לא רק T ולא רק בריאות

 בא לי לכתוב על דברים אחרים. 

על אימון הריצה שלי למשל. הגעתי כבר באימון השלישי ב"אתגר 2" של LALIWAY והשבוע כבר רצתי 3.5 דקות רצוף, חמש פעמים, לסירוגין (הפסקות של 2 דקות הליכה בין לבין). 

בפעם הראשונה מאז שהתחלתי את אימון הריצה הזה חוויתי קושי. הזעתי ממש. רק אז הבנתי שעד כה האימון תאם לגמרי לרמת הכושר שכבר יש לי. הפעם לראשונה אתגרתי את עצמי, עשיתי אימון שהיה לי קשה. ודי עפתי על עצמי.

לפני כן עשיתי "חימום" בן חצי שעה על האליפטיקל. בסך הכל הייתי די מרוצה מעצמי. באופן כללי אני די מרוצה מעצמי בקטע של הפעילות הגופנית, שלא ויתרתי עליה גם תוך כדי הניתוח והאשפוז של T. אפשר לומר אפילו שהייתי חייבת אותה. לגוף ולנפש. 

ואם מדברים על אליפטיקל, זה מה שקנינו לבני ליום הולדתו שחל בתחילת השבוע. 

מזה כמה שנים שבני וכלתי מנסים להתמיד בפעילות גופנית כלשהי. בשנה שעברה הם הבינו, שחלק ניכר מהשנה לא ניתן בבוסטון לצאת החוצה לשום סוג של פעילות גופנית בגלל הקור, והחליטו להירשם למועדון ספורט. בני לקח שם כמה שיעורי טניס כדי לחזור לכושר, ואז מצא לו פרטנרים להתאמן איתם, ונוסף התאמן גם בחדר הכושר. בשלב כלשהו גם כלתי הצטרפה. אבל בגלל הקורונה חלק מהזמן המועדון היה סגור, וגם כשהיה פתוח היו צריכים להתעמל עם מסיכות. ובכל מקרה צריך היה לצאת מהבית, להיכנס לאוטו, ולנסוע לשם. ועם סביבוני זה לא תמיד התאפשר, ועכשיו שהיא בהריון ואו טו טו יולדת, הם רואים שהם לא כל כך מצליחים לצאת לנצל את החברות במועדון. כך עלה הרעיון לקנות מכשיר הביתה, וכיון שזה המכשיר שהם הכי ניצלו בחדר הכושר, החלטנו שזו תהיה מתנת יום ההולדת שלו מאיתנו. אני מאד מקווה שהמכשיר ישרת אותם היטב ולא יהפוך (כפי שהמכשירים האלה נוטים בדרך כלל) ל....קולב. 

בא לי גם לכתוב קצת על הפודקסטים ששמעתי בזמן האחרון. לרינה מצליח יש פודקסט חדש בשם "אמא, אבא ואני" בו היא מראיינת אנשים שונים על היחסים שלהם עם הוריהם. זה פשוט מרתק. וגם עצוב. כמה פצעי ילדות עולים בשיחות האלה, כמה מורכבים היחסים של אנשים - ולא משנה אם הם בשנות החמישים או בשנות השמונים לחייהם) להוריהם. אהבה וגעגוע אבל גם כעס גדול או אשמה גדולה. בקיצור - מרתק. 

מצאתי שאני גם אוהבת לשמוע את אלעד שמחיוף ב"אחד ביום". כן, אני, שלא צורכת כמעט חדשות ולכאורה לא מתעניינת באקטואליה - מאד נהנית מהפודקסט הזה. 

עוד פודקסט שגיליתי לאחרונה הוא "סליחה, זה לא מה שהזמנתי" של טל בשן ולימור רייך. הוא מדבר הרבה על הורות ובכלל על הפער הזה שבין "מה שהזמנתי" לבין מה שקורה במציאות החובטת, כפי שהוא מנסח זאת, של חיינו. 

את כולם, אגב, אני שומעת בספוטיפיי. שם הכי נוח לי לסדר אותם לפי סדר כרונולוגי, והוא מסמן לי את מה שכבר שמעתי. 

בגיזרת החתולים מיינקוני מתוק וחכם וגדל יפה. 

מאז ש-T בבית גם ל' נרגעה קצת יותר ומאפשרת לקטנצ'יק להתקרב אליה יותר. אין מה לעשות, כמו שאומר תמיד סיזר מילאן התותח (אמנם הוא אומר זאת לגבי כלבים), T הוא זכר האלפא בבית, THE LEADER OF THE PACK. כשהוא נמצא והוא נותן את הטון כולם רגועים. 

הנה כמה תמונות 

שרוע על הברכיים שלי (על חלוק נעים במיוחד)

קרובים על המיטה שלנו

מאחורי הגב של T: קרובים על הכורסא

אם בכל זאת לעדכן על מצבו של T, אז הוא עושה הליכות ובהדרגה מאריך אותן. הבוקר הוא כבר הלך בערך עד מרחק של כ-750 מטר מהבית ובחזרה. לדעתי זה קצת מוגזם, שבועיים ויומיים אחרי הניתוח, אבל ל-T יש באמת נטייה להגזים, ואני מוצאת את עצמי כל הזמן מזהירה אותו לא להתאמץ יתר על המידה. יש לו הרבה מאד מוטיבציה להחלים ולחזור לעצמו, שזה נפלא, רק חוששת ממצב בו הוא יגרום לעצמו נזק כלשהו. 

אתמול למשל עמדתי לבשל כמה דברים - מודה שאני קצת חלודה במטבח, לאחר שבשנים האחרונות מאז שסגר את העסק של האירועים והפסיק לבשל באופן מקצועי ושוטף, הוא בעצם השתלט על כל הבישולים והאפייה בבית. אז כשאני מתייעצת לגבי משהו לפעמים הוא פשוט קם ובא לעשות במקומי, וזה גורם לו להרגיש טוב אבל אני ממש נזהרת לא לאפשר לו להתאמץ יותר מדי. שלא יסבול אחר כך. 

מפה לשם הצלחתי להכין חזה עוף ב"סו-וויד" גם עבורנו וגם עבור 'שותפנו' וגם הכנתי קציצות עוף. כך אני מגוונת ל-T את התפריט עם דברים טעימים שמורכבים מהרבה חלבון. כשביקשתי שיזכיר לי איך מכינים פולנטה, הוא פשוט קם ותוך דקה הכין בעצמו. אני שמחה שהוא מרגיש שהוא מסוגל, וזה גורם לו להרגיש טוב עם עצמו, אני רק חוששת שלא יגזים. 

עודפי הנוזלים פחות או יותר נעלמו מגופו ואין כמעט זכר לבצקות, כך שהבוקר הוא הפסיק על דעת עצמו לקחת את הפוסיד (הכדור המשתן). בדיקות הסוכר היומיות בינתיים מראות מצב תקין, לשמחתנו, וגם הנוזל שבשקית הנקז שינה את צבעו וכעת כבר לא נראה כמו חומר לבלבי. T צילם ושלח לפרופסור, ואנחנו מקווים שבתחילת השבוע הוא יקרא לו להסיר את הנקז האחרון מהגוף. אם כן זה יהיה עוד צעד בדרך להחלמה.

גיסתי התחילה לדבר איתי על יום הולדתה ה-90 של אמא שלי, שיחול בעוד שבועיים.

לא דיברנו על זה כל עוד הניתוח היה לפנינו אבל עכשיו התחלנו להרהר מה עושים.

T כמובן קפץ ואמר שעד אז הוא יוכל להכין ארוחה ולארח את כולם כאן, אבל אני נעמדתי על רגליי האחוריות והודעתי שזה לא בא בחשבון. גם אם ירגיש טוב, אין מצב לארח 22 אנשים חודש אחרי הניתוח. 

גיסתי הציעה לקחת את זאת שעשתה לה קייטרינג ליום הולדתה של אחיינית2 הקיץ ולקיים את האירוע אצלם בבית. זה נשמע לי כמו רעיון מצוין, ש-T יבוא כאורח ולא יתפתה אפילו לעבוד. 

בכל מקרה נצטרך לחכות עם זה כי עכשיו גיסתי עשתה בעצמה MRI בגלל שבדיקות שדה הראייה שלה חזרו לא טובות כבר פעמיים, אז נראה מה קורה איתה ואז נחליט. 

ואני בכלל לא מדברת על הקורונה....... אולי זה בכלל לא חכם לערוך מפגש משפחתי מורחב בימים האלה. 

בקיצור נראה. 

בינתיים היום יום הולדתו של חכמוד - הילד כבר בן 11 - וקבענו שמחר בבוקר הם יבואו הנה כולם, ויביאו איתם אוכל, כיבוד, עוגת יום הולדת, כל מה שצריך כדי לחגוג וכדי שאנחנו לא נצטרך לעמול אבל גם לא נצטרך לצאת מהבית. 

אמרתי גם להורי לקפוץ.

אז שנה אזרחית טובה לכולם - מאחלת שתהיה טובה יותר מזו שהיתה ומזו שהיתה לפניה - בעיקר הרבה בריאות ושלווה ושקט נפשי. 

בבית! 🙂

חופשת סוף השבוע של T היתה מוצלחת ביותר. 

במוצאי שבת קפצתי לסופרפארם לקנות מזרקים כי T לא מצא את המזרקים שקיבל מבית החולים. קניתי כמה מזרקים, וזה סגר לנו את הפינה. בשלב הזה הוא עדיין קיבל שני סוגי זריקות. האחד - שלוש פעמים ביום - הוא איזשהו הורמון של הלבלב שנוהגים לתת בעקבות ניתוחים בלבלב. השני - אותו הוא מקבל פעם ביום - הוא נוגד קרישה. למניעת תסחיפים. 

היה גם שלל כדורים. T לקח אותם כמו גדול. גם את הזריקות אירגן לבד והזריק לעצמו. אחרי הכל, כמו ששותפנו אוהב תמיד לומר, T הוא בן של רופא 🙂.

בערבים הוא הלך לישון מוקדם. זה היה מצוין, כי הצליח לישון כמה שעות רצוף עד ששוב התחילו כאבי המעיים ו"הלוך ושוב" לשירותים. אבל בסך הכל כן הצליח לישון טוב בין לבין. 

בראשון בוקר הוא שתה את התה עם הנענע מהגינה שהכנתי לו, אכל פרוסה של גבינה צפתית, ויצאנו לבית החולים. 

בביקור הרופאים שאלו את T איך הוא מרגיש, בדקו את תכולת הנקז, ושאלו אותו אם הוא מרגיש כשיר לצאת הביתה סופית. ברור שהוא ענה בחיוב. 

במהלך הסופ"ש העבירו את T לחדר אחר, ושם פגשנו מישהו שעבר את הניתוח הזה לפני חודש והובהל עכשיו למיון ומשם לאשפוז חוזר בגלל חום. האמת שזה הפחד הכי גדול שלי. ש-T יהיה משוחרר ובבית ואז יקרה משהו והוא יצטרך לחזור לאשפוז. 

בשעות שחלפו אחרי כן באו למדוד לו חום (תקין) ולחץ דם  (מעט נמוך אבל בסדר) ולקחת לו דם, ובאו לנסות לתת לו את הזריקה והתרופות שהוא כבר לקח בבית, והם ראו שהוא באמת מסתדר לבד. הם מרחו את זה במשך עוד כמה שעות אבל בסוף הגיע מכתב השחרור המיוחל, ובסביבות שתיים בצהריים יצאנו בחזרה הביתה. זהו. שוחרר. 

מאז אנחנו בבית ו-T מראה שיפור הדרגתי בכל יום.

הוא עדיין עם הנקז ומדווח מדי כמה ימים לפרופסור במייל מה תכולתו (כמות, צבע). מודד סוכר כל יום. לוקח את התרופות. מזריק בעצמו את החומר נוגד הקרישה, למניעת תסחיפים. 

הלילות הרבה יותר טובים והוא מצליח לישון גם בצהריים.

על דליפת הנוזלים מהפתח שמסביב לנקז הוא הצליח להשתלט בעזרת גזירת חיתולי תינוקות וגם פשוט החלפת בגדים תכופה (ואני מכבסת מכונה מלאה כל יום). הבוקר הוא דיווח שהפסיקה הדליפה, אז הוא עבר לחבישה בפד גאזה סטרילי מעל הפתח של הנקז, כפי שעשו לו בבית החולים. 

עדיין יש עליו כעשרה ליטרים של נוזלים מיותרים שבאים לידי ביטוי מגובה המותניים שלו ועד לכפות הרגליים. החלק העליון של הגוף כבר חזר לעצמו. הוא ממשיך לקח את הפוסיד בתקווה לשחרר את שאר הנוזלים. 

כרגע הקשיים העיקרים הם כאבים באזור המעיים וחולשה גדולה. הכאבים של המעיים חדים ומשתקים ממש כשהם מגיעים, כנראה גאזים כלואים שמסתובבים שם במערכת. בסך הכל מערכת העיכול מתפקדת, וזה מצוין, אבל הכאבים האלה מתישים אותו ואני מנסה לשכנע אותו לקחת אופטלגין, כי אין שום סיבה לסבול. זה גם מכווץ את הגוף וגם מתיש אותו. 

החולשה העצומה לעיתים ממש מרגישה כמו חולי, כמו כשיש שפעת עם רגישות גדולה בעור ותחושה זיפתית. שאר הזמן הוא פשוט מתעייף מאד מכל פעולה. אבל הוא לא מוותר. עושה הליכות תכופות הלוך ושוב בבית, ובימי שמש יוצא לגינה ועושה הליכה קצרה. לפעמים מגיע עד קצה שביל הגישה לבית ובחזרה. 

בדרך כלל אני מכינה לו אוכל ושתייה אבל לפעמים מכין לעצמו. כוס תה, חביתה עם פרוסת גבינה צפתית, יוגורט. אתמול הכנתי לו שניצלון (טרי, ברור שטרי, לא קנוי!) וקצת מחית תפוחי אדמה. בצהריים אנחנו אוכלים ביחד את מרק העוף שהכנתי בסופשבוע כשהיה בבית (בהדרכתו). במרק הזה לא הכנסתי ירקות עם סיבים כמו סלרי וכדומה. רק ירקות שמותר לו לאכול. 

פעם ביום הוא גם שותה אינשור. 

בסך הכל הוא אוכל יפה - מעט מאד אבל לעיתים קרובות, ובתיאבון - ואני מקווה שזה יעזור לו להתחזק. 

רק פעמיים בינתיים הכאבים במעיים היו חזקים וממושכים כל כך ש-T הסכים לקחת אופטלגין. שאר הזמן הוא מסתדר ללא משככי כאבים בכלל. הוא אומר שהוא ממש מבין עכשיו מה עובר על תינוקות בני יומם שסובלים מגאזים. אלה כאבי תופת של ממש. בעצם גם מערכת העיכול שלו, כמו שלהם, היא "חדשה". "משופצת". וצריך להפעיל אותה בהדרגה ובעדינות. 

אני מנסה לקיים איזושהי שיגרה בבית לצד ההחלמה שלו.

אני קמה כרגיל בבוקר להליכה או אימון ריצה או חדר כושר. 

מטפלת במטלות הבית ובחתולים, ששמחים מאד ששנינו בבית כל היום. 

אנחנו צופים יותר בטלוויזיה, בעיקר סדרות. ל-T אין סבלנות או יכולת ריכוז לקרוא או לצפות במשהו שהוא יותר מסידרת אקשן או משהו קליל. אני סיימתי ספר אחד (הפעם האחרונה ששיקרתי) עוד בבית החולים, וטרם התחלתי חדש. טרם החלטתי מה יהיה הספר הבא שלי. 

אנחנו מדברים בוידאו עם הילדים והנכדים - אלה שבהרצליה ואלה שבבוסטון. בטלפון עם ההורים וחברים. רק 'שותפנו' קפץ בינתיים לביקור, אתמול, ונראה לי שבשלב זה T עדיין לא ממש מוכן לאורחים. 

לי יצאה במהלך השבוע האחרון "שעורה" בעפעפיים (קודם בשמאלי התחתון ומייד אחר כך בעליון), והתכתבתי במייל עם האופטלמולוג שבסוף רשם לי טיפות. זה מאד עוזר כאשר יש קשר ישיר לרופא מקצועי דרך המייל. משום מה דרך המערכת של מכבי אני יכולה לפנות ישירות רק לרופאת המשפחה ולגניקולוג. אז מזל שרופא העיניים מתקשר במייל (את זה גיליתי מאבא שלי, שהוא גם הרופא שלו). 

כנראה שה"שעורה" היא בכל זאת ביטוי למתח שאני חשה בתקופה הזאת. הגוף מגיב בדרכו. 

גם אני ישנה יותר, גם בלילה וגם בצהריים. משלימה קצת שעות מנוחה. 

בינתיים נראה שבכל יום חל שיפור כלשהו, ועל כך אנחנו מברכים. 

חוּפְשָ"ש

 השבוע של T היה מלא תהפוכות.

באחד הימים עלה לו פתאום החום והבהילו אותו ל-CT. ולקחו תרביות מהדם, השתן וגם הנוזלים שהצטברו בנקזים.

היו כמה שעות לחוצות עד שהגיעה תשובה שאין ממצאים מיוחדים ב-CT, פרט להרבה מאד נוזלים בחלל הבטן וגם בריאות. ואת זה ידענו. אי אפשר לפספס. 

בשלב הזה היו על T בערך 30 ליטר מים. 

רגליים נפוחות מלמטה עד למעלה, ידיים וזרועות נפוחות, בטן וגב וגם פרצוף וצוואר נפוחים ומעוותים - אפילו (סליחה) האשכים בגדלים של כדורי טניס כל אחד. 

עד כדי כך שהוא התקשה בשכיבה, אז לילה אחד אפילו בילה בכורסא. 

באופן כללי כל לילה היה סיוט מסוג קצת אחר. 

לפעמים כאבי מעיים שלעיתים הטיסו אותו לשירותים, עד כמה שהגוף החלש שלו מסוגל "לטוס".

לפעמים סתם הרעש מעמדת האחיות והצפצופים של המוניטורים - החדר שלו והחדר הסמוך הם סוג של "טיפול נמרץ" מחלקתי עם ניטור תמידי. 

לפעמים הקושי לנשום, בגלל עומס הנוזלים. 

בשלב כלשהו הורידו לו נקז אחד - צעד עצום קדימה - וזה הכאיב לו נורא. למחרת פתאום כל המים שבגוף התחילו לדלוף החוצה דרך החור שהנקז השאיר אחריו. 

מצד אחד זה עשה לו בלגן (כל הזמן נרטב, היה לו קר, היה צריך להחליף פיג'מה כל הזמן) מצד שני הוא חש הקלה עצומה. תוך יומיים כבר ירדו 10 מתוך 30 הליטר האצורים בגוף - עדיין יש עליו 20 ליטר מיותרים. 

בחמישי תפרו את החור של הנקז שהוצא אבל תוך שעות ספורות החלו שוב המים לדלוף משם. הוא ביקש, וקיבל, תרופה משתנת כדי שחלק מהנוזלים לפחות ייצא דרך השתן. 

בשלב הזה הוא כבר התחיל להרגיש טוב מספיק כדי להתקשר לילדים, לחברים ולבני דודים שתמכו כל הימים האלה ודרשו לשלומו. 

בששי איפשרו לו לצאת הביתה לחופשת שבת. 

עשו לנו הדרכה קצרה לגבי התרופות שהוא צריך לקחת (כמה, מתי) והזריקות שהוא צריך להזריק לעצמו (איך, מתי), והתארגנו להתמודד עם הדליפה המתמדת. אחרי כל מיני ניסיונות התברר שחיתולים של תינוקות שדוחפים בין הבטן לבין המכנסיים פלוס משטחי החתלה שיושבים עליהם, פחות או יותר סוגרים את הפינה הזאת. 

וכשצריך פשוט מחליפים את הבגד. אגב, את הבגד הישן מידת XL שבמזל לא זרקנו כשירד במשקל. כי הבגדים שלו לא עולים עליו במצבו הנפוח. וגם הנעליים לא. 

מאז שהגיע הביתה יש לו תיאבון טוב יותר, הפסיקו הבחילות שסבל מהן כל ערב בלי קשר למה שהוא אכל ומתי שהוא אכל את זה. אפילו בין כאבי המעיים לבין הריצות לשירותים להשתין (בגלל הפוסיד) הוא ישן טוב יותר בלילה בבית. ומיינקוני התרפק עליו כל הלילה וליווה אותו בשעות בהן היה ער. והחתולה ל' נראה יותר רגועה, מבסוטה שאבא בבית. 

הורי קפצו לשעה אתמול אחר הצהריים, וגם בתי וחתני עם הנכדים באו לשעה קלה. T שמח מאד לראות אותם, והם אותו. 

בראשון בבוקר צריך לחזור לבית החולים, ועדיין לא ידוע לכמה זמן. עדיין לא ידוע מתי מוציאים את הנקז הנותר. עדיין לא ידועים הרבה דברים.

אנחנו מדברים הרבה על הקושי ועל החולשה ועל הפחד שהוא לא יחזור לעצמו, לאיך שהוא היה פעם. אני שמחה שהוא מדבר על זה, ואני מקווה שנצליח להתמודד עם הנטייה להתייאש וליפול למרה שחורה. 

אבל לאט לאט הוא מתאושש. ובסך הכל אלה חדשות טובות. 

יום ביומו

ההבדלים אצל T בין יום אחד למשנהו תהומיים ממש.

בששי בסוף השתלטו על הכאבים הנוראיים באמצעות עירוי בטפטוף תמידי של מורפיום פלוס אפשרות לתגבר ידנית כל רבע שעה. ביומיים הראשונים הוא השתמש תדיר בתגבור הזה. אחר כך בהדרגה פסק. 

במוצאי שבת כבר הוציאו לו חלק מהצינורות שהיו מחוברים והרשו לו לשתות.

הפסיקו את המורפיום, וכאשר כאב מידי פעם קיבל אופטלגין בווריד וזה עזר. 

הוא התקלח וצחצח שיניים (עם עזרה) ואפילו מעט קם והתהלך. 

בראשון הוא כבר התהלך ממש בכוחות עצמו כאשר מישהו מאיתנו הולך לצידו.

היום הירשו לו לאכול.

אוכל רך, בכמויות קטנות, פעם בשלוש שעות. 

בבוקר אכל יוגורט, אחר כך שתה מרק. 

התקלח בעצמו, צחצח שיניים בעצמו, יצא איתי לסיבוב שלם סביב המחלקה. 

בימים הראשונים הוא נרדם כל הזמן, בקושי דיבר. 

לא התייחס בכלל לטלפון.

בראשון התחיל להקשיב קצת לחדשות, לקרוא קצת הודעות. עדיין לא לענות להודעות אבל כן לענות לטלפון. 

בבוקר ענה כשבתי התקשרה, ואולי היום יתקשר לבני בבוסטון.

בראשון התקשרה אליו 'רופאהחדשה' שביקשה לדעת מה מצבו. איזו תותחית היא. האמת שניסיתי לכתוב לה עדכון דרך האתר של מכבי, אבל התברר שאם פנית כבר 4 פעמים ברבעון לרופא/ת המשפחה אתה חסום לפניות נוספות. ואין לה מייל או מספר וואטסאפ. 

המזכירה שלה אמרה שאפשר לשלוח פקס (פקס?! היא עוד לא יודעת שאנחנו בשנת 2021 או טו טו 2022???) או להתקשר ולהשאיר הודעה. 

T העביר לי אותה באיזשהו שלב (כשהתעייף) ואני השלמתי את הדיווח על מצבו ומהלך הניתוח וגם התלוננתי, כי עם הרופאה הקודמת היה לי קשר ישיר במייל וגם בוואטסאפ עם המזכירה שלה. 

'רופאהחדשה' טענה שהמייל של מכבי מפוצץ והיא רואה את ההודעות אחרי שבועיים, אז היא לא ממליצה על זה, ובוואטסאפ אם כותבים לה והיא לא במשרד זה נוטה להתפספס לה. היא הבטיחה שאם משאירים הודעה עם המזכירה זה תמיד מגיע אליה. בסך הכל עד עכשיו ההיענות שלה (וגם הפניות אלינו ביוזמתה) היתה ממש טובה, אז ניתן לזה הזדמנות. 

בחזרה אל T : צעד אחר צעד ממש רואים את תהליך ההחלמה.

ומה איתי? 

כשהיה עוד בטיפול נמרץ נסעתי פעמיים ביום לבית החולים. 

התייצבתי בשש בבוקר, חזרתי הביתה בשבע ואז חזרתי שוב ב-12:00 בצהריים ונשארתי כבר ברצף עד הערב.

בבית הייתי יוצאת להליכה ואז מתקלחת, אוכלת משהו מול הטלוויזיה,  תכרבלת עם מיינקוני מול איזו סידרה ואז שוב במיטה עד הבוקר.

מרגע ש-T עבר למחלקה התחלתי להגיע בבוקר ופשוט להישאר ברצף.

אני מביאה איתי גם ארוחת בוקר וגם ארוחת צהריים. 

בששי נשארתי בעצם עד שקיבל את המורפיום וראיתי שהכאבים העזים נרגעו והוא הגיע לאיזו שהיא יציבות. משם נסעתי אל בתי, אכלתי משהו, חיבקתי קצת את הנכדים ונסעתי די מהר הביתה. 

בימים הארוכים האלה נכנסה אלינו הבת של השכנים באמצע היום כדי להאכיל את הגור ולשחק איתו קצת.

ואז, החל משבת 'שותפנו' ביקש להחליף אותי בצהריים.

הוא מגיע בסביבות שתיים ואנחנו עושים "חפיפה", ואחרי זמן מה אני הולכת והוא נשאר עד ש-T מגרש אותו בסביבות שש/שבע בערב. 

להיות עם שותפנו, מבחינת T, זה כמו להיות איתי. ואני רגועה כשהוא שם.

אני חוזרת הביתה, יוצאת להליכה או ריצה או לחדר כושר, עושה את כל מה שצריך בבית - בין אם זה כביסות או סידורים אחרים. 

מתקלחת, אוכלת ארוחת ערב, מדברת בטלפון עם אמא, עם בתי, עם בני ואם יש לי כוח אז גם עם חברה. 

צופה באיזו סידרה ועולה לישון עם מיינקוני. לפעמים ל' מכבדת אותנו בנוכחותה על המיטה אבל לא קרוב מדי. 

אם הגור מתקרב יותר מדי היא נוהמת ומאיימת עליו. הוא נרתע אבל נדמה לי שכבר פחות מפחד ממנה.

איך אני?

אני עייפה. 

אבל אני מאד מעודדת מהדרך שבה T מתאושש. אם הוא ימשיך בקצב הזה אולי עד סוף השבוע ישחררו אותו הביתה.

גם ככה ההחלמה תמשיך להיות קשה ואיטית וארוכה מאד, אבל בבית החלק המנטלי אולי יהיה לו קל יותר.

כרגע אני מרוכזת בהחלמה שלו אבל מעל לראש כל הזמן מרחפת כמובן העננה של תוצאות הביופסיה. הביופסיה האחרונה - בתקווה - זו שתתן תשובה סופית ומוחלטת. זו שתקבע אם אנחנו בסוף תהליך או בהתחלה של אופרה אחרת לגמרי. 

איך אני?

מרגישה מוקפת באהבה ובתמיכה, גם מבני המשפחה והחברים הקרובים - שלי, של T - גם מהמשפחה המורחבת, וגם מקוראי ומגיבי הבלוג הזה. הצלחתם כולכם לתת לי הרגשה שאני לא לבד פה עם העניין הזה. ועל כך תודה. תודה ענקית.