את היום השלישי שלנו בקנדה התחלנו בארוחת בוקר באותה מסעדה שצמודה למלון שלנו בה סעדנו ערב קודם לכן. גם ארוחת הבוקר היתה סבירה אבל לא מפילה, ובימים הבאים כבר חיפשנו (וגם מצאנו) מקום הרבה יותר טוב לפצוח בו את היום.
הנקודה הראשונה אליה הגענו באותו הבוקר נקראת Bow Falls Viewpoint
כפי שניתן לראות, היה מעונן - ובעצם בכל הימים הבאים מזג האוויר כל הזמן "אִיֵּם" בגשם.
והוא אכן כלל מערה ובריכת מי גופרית שהיו אזור חשוב מאד לאוכלוסיית הילידים בקנדה במשך מעל לעשרת אלפים שנה, עד היום הזה.
באתר הקימו מרכז הדרכה שמספר על הגילוי של המקום על ידי שלושה מעובדי חברת הרכבות שעבדו בסביבה ועל ההיסטוריה (לעיתים הלא מאד מחמיאה לאדם הלבן) שהאזור עבר מאז ועד היום, באתר בפרט ובכל הפארקים הלאומיים של קנדה בכלל.
כמו בארה"ב היחס לאוכלוסיה המקומית היה מחפיר במשך רוב השנים, וגם כאשר לא טבחו בהם, בדרך כלל הם גורשו מאדמותיהם ורוכזו ביישובים ייעודיים (שמורות שקיימות עד היום) והוחלו עליהם הרבה מאד הגבלות.
ממש רק בשנים האחרונות התחילו לתת לאוכלוסיית ה- aboriginals (כפי שמכנים אותם כיום) זכויות שוות וגם קול ושיתוף בניהול המדינה. אני מניחה שגם היום מעמדם אינו באמת "שווה זכויות" כפי שהיו רוצים שנחשוב.
אגב אין עדויות למיני אדם קדמון יותר באזור, ולכן ההנחה היא שהשבטים האלה הגיעו לשם מאירופה ו/או אסיה דרך מיצרי ברינג.
יעדנו הבא היה נקודת תצפית בשם Mount Norquay Lookout
ומשם נסענו אל אגם - שאין לי מושג איך קראו לו - כדי להספיק בכל זאת קצת פעילות גופנית ביום הקודר הזה. הקפנו את האגם במשך כשעתיים ואיתנו הלכו או רצו או רכבו הרבה מאד אנשים.
נתקלו בשלט אזהרה שהצחיק אותנו....
מ
בסוף בכל זאת התחיל לטפטף עלינו גשם אז חתכנו משם ונסענו לגונדולה של באנף, על Sulfur Mountain
אמנם לא רדפה אותנו ה"קללה" הרגילה (של ערפל בכל מקום שאנו מגיעים אליו) אבל הראות באותו היום לא היתה מזהירה.
אגב, לא הצלחתי להבין מדוע קוראים לרכבל מהסוג הזה (התלוי על כבלי פלדה, להבדיל מרכבל שנוסע על מסילה במעלה ההר) "גונדולה" - כי אני מכירה את השם רק בהקשר של הסירות בוונציה. אבל גם כאן וגם בקווינסטאון אשר בניו זילנד נתקלתי בשם הזה "גונדולה".
banff gondola
את נשנוש הצהריים שלנו (פירות ואגוזים בתוספת קפה מהמזנון על ראש ההר) אכלנו למעלה, וכשירדנו עלינו ברגל במעלה mount sulfur אל המעיינות החמים העליונים של באנף.
banff upper hot springs
זה היה סיום מושלם ליום אפרורי וקריר, ומשם חזרנו אל המלון וחיפשנו מקום לאכול בו ארוחת ערב.
באופן מפתיע, מצאנו בגוגל המלצה דווקא לבאר בשם WHERE THE BUFFALOS ROAM (זוהי שורה משיר של רוי רוג'רס שהכרתי בילדותי) ובאמת המקום הפתיע לטובה. שירות נעים ואוכל טעים וגם קוקטיילים מעניינים (אני פחות בקטע של אלכוהול בדרך כלל אבל בחופשה הזאת הזמנתי כמה וכמה פעמים איזה קוקטייל נחמד לפני הארוחה).
אגב, היתה תקלה במערכת המדחנים בקנמור (בבאנף לא נתקלנו בבעייה דומה) ולא ניתן היה לשלם על החניה - לא באתר ולא באפליקציה, וגם לא במדחן עצמו. נאלצנו לקוות שהתקלה ידועה ושלא נחטוף דו"ח. בינתיים נראה שלא. ועוד משהו לגבי חניה - מחוץ לבאנף ראינו מגרשי חניה בהם עודדו את האנשים לחנות בחינם ולהיכנס לעיר רגלית, כי בתוך באנף החניונים גובים תשלום. ואנשים רבים אכן עשו זאת.
למחרת על הבוקר, אחרי שנת לילה משובחת, החלטנו דבר ראשון לצאת להליכת בוקר. עשינו סיבוב קצר (כחצי שעה) מהמלון אל מרכז העיר ובחזרה. בדיעבד זה התברר כמיותר, עקב רמת הפעילות והמאמץ הגופני שנכונו לנו בהמשך היום, אבל לא ידענו זאת בשלב ההוא.
אחרי ההליכה חיפשנו ומצאנו מקום מקסים לארוחת הבוקר. זו היתה מסעדה שמגישה רק ארוחות בוקר וצהריים בשם CHEZ FRANCOIS (היא היתה ממוקמת בתוך מלון Chateau Canmore. האוכל היה טעים ומגוון, אבל מה שקנה אותנו היה השירות, בעיקר של מלצר (או אולי הוא היה המנהל?) וותיק ומבוגר, מקצוען לחלוטין, שסיפק חוויה נהדרת לארוחה. זה היה כל כך מוצלח, שחזרנו לאכול שם את כל ארוחות הבוקר שלנו כל עוד שהינו בעיירה המתוקה קנמור.
היום הזה תוכנן להיות מוקדש לאגמים היפים Lake Louise ו-Lake Moraine.
התחלנו עם Lake Louise.
כל האתרים שחקרנו המליצו להשכים ולהגיע מוקדם ככל האפשר (אפילו לישון במקום, אם אפשר), כרגיל כי החניות מתמלאות די מהר. בניגוד ליום הקודם, בחניה הזאת היינו צריכים לשלם (תשלום יומי מראש).
כבר כאשר יורדים מהחניה מקבלים מראה עוצר נשימה של האגם ושל ההרים שמאחוריו, כולל הקרחון היפהפה VICTORIA GLACIER.
התחלנו לטייל סביב האגם וליהנות מהנוף עוצר הנשימה, והתחלנו לטפס לאורך הנחל בכיוון מעלה ההר לעבר "בית התה" המפורסם. בית התה קיים כבר משנת 1905 והוא ממוקם בראש המסלול, לצד אגמון הרים קטנטן בשם Lake Agnes. זוהי עלייה די תלולה באורך של כשלושה וחצי ק"מ - לא לבעלי לב חלש או למי שאיננו בכושר.
עוד לפני שפצחנו בעלייה המאתגרת, נתקלנו ברביעיית בנות (כנראה אמיש או משהו דומה) שזימרו בהרמוניה מדהימה ועינגו את כל העוברים והשבים בשירתן (אבל כן, אחת מהן זייפה חלק ניכר מהזמן).
המלון הגדול באופק סמוך לנקודת ההתחלה של המסלול
מצאנו כמה וכמה מרבצי שלג גם בדרך למעלה
בעוד שבבוסטון ראינו בעיקר ארנבות וסנאיים, כאן בקנדה הצ'יפמאנקס (שהיו מזן גדול יותר מאשר האלה במסצ'וסטס) והם לא בורחים כאשר הם נתקלים בבני אדם.
בתום עלייה של כשעתיים הגענו לבסוף לבית התה הנכסף.
בגלל המיקום שלו, הוא מספק שירות מינימלי של תה, קפה (לא הפוך חלילה או משהו כזה), מרק כלשהו וכריכים. אי אפשר להיכנס למבנה, יושבים ואוכלים בחוץ.
התשלום מתקבל במזומן בלבד או באשראי עם עמלה די לא שפויה (כי אין להם שם תקשורת), ואם משלמים בדולרים אמריקאים (כי לא הוצאנו בכלל כסף מזומן קנדי, בכל מקום השתמשנו באשראי) הם מתייחסים לכל דולר אמריקאי כאילו הוא קנדי (למרות שהדולר הקנדי הוא 0.76 דולר אמריקאי). וזה מה יש, כמו שאומרים, take it or leave it.
אחרי טיפוס מפרך של 3.5 ק"מ לא ויתרנו על הקפה הדלוח (שלי) והתה (של T) ובחריקת שיניים שילמנו במזומן בדולרים אמריקאים. את העודף קיבלנו במטבעות קנדיים, שיש עלי עד עכשיו כי זו היתה הפעם היחידה שיצא לנו להשתמש במזומן. נו, מילא. מגיע לנו כי לא עשינו "שיעורי בית".
נחנו מעט על ספסל ליד בית התה, נהנינו מנוף הקרחונים שמסביב (את אגם אגנס בכלל פספסנו..... הוא כנראה היה מאחורי בית התה ולא שמנו לב) והתחלנו לרדת בחזרה.
כשירדנו בחזרה לאגם וחזרנו לרכב, ניסינו לנסוע ל-Lake Moraine, שאמור היה להיות עוצר נשימה ביופיו, אבל לא הצלחנו להגיע אליו, ובאיחור גילינו שממש עכשיו הוחלט לסגור את הגישה לרכבים פרטיים לאגם, והונהג שירות שאטל לשם כך, שיש להזמין מראש לפי שעות מסוימות. וכמובן שבשעות הצהריים היתה לשאטל הפסקה ארוכה, והיינו עייפים ורעבים - אז ויתרנו. בצער רב. וכבר לא הסתדר לנו לחזור לשם ביום אחר - וחבל, כי הוא באמת אמור להיות אגם מרהיב ביופיו.
בניגוד להרגלנו בצהריים נכנסנו הפעם
לבית קפה חביב ואכלנו ארוחה טובה ומשביעה, ומשם חזרנו למלון.
הרגשנו היטב את השרירים, אחרי הטיפוס המאומץ, ואחרי מנוחה קצרה ומקלחת נהדרת, קפצנו אל מעבר לרחוב לחנות הקנביס הקרובה, T קנה לעצמו כמה סיגריות מוכנות ואני קניתי טבליית שוקולד קטנה (מה שנקרא EDIBLES).... לתפוס קצת ראש לפני ארוחת הערב. ספוילר: השוקולד לא עשה לי כלום (פרט לקלוריות 😂) אבל T (שהיה צריך לצאת למרפסת לשם כך, כי היינו במלון ללא עישון כמובן) נהנה מאד.
בערב קפצנו שוב למרכז העיירה קנמור ואכלנו ארוחת ערב
במסעדה חביבה. זה היה הלילה האחרון שלנו במלון בקאנמור, ולמחרת בבוקר כבר יצאנו צפונה לכיוון
הגן הלאומי ג'אספר (JASPER NATION PARK).
