת לגמלאות.
לפני כמה שנים קיבלו ה'אוסטרלים' הצעה לרכישת העסק שלהם על ידי מפעל מזון גדול, ולאחר התלבטות קצרה הם הסכימו למכור. הם נשארו עוד שנתיים בניהול ותפעול העסק והעברת השרביט למנהלים החדשים, ופתאום נאמר להם שתודה רבה, שירותיהם כבר לא נחוצים. עם הכנסה גדולה מאד ממכירת המפעל פלוס המשך שכר דירה שוטף על הנכס עצמו, מצאו את עצמם זוג האוסטרלים במצב כלכלי מצוין וללא עבודה.
מרגע שהתפנו פתאום, פנה כל אחד מהם לעסוק בדברים שהם אהבו. היא התחילה ללכת לכל מיני חוגים וקורסים, בעיקר שקשורים לנפש ולגוף-נפש, ונכנסה גם לתחומים יותר "רוחניים" (גם אני הייתי שם, בעיקר בשנות התשעים, אז לא באמת התכוונתי למרכאות באיזו שיפוטיות או משהו כזה) ושם גם התחילה לפתח לעצמה חברויות חדשות. היא התחילה לעסוק באמנות וכשביקרנו אצלם במלבורן ראינו שהבית שלהם באמת מלא בתמונות יפות שהיא ציירה ופסלים מקוריים מדהימים שהיא יוצרת. היא חיפשה ומצאה לעצמה עיסוקים כגון התנדבות לעזור לאמהות טריות שאין להן תמיכה הורית או אחרת בחודשים הראשונים לאחר הלידה. היא עברה קורס הכשרה מיוחד לשם כך.
הוא חזר לנגן בפסנתר אחרי שנים שלא נגע בכלי. גם הוא חיפש ומצא לעצמו חברים, בין אם ישראלים או מהקהילה היהודית, ואין יום שבו הוא לא מתקשר לחבר ומציע להיפגש, לפעמים על קפה עם כמה יחד.
ובין לבין כל אלה הם התחילו לטייל בעולם. טיול גדול אחד בדרום אמריקה שהיה מתוכנן לשנת 2020 התבטל כמובן בגלל הקורונה, אבל הם הספיקו להשלים אותו מאז. לו זה היה תלוי ב'אוסטרלי', הם היו כל החיים בטיולים. ה'אוסטרלית' דווקא מרגישה שהשיגרה של החוגים והקורסים והאמנות שלה חסרה לה, ושהטיולים הארוכים קוטעים לה הרבה מאד מזה באמצע.
דבר אחד צריך להבין לגבי אוסטרלים בכלל - עד שהם כבר יוצאים מהמדינה הם בדרך כלל נשארים הרבה זמן מחוץ למדינה, לפחות חודש. כי הטיסות לכל מקום כל כך ארוכות. הם פשוט גרים בסוף העולם. זה לא כמו לקפוץ מכאן לאירופה ואפילו לא לארצות הברית. לא פשוט.
בכל מקרה, איכשהו שניהם יחד וכל אחד לחוד בשלב כלשהו ביחסים עם אחרים מגיעים לשלב שבו החבר או החברה מתרחקים, מתנתקים, לפעמים אפילו בצלילים צורמים. בעיקר לאוסטרלי זה קורה שוב ושוב.
בנוסף, שניהם הצליחו להסתכסך עם כל (אבל כל!) קרובי המשפחה שלהם בישראל.
היחסים של האוסטרלית עם אחיה ואחיותיה תמיד היו מתוחים, והרי בגלל זה היא ברחה כל הדרך לאוסטרליה, אבל גם האוסטרלי הצליח לבודד את עצמו ממשפחתו ולכעוס על כל העולם ואשתו. ענייני ירושה גם נכנסו לעניין - אצל שניהם - וכמובן שכולם לא בסדר ורק הם נדפקים כל הזמן.
אנחנו לא מגיעים מעמדה של שיפוט, כמובן, ואין לנו מושג מה העניין (בכל החזיתות), וכמובן שאנחנו הרי (קצת כמו פסיכולוגים 😂) שומעים רק את הצד שלהם. אבל יצא ש-T שאל בעדינות ועד כמה שהצליח לו, בהומור, האם זה לא נשמע מוזר שכולם כאלה פסיכים ורשעים. אבל כולם! "כולנו משוגעים וכולנו קצת דפוקים" הוא אמר לאוסטרלי כמה פעמים בחצי חיוך, אבל האוסטרלי לא שיתף פעולה. "אתם?" הוא שאל בתמהון, "אתם האנשים הכי נורמלים שאני מכיר". נו, שוין.
בנוסף על הכל, יש את היחסים שלהם עם הילדים שלהם.
שלושת הילדים כנראה לא ממש אוהבים או מעריכים את האוסטרלי. את אבא שלהם. פסיכולוגיה בגרוש תקפוץ מייד ותאמר - הוא לא ממש תיפקד כמו אבא כל השנים. מצד שני הוא קרע את התחת כדי לפרנס אותם כל השנים. שלושתם זכו לקורת גג וחינוך וגם לימודים גבוהים. ובכל זאת.
ושני הילדים הגדולים עם יחסים בעייתיים גם עם האוסטרלית. מהתיאורים נשמע שהיא סוג של שק אגרוף עבורם.
הגדול גם התחתן עם מישהי (אוסטרלית באמת) שכנראה לא סובלת את 'האוסטרלית' שלנו ומצד שני מאד מאד קשורה לאמא שלה, ולמשל את הנכדה של ה'אוסטרלים' מהבן הזה הם בקושי זוכים לראות, ולעולם לא משאירים אותה איתם לבד. היא כבר בת למעלה משנה, ומעולם לא עשו לה בייבי סיטר או בילו איתה כמה שעות לבד. ה'אוסטרלי' טוען ששנה שלמה הוא אפילו לא זכה להחזיק אותה על הידיים.
הבת, שגרה בלונדון (שני הבנים גרים קרוב אליהם במלבורן, לאחר שהגדול חי כמה שנים בקנדה), גם היא ביחסי אהבה-שנאה אליהם, והם לא זוכים ממנה להרבה נחת. לא נשמע שקיימת הקירבה האופיינית, השיתוף. לדוגמא - הם תכננו את הטיול הארוך לדרום ומרכז אמריקה, וסיפרו זאת לילדים, כולל תאריכים והכל - והבת לא אמרה להם מילה על כך שהיא בהריון. היה לה חשוב כל כך לחכות עם הבשורה עד שהיא תעבור את כל הבדיקות ותוודא שהכל תקין, שעד שהיא סיפרה להם בסוף על הלידה המתקרבת, כבר היה קשה ויקר מדי לשנות את מועדי הנסיעה. בסוף הם נאלצו לנסוע עד לדרום אמריקה, לטייל שבועות ארוכים, לטוס כל הדרך חזרה לאוסטרליה, ואז אחרי שבועיים לטוס שוב לאנגליה לקראת הלידה. בלי לדבר על העלויות (היה כל כך פשוט יותר לחזור מדרום אמריקה ישר ללונדון, למשל), כל הטיסות הארוכות האלה הם סיוט של ממש.
וגם בלונדון, כאשר הם עמלים יום יום לעזור בבית ועם התינוקת - בכל יום יש אליהם טענות חדשות. לטענת הבת לפעמים הם פחות מדי איתם ולפעמים הם יותר מדי, לפעמים הם הכינו אוכל משמין מדי ולפעמים לא מספיק. שק אגרוף כבר אמרתי?
לא פשוט.
והם באמת רוצים לעזור ונהנים מאד להיות עם התינוקת. לפחות אותה מרשים להם להרים ולטפל. להיפך - הבת (בת ארבעים בערך) ממש לא מתנהגת כמישהי שכרגע הפכה לאם. היא כל הזמן יוצאת להיפגש עם חברות, מתכננת נסיעות לחו"ל בלי התינוקת (ומנסה לשריין את הוריה לבוא במיוחד לאנגליה שוב כדי לשמור עליה)...כאילו לא קולטת שהחיים השתנו. שיש עכשיו מישהי שתלויה בה כל הזמן. מוזר. אבל אני סוטה מהעיקר.
העיקר, בעיני וגם בעיני T, הם היחסים בין בני הזוג ה'אוסטרלים' עצמם.
לאורך כל המפגשים שלנו בשנים האחרונות, בין אם אלה הקצרים בישראל בפעמים המעטות שהם הגיעו לבקר ובין אם אלה השיחות הארוכות שניהלו איתם בעת שהיינו במלבורן או עכשיו באוסטריה, בין כל סיפורי ה"עשו לנו עוול, אכלו לנו, שתו לנו" על המשפחה / החברים / ממשלת אוסטרליה / הילדים....הם כל הזמן הדגישו שלפחות יש להם זה את זו. וזה חימם את הלב.
עד שהתחלנו לזהות, גם T וגם אני, שיש כאן סוג של יחסים לא כל כך מאוזנים. זה התחיל לחלחל בקטן - עוד לפני ששמעתי את הסיפורים על איך שהחיים שלהם התנהלו כל השנים - כששמענו כיצד היא נאלצה לקטוע קורסים וחוגים ואפילו טיפולים רפואיים (כמו טיפולי שיניים) באמצע כי הוא התעקש לצאת לטיול כזה או אחר.
היו הערות פה ושם למשל על העובדה שהוא מתאמן על הפסנתר בשעות שהיא מנסה לנוח וזה מפריע לה, אבל האימון כל כך חשוב לו שהוא מסרב להתאים את עצמו לצרכים שלה. והרי יש לה ממילא בעייה עם רעש.....אבל עדיין, אלא עניינים קטנים שתמיד אפשר למצוא בין בני זוג, ולא חייבים לעשות מזה עניין גדול.
ואז במהלך השבוע שלנו יחד באוסטריה התברר שבטלפון שלה אין בכלל כרטיס "סים", ובארנק שלה אין בכלל כרטיס אשראי כלשהו. הבחורה תלויה בו, תקשורתית וכלכלית, במאה אחוז. לא יודעת מה קורה בבית, במלבורן, אבל הם בחו"ל שלושה חודשים עכשיו, והיא לא יכולה ללכת לבד לשום מקום. היא לא יכולה לקנות שום דבר בלי לקבל את אישורו. אף אחד לא יכול להתקשר אליה אלא רק דרכו. זה הדליק לנו מיליון נורות אדומות.
זה הסביר קצת, למשל, את הנטייה שלה לעשות WINDOW SHOPPING אבל בסוף לא לקנות דבר, או אם כבר קנתה - אז מתנה לאחד הילדים או לאחת הנכדות.
זה צרם לנו מאד, והשאיר טעם רע מאד בפה. אלה סממנים מובהקים להתעללות פיננסית.....
וואו, הפוסט הזה יצא לי ארוך ואולי מעט מבולבל, אבל נדמה לי ששפכתי את כל מה שהיה לי על הלב. תיעדתי לעצמי כל מה שאני זוכרת וכל מה שאני מרגישה. ואפילו הספקתי לעשות זאת לפני שיום כיפור נכנס...לא שזה משנה משהו.
עכשיו אתן לו "לשבת" קצת לפני שאחליט אם ומתי לפרסם אותו..........
שנה טובה וגמר חתימה טובה (ואם כבר הגיע סוכות - חג שמח ומועדים לשמחה).
