יום שני, 25 באוקטובר 2021

אימונים #41 - לשתף ולספר זה מסוכן

שוב אני אצל המאמן ג' ואני מעדכנת אותו במעט אודות תוצאות הבדיקות החדשות, הביקור אצל 'רופאחלופי' לחוות דעת שנייה, וגם האם וכיצד בא לידי ביטוי במהלך הימים האחרונים הדברים שעבדנו עליהם באימון הקודם.

ואני מספרת שכאשר מציעים לי תמיכה ועזרה אני נענית בשמחה, אבל אני עדיין לא נוטה לספר את כל מה שאני מרגישה. לא ל-T וגם לא כל כך לאחרים. 

אני דואגת ל-T ולהלך הרוח הפסימי שהוא שקע בו. הוא מדבר עם בתי ועם שותפנו ואומר במפורש שהוא מאמין שיש לו סרטן ושזה סרטן קטלני, בין אם יבוצע ניתוח ובין אם לא. במצב הזה אין שום סיכוי שאני פתאום אדחוף את עצמי ואת הרגשות שלי, אני מספרת לג'. 

הוא שואל קצת שאלות ותוך כדי מענה אנחנו מבינים איך כולנו בעצם מגוננים אלה על אלה. 

T מגונן עלי בכך שהוא לא מספר לי בכל פעם שעובר בו גל של כאב, והוא לא מספר לי את כל הפחדים שלו ואת החששות שלו מהסרטן, שאולי מקנן בו, ומהניתוח שהוא חושש למות בו או לצאת ממנו חסר ישע, או סופני. 

אני מגוננת עליו בכך שאני לא חושפת בפניו עד כמה אני חוששת מהסבל שלו, עד כמה אני מפחדת לאבד אותו ולהישאר בלעדיו. 

שנינו מגוננים על הילדים בכך שאנחנו לא חושפים את כל הפחדים והחששות שלנו בפניהם, וגם בכך שאנחנו לא דורשים מהם לעזור לנו או להישען עליהם באיזשהו אופן. 

המאמן נושם, חושב כמה רגעים, ואז שואל אותי מה קורה בדרך כלל כאשר אני זקוקה למשהו, כאשר לא טוב לי, כאשר אני במצוקה. איך T מגיב, הוא שואל אותי, כשמשהו לא בסדר אצלי. ואני לא צריכה לחשוב הרבה כי אני יודעת ש-T יעשה הכל כדי לגרום לי להיות בסדר. נכון, שאם אני רק זקוקה להקשבה ולחיבוק ולמתן תוקף למה שאני מרגישה, לא תמיד הוא יודע איך לאכול את זה. אבל הוא כן יעשה שמיניות בשביל לגרום לי להרגיש טוב יותר. 

וג' מציע לי דווקא לשתף את T, לספר לו כמה קשה לי וכמה אני דואגת וחרדה לשלומו, ובכך לגרום לו להתעלות מעל החששות והדאגות של עצמו על עצמו, כדי לטפל בי. הוא חושב שההתגייסות של T לטובת ה WELL BEING שלי, עשויה לעזור לו, לתת לו מטרה ומשמעות לתקופה הזאת, ועל הדרך גם לעזור ולתמוך בי. 

אני שוקלת את מה שהוא מציע ומרגישה התנגדות עזה בכל הגוף. לא, אני לא מסוגלת לעשות את זה. אני לא מסוגלת להפנות את תשומת הלב של T דווקא אלי בתקופה הזאת. זה לא מרגיש לי ראוי ולא מרגיש לי אפשרי. 

אבל עם כל הכבוד לשמירה ההדדית הזאת, עכשיו זה בעצם בדיוק הזמן לשתף, לחשוף, להיעזר ולדבר, לבטא את הכאב ואת הפחד ואת החשש. עכשיו כולנו באותה סירה, כולנו דואגים וכולנו חוששים - וביחד אמור להיות לנו יותר קל להתמודד עם הפחד ואי הוודאות מאשר כל אחד לבד שמסתיר ומגונן על האחרים. 

אני לכאורה יודעת את זה, אבל הידיעה הזאת לא עוזרת לי להתגבר על הנטייה האוטומטית שלי לשתוק. לא לומר יותר מדי. יש בי מן חשש מוטבע שאם אני אחשוף יותר מדי, אם אגיד הכל - יקרה משהו רע ואני מאד מאד (אבל מאד!) אתחרט על זה. זה משהו לא רציונלי, אולי, אבל זה מנגנון שקיים בי ו"מתוחזק" כל כך הרבה שנים שהפך לחלק ממני. 

והמאמן, שמעונין לבחון את המנגנון הזה שלי, שואל אותי מה אני חשה בגוף כרגע. אני מפנה את תשומת לבי פנימה, ומרגישה מן רִיק באזור החזה, מן בור שחור שנפער שם בפנים, שכל האוויר נשאב ממנו. זה לא מפריע לי לנשום, הפעם, אבל זה בור באמצע הגוף. 

וג' מבקש ממני להפנות אל הבור הזה את תשומת לבי, ולראות איזה זיכרון עולה. 

אני מתבוננת פנימה בדימיוני ובוחנת את הבור הזה, ונושמת, ובמקביל מקשיבה לקולות הרחוב ולקולות הילדים שמשחקים בהפסקה בבית הספר הסמוך לקליניקה שלו......ועולה לי זיכרון מגיל 13.

הייתה לי אז חברה, בעייתית והרסנית, מבית הרוס, שקרנית, שגם הרחיקה אותי משאר החברות שלי. היא הייתה מספרת לי הרבה מאד סיפורים, שעד היום אינני יודעת אילו מהם היו נכונים ואילו היא פשוט המציאה. 

היה או לא היה לה אח למחצה מנישואים קודמים של אמה. או שאביה היה אב חורג והאח דווקא היה מאביה האמיתי שהיא לא היתה בקשר איתו. קרה או לא באמת קרה שהוריה היכו אותה. קרה או שלא באמת קרה שהיא ניסתה להתאבד או קיימה יחסי מין בגיל עשר עם ילד אחר. 

היא באמת שיחקה לי עם הראש, ועם הלב, הילדה הזאת שאהבתי אהבת נפש - אפשר לומר אפילו שהייתי מאוהבת בה. והדבר האחרון שהיא סיפרה לי בזיכרון הזה שעלה, היה שהיא מעשנת סמים. כדי לשרוד את החיים בבית. וייתכן שכל זה היה נכון, וייתכן שלא. אין לי מושג. אבל אהבתי אותה ודאגתי לה מאד, ועשו לנו הרבה שטיפות מוח בבית הספר (בארה"ב) בנושא הסמים, וזה הלחיץ אותי מאד שהיא מזיקה לעצמה ומסכנת את עצמה. 

הסיפור הזה הכניס אותי ללחץ ולעצבות גדולה, ובגיל ההוא עדיין לא למדתי להסתיר את הרגשות שלי, ויכלו לראות עלי שמשהו עובר עלי ומשהו כנראה מאד לא בסדר. וכשהגעתי הביתה מבית הספר אמא שלי התחילה לשאול ולהציק ולנג'ס - "מה קרה? מה קרה? למה את עצובה? מישהו עשה לך משהו?" ולחצה ולחצה, וניסיתי להסתיר, באמת ניסיתי, אבל בשנים ההן עדיין לא יכולתי באמת להסתיר דברים מאמא שלי, ובאיזשהו שלב פלטתי "ק' מעשנת סמים!".

ובשנייה שזה נפלט לי הבנתי שעשיתי טעות. 

אמא שלי התפוצצה. 

היא התחילה לצעוק, לצרוח. עלי. 

היא צעקה שמרגע זה לא יהיה לי קשר עם הילדה הזאת. 

היא צעקה שהיא הולכת להתקשר לבית הספר ולדווח להם על כך. 

היא צעקה שמרגע זה אני לא אצא לה מטווח הראייה, ובאמת כך היה. עד סוף שנת הלימודים ההיא (שבסופה חזרנו לישראל, אולי לא מעט בגלל המקרה זה) היא הייתה מסיעה אותי לבית הספר בבוקר ואוספת אותי בסוף היום - ולא יכולתי להיפגש עם ק' ובעצם לא יכולתי ללכת לבד לשום מקום - מחשש שאנסה להיפגש איתה בסתר - והורי הסיעו אותי והחזירו אותי מכל מקום ומכל פעילות. 

ברור שבתחומי בית הספר עצמו לא הייתה לאמא שלי שליטה עלי, והמשכתי להיות עם ק' בהפסקות ובשיעורים שבהן למדנו יחד בכל רגע אפשרי. אבל מחוץ לבית הספר הופרדנו בכוח. הרגשנו קצת כמו רומיאו ויוליה או טוני ומריה מ"סיפור הפרברים". 

ג' מחזיר אותי לחדר האימון, שואל אותי מה הרגשתי באותם רגעים, כשאמא שלי התפוצצה וצעקה, ואני נזכרת בבור הזה, בריק הזה שמילא לי את בית החזה ואת הבטן - זוכרת את ההבנה שלא הייתי צריכה לספר!!

לא הייתי צריכה לומר כלום. הייתי צריכה להמציא משהו. כאב בטן, מחזור, מבחן מדאיג. כל דבר, רק לא לגלות. 

חרטה עצומה מילאה לי את כל הגוף ואת כל הראש. אבוד לי. אין דרך חזרה. זו היתה התחושה, אלה היו המחשבות. 

וזה לא היה רק בגלל האופן שבו אמא הגיבה. 

באיזשהו מקום אולי חשדתי שהכל הוא סיפור מצוץ מהאצבע, לא אמיתי, ומה עכשיו פתאום לערב את בית הספר, את הוריה של ק' (שגם אם לא היכו אותה, די ברור היה לי שהבית לא ממש טוב ומיטיב). התחננתי בפני אמא שלא תפנה אל בית הספר, ומשום מה היא בסוף התרצתה והסכימה. 

אבל ההפרדה ביני לבין החברה האהובה, זו שנקשרתי אליה רגשית בצורה אובססיבית (ולגמרי לא בריאה) הייתה בלתי הפיכה. 

"אבוד לי, וזה בגללי. בגלל הפה הגדול שלי". זה מה שהרגשתי. 

וכאשר ג' שואל אותי מה הבנתי ממה שקרה, מה הסקתי ממה שקרה וגם מה לדעתי החלטתי בעקבות המקרה הזה - אני מבינה שבאותו הרגע הסקתי שיש למילים כוח עצום, ושברגע שהן יוצאות החוצה לא ניתן למחוק אותן או להחזיר אותן בחזרה. אי אפשר להתחרט. אי אפשר לתקן.

ומה שהחלטתי היה שלמדתי לשתוק. למדתי לעטות פני פוקר, שלא יראו עלי רגשות, שלא יידעו מה עובר עלי. למדתי לא לספר את מה שאני מרגישה. לא לשתף. הסקתי שלחשוף את הרגשות שלי זה מסוכן. זה גורר אחריו צעקות מפחידות והתנהגות מבהילה, ותמיד תמיד יש השלכות הרסניות בלתי הפיכות. 

זה נולד אז אבל זה המשיך להתפתח עם השנים. שנים אחרי המקרה הזה לא הצלחתי לבכות בכלל. ולא הראיתי רגשות. 

נזכרתי שכמה שנים אחר כך, כאשר אחי נפצע כשמישהו זרק תרסיס לתוך מדורה, הוא חזר הביתה מלא כוויות והורי טסו איתו למיון - אני הייתי גמורה מדאגה בפנים, אבל לא ראו עלי כלום. אמא שלי עוד באה אלי אחר כך בטענות שנותרתי אדישה בפני מה שקרה לו. שלא היה לי אכפת. היא לא ראתה איך, ברגע שהם יצאו מהבית למיון, התמוטטתי בכניסה לבית ונשארתי שם מאובנת עד שהם חזרו והתברר שהוא אמנם עם כוויות בפנים ובידיים אבל הוא יהיה בסדר. 

והמאמן מבקש ממני להפעיל את הילדה שהייתי אז, בגיל 13, כאשר אמא מתפרצת עלי ואני נבהלת ומרגישה את החרטה העמוקה על המילים שנפלטו ממני בעל כורחי. 

"את לא יכולה לשנות את מה שהיה," הוא מזכיר לי, "אבל יש לך קול ויש לך כוחות, ואת יכולה לומר ולעשות כל מה שאת רוצה" הוא מנחה אותי. 
"אני לא יכולה לשנות?" אני שואלת, למרות שאני יודעת שככה עובד תרגיל "הילד הפעיל" באימון סאטיה. 

והוא לא נבהל מהשאלה שלי ושואל אותי, "נניח שכן היית יכולה לשנות משהו - מה היית משנה?"

ואני מייד אומרת ללא היסוס, "לא הייתי מספרת". עד כדי חזקה החוויה, החרטה. עד כדי כך נוכחת ההבנה שאסור לספר לאמא שלי שום דבר כזה, שהתגובות שלה הן ממש לא מה שהייתי צריכה בסיטואציה הזאת. "לא הייתי מספרת, הייתי ממציאה משהו, משהו שיסביר מדוע אני עצובה, מדוע אני במצוקה, שקר כלשהו -  כמו שלמדתי לעשות בהמשך". 

אבל אני בכל זאת חוזרת לתרגיל כפי שהוא במקור, ומבינה שהייתי פשוט מדברת אל אמא ואומרת לה: "למה את מתפרצת ככה? למה את מבהילה אותי? את רואה בעצמך שקשה לי, שאני מפוחדת ועצובה. נכון שגם את נבהלת, נלחצת נורא. זה ברור.  אבל עומדת מולך ילדה בת 13, ובמקום להרגיע אותי, במקום לחבק אותי, במקום לתקף את איך שאני מרגישה, במקום לשאול אותי שאלות ברוגע, במקום לברר איתי מה באמת קורה, להציע לי אולי בעצמי לדבר עם בית הספר או לפנות להורים של ק' - את מתנפלת עלי. כאילו אני עשיתי משהו לא בסדר. אני לא מרגישה שאני יכולה לספר לך דברים. אני לא מרגישה שאת בעדי. שאת אוזן קשבת. שמחכה לי חיבוק מנחם אצלך. קשה לי. יש לי חברה שאני מאד מאד אוהבת, אפילו חושבת שאני מאוהבת בה, בקטע רומנטי. גם עם זה יש לי בילבול והתלבטות. והחברה הזאת מלעיטה אותי בסיפורים, שאולי הם אמיתיים ואולי מומצאים. ואין לי עם מי לדבר. אין לי על מי לסמוך. אני מנסה לשתף אותך, ואת מתקיפה אותי". 

וברור שמהר מאד הבנתי כבר אז שק' ממש לא טובה עבורי, ושמאד לא בריא לי להיות חברה שלה. אבל הייתי לבד עם זה. לא יכולתי לבטוח בהורי ולדבר איתם על זה. נאלצתי להתמודד עם זה ולהתגבר על זה בעצמי. לגמרי לבד. 

ושם, ובמקרים אחרים פחות קיצוניים אבל דומים, נבנה והתפתח מנגנון שממשיך להפעיל אותי גם היום. עדיף לא לדבר. עדיף לא לשתף. עדיף לא לומר דברים שאני מרגישה, במיוחד אם אני לא בטוחה לגמרי. עדיף להתבשל עם עצמי. כי לדבר ולשתף זה מסוכן. זה מניב תגובה חריפה וחסרת פרופורציה, וזה גם גורם להשלכות בלתי הפיכות. 

ג' ואני משוחחים על כך שאני בעצם תקועה במנגנון שפיתחתי במקור מול הורי, ספציפית מול אמא שלי, למרות שאין לי שום סיבה לחשוב שגם אחרים יגיבו באותה צורה. 

בלי קשר, בנוסף, נדמה לי שמאז לא העזתי להתקרב עד כדי כך לחברה כלשהי, תמיד אני שומרת על איזשהו מרחק בטחון. 

ועדיין אני פועלת מתוך דפוס שעדיף לשתוק, גם מול T, גם מול ילדיי, גם מול חברים/ות ובני משפחה. ואולי פירוק הזיכרון הזה ישחרר משהו ברמת הגוף, ויאפשר לי להיפתח מעט יותר מול האהובים שלי, מול הקרובים אלי באמת. ימים יגידו. 

יום שבת, 23 באוקטובר 2021

שינויים בתכניות

הטיול בן היומיים, אליו יצאנו עם בתי, חתני ושלושת הנכדים היה מאד  מוצלח - בעיקר היותנו כולנו ביחד. נהנינו מאד. במיוחד התקרבנו עוד אל שרי, שבזמן האחרון מאד נקשרה אלי וכל הזמן רצתה רק את "תַּבְּתָּא". לנסוע באוטו עם תַּבְּתָּא, לשבת ליד תַּבְּתָּא, להיות על הידיים של תַּבְּתָּא (הכתף שלי כבר דלוקה לגמרי שוב, חייבת לתרגל פי שלוש כדי להרגיע אותה ואולי איאלץ גם לקחת קצת ארקוקסיה למשך כמה ימים). 

עדיין לא הורדנו את התמונות מהמצלמה של T (ומזו של חכמוד, שצילם אף הוא) אז בהמשך מקווה שנעשה זאת ואעלה כמה מוצלחות במיוחד, ואז אתעד גם את מהלך החופשה עצמה. 

בערב, תוך כדי נסיעה למסעדה, התקשר 'רופאחלופי' ודיווח ל-T את ממצאיו עד כה ואת המהלכים הבאים שהוא מתכנן. 

הוא סיפר שעבר על הדימות (ה-MRI וה-CT) ש-T העביר לו בתחילת השבוע, וגם ביקש מסגנית מנהלת מכון הדימות אצלו בבית החולים לעבור עליהם. שניהם בתחושה שלא מדובר בגידול, אבל כמובן שאין וודאות לכך. 

הוא סיפר גם שהוא התקשר למנהלת המעבדה באיכילוב, שם נערכו הביופסיות השונות של T, וביקש ממנה לעבור עליהן מחדש, וגם לעשות תהליך של "צביעה ל-IGG4" כדי לחפש את התסמונת הזאת בתאים עצמם, למרות שהיא לא נמצאה בדם, בבדיקה ש-T עשה בשבוע שעבר. 

מה שהוא המליץ, מעבר להמתנה לתוצאות הבדיקה הפתולוגית החוזרת, הוא לדחות את הניתוח, לעשות MRI חוזר בעוד חודש, ולראות אם אולי יש הקטנה בצינור המרה. להערכתו, אם תחול הקטנה, זה ישלול די בוודאות שמדובר בגידול. בכל מצב אחר לא ניתן יהיה לקבוע חד משמעית, ועדיף יהיה לנתח. 

עם כל הממצאים וההמלצות האלה, פנה T בחזרה אל הפרופסור באיכילוב וביקש לדבר איתו.

הוא סיפר לפרופסור איך ביקרנו אצל 'רופאהחדשה' ואיך היא ממש הפצירה בו לקבל חוות דעת שנייה ואת כל השתלשלות העניינים מאז, ושאל לדעתו. 

הפרופסור החמיא ל-T על השאלות החכמות והאינטליגנציה שהוא הפגין, וענה אחת לאחת על כל השאלות והתהיות שלו, תוך שהוא מזכיר לו שהוא עצמו אמר לנו בפגישתנו בתחילת אוקטובר, שאכן בדרך כלל ממתינים ועושים עוד ERCP ועוד MRI.....אבל שמניסיונו הרבה פעמים עד שמחליטים בכל זאת לנתח המצב מחמיר מאד ולעיתים זה אף מאוחר מדי - וכבר הסרטן שמתגלה מאוחר כבר החל להתפשט, ובאזורים האלה הוא מסוג קטלני במיוחד. ולכן הוא עצמו כן ממליץ לנתח. מצד שני, הוא אמר, לאחר ש-T חזר ושאל מה הסכנה בהמתנה של חודש אחד וביצוע עוד MRI (וכמובן קבלת תשובות הפתולוגיה החוזרת)  - ולכך הוא ענה שאמנם אנחנו בסיפור הזה כבר ממאי, ובכל זאת השעון מתקתק, אבל שהוא מעריך שהמתנה של חודש בודד נוסף היא עדיין בכל זאת סבירה. 

אז סוכם שדוחים כרגע את את הניתוח שתוכנן ל-31/10, מזמינים בדיקת MRI חוזרת לעוד חודש - ואז מחליטים לכאן או לכאן. אם הפתולוגיה לא תתן מענה חדש, ואם ב-MRI לא ייראה שיפור משמעותי כלשהו במצבו של צינור המרה - הולכים לניתוח. 

לומר שאני שלמה עם ההחלטה שלהם? האמת שלא ממש. לי יש תחושה סותרת - מצד אחד אני חושדת שלא מדובר בסרטן בכלל, ומצד שני אני חוששת שאם כן - גם דחייה נוספת של חודש (בעצם של 5-6 שבועות, עד לפענוח ה-MRI ותזמון מחדש של הניתוח) עלולה לגרום למצב להיות חמור או אף בלתי הפיך. אוף אוף אוף. 

ובינתיים אנחנו ממשיכים בשיגרת יומנו כמיטב יכולתנו. 

הבוקר שוחחתי ארוכות עם 'במבה', שעושה כמיטב יכולתה להעסיק את עצמה בחוגים וטיולים ומפגשים עם חברות אבל מבני משפחתה היא די מאוכזבת. זו בעייה להיות רווקה מזדקנת ללא ילדים וללא נכדים - בסופו של דבר יש גבול כמה האחיינים ובני הדודים מספקים מענה לבדידות. עם חלק מאחיותיה היא מסוכסכת, חלק נפטרו וחלק לא בקו הבריאות - ומאז שהיא בפנסיה אני רואה שהיא מתקשה. אני מגיעה לפגוש אותה לעיתים רחוקות, אבל מקפידה לשוחח איתה בטלפון. לשמחתי יש לה חברות, גם הן פנסיונריות, חלקן מהחוגים שהיא משתתפת בהן וחלקן מהעבודה לשעבר. 

ביטלתי את החופשה שהיתה מוזמנת לנו בים המלח באמצע נובמבר בגלל הניתוח, אבל כעת משנדחה הניתוח משום מה אין לי חשק לנסות להזמין מחדש. 

אתמול היתה כאן ארוחת ששי מהנה עם הורי ועם בתי, חתני והנכדים, והגדולים נשארו לישון ושיחקנו הבוקר מונופול  - זהו משחק מתמשך שאנחנו משחקים בו לסירוגין כבר כמה זמן ובכל פעם ממשיכים מהיכן שהפסקנו. בנוסף הם צפו בחלקו השני של הסרט "בייבי בוס 2" בקודי, ואכלו קרפים לארוחת בוקר - שיגרת סבא וסבתא כמו שצריך. 

בבוקר בתי הגיעה עם שרי לאסוף אותם, והקטנה לא היתה מוכנה לעזוב. היא רצתה שוב ש"תַּבְּתָּא" תבוא איתם, ולנסוע באוטו של תַּבְּתָּא... שברה את לבי. אנסה לקפוץ אליהם באמצע השבוע. 

היום יבואו אלינו אחרי הצהריים ה'מהנדס' ו'ביוכימיה' אחרי שהרבה זמן לא התראינו (הם באו לבית החולים לבקר את T באשפוז האחרון שהיה, נדמה לי באוגוסט), ואולי גם 'שותפנו' ו'שריתה' יגיעו. 

מחר אמור להיות לי אימון בבוקר, שייתכן שיידחה כי מגיע אל ג' איזה איש מקצוע (והרי אף פעם לא ניתן לדעת אם יגיע בזמן ואם יסיים לעבוד בזמן). בשני יש לי שיננית וגם רופא אף אוזן גרון, ובשלישי קוסמטיקאית......כן, כבר דיווחתי שדחסתי לשבועיים האלה שהיו לי "לפני הניתוח" את כל מה שדחיתי במהלך הקיץ. 

ושיהיה לנו בהצלחה. 

יום רביעי, 20 באוקטובר 2021

ושוב עדכוני השבוע

כשנפגשתי עם 'שושנה' בשבוע שעבר היא שאלה אותי אם גם אני שמתי לב להרבה מאד שיבושים ותקלות טכניות שקורים בתקופה האחרונה. האמת שהיא צדקה. גם אצל הורי מכונת הכביסה והמייבש עשו בעיות (אצלם זה היה בקטנה והטכנאי הסביר להם מה לעשות דרך הטלפון והכל הסתדר).

אצלי הלכה משאבת המים במכונת הכביסה, ובנוסף הלכו ספקי הכוח אצלנו גם במחשב החכם וגם במערכת מצלמות האבטחה (שלא לדבר על הממיר של STING TV שכבר החליפו לנו ארבע או חמש פעמים מאז שעשינו את המנוי באפריל האחרון). 

'שושנה' נוטה לחשוב שמדובר ב"מתח גיאופתי" (ניסיתי לקשר לערך ברשת אבל מצאתי רק אתרים פרטיים של אנשים שעושים "טיפול" או "ריפוי" לבתים....והחלטתי לחסוך את זה מכם). בזמנו שמעתי את המונח הזה לא מעט כאשר השתתפתי בסדנאות רוחניות וניו אייג'יות. בלי לזלזל במתחים הגיאופתיים חלילה, לי יש הרגשה שפרט למכונת הכביסה, כל שאר הקלקולים נובעים מהפסקות החשמל התכופות שמתרחשות ביישוב שלי ופשוט הורסות לי את כל המכשירים האלקטרוניים בזה אחר זה. 

טכנאי מכונת כביסה הגיע ומייד הסכים עם האבחנה שלי שהלכה משאבת המים. הוא החליף אותה אבל אז הקפיד גם לבדוק שהכל עובד, והתברר שהיתה גם סתימה בצינור שמנקז את מי הכביסה לביוב. 

אני מעזה לנחש שהסתימה הזו היא שגרמה למשאבה להתקלקל מלכתחילה, והלקאתי את עצמי על כך שלא הקפדתי לאורך השנים לבדוק ולנקות אותו מידי פעם כפי שאני עושה במכשירים אחרים. לא ייאמן כמה טינופת יצאה מהצינור הסתום. זה מה שיש במים שלנו. די מגעיל. 

בכל מקרה היה לי ביטוח בתוקף (שהיה ממש זול ומשתלם ולחמש שנים) על כל מכשירי בוש שיש לי בבית, ושילמתי רק השתתפות עצמית בסך 150 ש"ח על כל הסיפור הזה. לגמרי משתלם. 

למותר לציין שמייד פצחתי במבצע כביסות של כל מה שהצטבר לי במהלך השבוע. 

עוד בעניינים ביורקרטיים התברר שבני וכלתי זקוקים לתעודת הנישואים שלהם כי איכשהו הם פספסו את העניין הזה, והתברר שבעיני השלטונות בארה"ב הם לא נחשבים נשואים (וזה חשוב עבור תהליך הויזה שהם עוברים כרגע). יצרתי קשר עם הרב שחיתן אותם (רב שחיתן רבים באחד מגני האירועים ש-T ושותפנו ניהלו במשך שנים והיה איתנו תמיד ביחסי ידידות) והוא היה ממש חמוד ומייד שלח לי במייל את מה שהייתי צריכה, והבטיח גם לשלוח עותק נאמן למקור בדואר רגיל. 

לעומת זאת, עבור אותו הליך ויזה בארה"ב, הזמנתי באתר של משרד הפנים עוד בספטמבר עותק של תעודת הלידה של בני (בעברית ובאנגלית) וזו טרם הגיעה. אפילו קיבלתי הודעה שבקשתי בוצעה ושהתעודה נשלחה לכתובת הרשומה במשרד הפנים - אבל התעודה לא הגיעה. כתובתי מעודכנת במשרד הפנים, היא מופיעה בספח של תעודת הזהות שלי וההודעות לבוחר הגיעו בהמוניהן בשנתיים האחרונות, כך שברור לי שמהבחינה הזאת לא אמורה להיות שגיאה. התקשרתי השבוע לנסות לברר את העניין במשרד הפנים אבל התייאשתי אחרי שחיכיתי למענה מעל ל-45 דקות על הקו. בשבוע הבא אנסה שוב, אם היא לא תגיע עדיין, ומקסימום אזמין שוב.  

השבוע גם היה לי תור לביקורת אצל האופטלמולוג (רופא עיניים) המשותף לי ולאבא שלי ולאחר שבדק לי את העיניים אמר לי שהכל בסדר אצלי. הוא אמר שכרגע אין צורך בביקורות תכופות סביב הלחץ התוך עיני שלי כי בבירור אין לי גלאוקומה, בניגוד לאבא, וגם עצב העין שלי בריא ואיתן. שמחתי לשמוע. 

אחרי הרופא נפגשתי לקפה עם 'מחברת'. הצטערתי לשמוע על ריב שהיה לה עם אחת מבנותיה, דווקא עם הבת שהיחסים איתה תמיד היו הכי טובים, הכי זורמים, הכי נטולי תסביכים ובעיות. 

הבת הזאת עוברת בשנה וחצי האחרונות טיפול פסיכולוגי ו'מחברת' ממש לא אוהבת את השינוי שחל בה בעקבות הטיפול. משום מה אני חשתי הזדהות עם הבת, וסיפרתי ל'מחברת' שכאשר אני הלכתי (בגיל 29) לטיפול פסיכולוגי, עלו לראשונה כל מיני רגשות ומחשבות שכל החיים הדחקתי והתעלמתי ולא הייתי מודעת אליהם, וגם אצלי זה הוציא בהתחלה כל מיני תגובות והתנהגויות שהיו קשות לסביבה. 

לפעמים כאשר עושים טיפול רציני ועמוק, המצב נהיה גרוע יותר לפני שהוא מתנקה ונהיה טוב יותר. ולפעמים (את זה לא אמרתי ל'מחברת') בטיפול בחורה מגלה שהיא בעצם ילדה "טובה" שעסוקה כל החיים בלרצות את ההורים ולדאוג להם, וכל הדברים שהיא ספגה והדחיקה מבעבעים מתחת לפני השטח ומאיימים להתפרץ. אמנם 'מחברת' לאחרונה יודעת לקחת אחריות על חלקה במשבר שגם ילדיה עברו עם הגירושים שלה, משבר שנבע בעיקר מהאופן שבו האבא שלהם בחר לעזוב מהיום למחר ללא שום הכנה או שיחה או אזהרה. אבל ייתכן מאד שהבת מעבדת רק עכשיו את מה שעבר עליה בתקופה הראשונה שזה קרה.

'מחברת' מודעת לעובדה שבן לילה הופנה רוב תשומת הלב שלה לעצמה, לכאב שלה, לדייטים שלה, ליותר עבודה מאי פעם (בגלל הצורך להתפרנס לבד), ושבתקופה הראשונה היה לה פחות מקום והיו לה מטבע הדברים פחות אנרגיות להשקיע בילדים (כולם גדולים ולא גרים בבית, כן? הקטנה היתה אז בצבא) ולדאוג למשבר שגם הם חוו בעקבות טלטלת הפרידה הפתאומית של הוריהם. 

'מחברת' וביתה דיברו אחרי הריב והבת גם ביקשה סליחה, אבל נראה לי שייקח זמן עד שכאב הריב הזה, והצער עליו, ישככו. 

עוד השבוע הייתי באימון נוסף אצל ג'. אולי אתעד גם אותו בהמשך. קבעתי אימון נוסף לשבוע הבא. 

בבוסטון סוף סוף התחילה סייעת מומחית ב-ABA להתלוות אל 'סביבוני', בגן בשלב ראשון ומאוחר יותר היא אמורה גם להגיע אליהם הביתה. נראה מה היא תדווח ואילו תוצאות הטיפול הזה יניב. תחילת הטיפול התעכבה גם בגלל המכון המטפל וגם בגלל ביורוקרטיה של הגן, אבל בסוף בני כתב מייל נוקב (אך מנומס) שהזכיר לכל הגורמים שבסופו של דבר מדובר בילד שזקוק לעזרה, ובבקשה להתארגן על עצמם ולהתחיל לעבוד. שמחה שזה השפיע עליהם. 

בתחום הבריאות של T, בדיקת הדם יצאה שלילית לתסמונת האוטואימונית  IGG4 (שמתחפשת לגידולים סרטיים) - מה שהיה מאכזב (כי אם זה היה זה, הטיפול הוא בסטרואידים וללא ניתוח). לפחות עשינו V על הנושא הזה. 

'רופאחליפי' קיבל מאיתנו את הדיסקים של ה-CT, MRI ואת תוצאות כל בדיקות הדם, וכעת הוא ביקש מהמעבדה לקבל את כל הדגימות שנלקחו עבור הביופסיות השונות על מנת לעשות עליהן בדיקות נוספות (הוא קרא לזה "רביזיה פתולוגית") ובין היתר הוא מבקש לצבוע אותן לחיפוש אותו IGG4 (שאולי לא בא לידי ביטוי בדם אבל כן נוכח בדגימות). הוא יסודי, ללא ספק. כמה זמן כל זה ייקח - אין לנו מושג. האם נדחה את הניתוח אם לא תהיינה תשובות עד אז? ייתכן. 

עוד השבוע ניהלנו שנינו, T ואני, כל אחד בנפרד, שיחות ארוכות עם בתי. היא חזרה והדגישה שצריך לדבר וצריך לספר מה עובר עלינו ולא לחסוך מהם ולא לגונן עליהם, ושנינו השתכנענו שהיא צודקת. בפועל אני לא כל כך נוטה לעשות זאת - אפילו לא בפני חברים, אבל בעיקר לא "להפיל על הילדים" את הפחדים שלי ואת הכאבים שלי. וכאן אני מבינה שזהו שריר שאצטרך להתחיל לאמן. ל-T זה בא יותר בטבעיות, ובעוונותי יצא לי לנזוף בו כמה פעמים כאשר אמר להם דברים ללא פילטרים - וכנראה שזו היתה טעות מצדי. 

בכל מקרה, אתמול נסענו לתל אביב ופגשנו במסעדה את 'לונדון' (בת דודתו של T מלונדון) ובעלה, שמבקרים אצל בנם שחי בארץ. בעלה של 'לונדון' עבר בעצמו סרטן המעי הגס לפני חמש שנים, ונראה לי שהיה להם חשוב לבוא ולחזק ולתמוך ב-T ובי בתהליך הזה שאנחנו עוברים. היה טוב להיפגש, למרות שאני חוזרת ואומרת - לא אוהבת את תל אביב. היה סבל לנסוע אליה ובעיקר לתמרן בתוכה עם הפקקים והבלגן והקורקינטים החשמליים שצצים לך בהפתעה מכל עבר ובעיקר עם העבודות של הרכבת הקלה. 

במסעדה ישבנו בחוץ (אין להם תו ירוק כי הם לא אזרחים ישראלים) ורעש המכוניות והצפירות של הנהגים היווה "מוסיקת רקע" לשיחה שלנו. פחות נעים. אבל היה טוב להיפגש ולדבר, שמחה שעשינו זאת. 

היום אנחנו יוצאים צפונה עם בתי ומשפחתה לטיול ובילוי משפחתי. הם יזמו את זה ואנחנו נענינו בשמחה. מאמינה שיהיה כיף, לא משנה איפה נטייל ומה נעשה, רק מלהיות ביחד. אפילו מזג האוויר נראה שהוא לטובתנו. 

המשך שבוע טוב. 

יום שני, 18 באוקטובר 2021

אימונים #40 - להרשות לעצמי לקבל תמיכה

 אני יושבת אצל המאמן שלי. חלפו ארבע וחצי שנים מאז שהייתי אצלו לאחרונה. 

אני מספרת על מצבו של T והכל נשפך ממני לחלל החדר. מדברת על הקושי, על התקפי החרדה, על העצב, על הפחד, על הצורך בעזרה. 

אני מדברת על הפחד לאבד את T, על הפחד ש-T יסבול, על הצער מכך ש-T עצוב ומנבא לעצמו שחורות. מדברת על הקושי שהילדים שלנו חווים, ששותפנו - שהוא כמו אח עבור T - חווה. על הכל. 

הוא מקשיב, שואל מעט שאלות, זוכר הכל מהתקופה בה התאמנתי אצלו, ממש כאילו זה היה בשבוע שעבר. 

אני בוכה ואני מדברת ומידי פעם הוא מפנה אותי לגוף ולנשימה ושואל: מה אני חשה? מה קורה בנשימה? 

אני שמה לב שהנשימה כבדה, איטית. שאני כמו מרגישה את דפנות הקנה כאשר האוויר עובר דרכו, והן רגישות למגע האוויר. כאילו הוא סמיך, אפילו מכאיב. 

האוויר שעובר בקנה לח, רווי דמעות. 

מרגישה גם את אזור הסינוסים - לחץ וכאב וגם הוא רווי דמעות.

הוא שואל על מה אני רוצה לדבר כרגע, ואני מבינה שברגע זה אני מתבוססת ברגש אנוכי לגמרי - הפחד שלי לאבד את T, הפחד שלי להישאר לבד בעולם בלעדיו. 

באחת הפעמים שהוא מפנה אותי לתחושות ולנשימה הוא מבקש ממני להתמקד באחת מהתחושות - אני בוחרת באזור החזה, בקנה הנשימה. ואז הוא מבקש שאתן לזכרון לעלות. תמונה או משפט או אירוע שיעלה תוך כדי התמקדות בתחושה. 

אני מרפה, נושמת, שמה לב שוב לכבדות של הנשימה, לאיטיות. לא מנסה לנשום באופן מאולץ, פשוט שמה לב לאוויר שנכנס ויוצא. אני מתמקדת בתחושת הכאב והרגישות של דפנות הקנה, ולא חושבת על שום דבר פרט לאוויר שמנסה להיכנס ולצאת משם. 

דקות ארוכות לא עולה שום זיכרון, ואז פתאום אני רואה תמונת ילדות שלכאורה לא קשורה לכלום ושום דבר.

אני ברכב של הורי, יושבת עם אחי הקטן במושב האחורי. אני אולי בת עשר או אחת עשרה אז זה כנראה בארצות הברית. אנחנו נוסעים לאן שהוא, כפי שנסענו פעמים רבות. אחי צעיר ממני בחמש וחצי שנים אז הוא כנראה בן חמש. אין חגורות בטיחות ואין כסא ייעודי כמובן.

כל אחד מאיתנו יושב ליד חלון, ומתנהל בינינו הויכוח הקבוע: אחי פותח את החלון של הרכב, אני מבקשת שיסגור את החלון.

מה שקורה לי כשיש לי רוח על הפנים: אני נחנקת. אני לא יכולה לנשום. 

גם בחוץ כאשר יש רוח חזקה, הנשימה שלי נעתקת. נעצרת. אני שונאת רוח. כשיש רוח על הפנים שלי אני חווה תחושה של מחנק. עד היום. 

אבל כאשר החלון סגור אחי הוא זה שחש מחנק, ובוויכוחים בינינו הוא תמיד מנצח. הורי תמיד מצדדים בו ובמה שהוא רוצה או צריך - וזה מה שקובע. במקרה הזה אני לא יודעת אם זה משום שהוא הקטן ותמיד ויתרנו לו, או משום שזה נשמע להם יותר הגיוני לפתוח חלון - אבל אני נותרת תמיד בנסיעות האלה מנסה להתמודד עם הרוח בפנים ועם תחושת המחנק.

המאמן שלי ממתין, מאפשר לי לחוות את הזיכרון ואת התחושות המתלוות אליו. 

מבקש מעט יותר פרטים - האם אני אומרת משהו לאחי או להורי, מה הם עונים. עולים לי זכרונות נוספים שקשורים לרוח ותחושת חנק - סערות בילדות הרחוקה יותר בירושלים, רוחות עזות בקליפורניה בעיקר בתקופות של רעידות אדמה. רוחות שיכולתי ממש להישען עליהן ולא ליפול, מרוב שהיו עוצמתיות. תחושת החנק שלי בהווה, בחדר האימון, מתגברת. 

וכעת המאמן מבקש ממני לגשת לילדה אמפי שם באוטו, זו שהרוח נושבת על פניה וגורמת לה לתחושת מחנק - ופשוט לנסות להרגיע אותה. לומר או לעשות משהו שירגיע אותה. וכמו שקורה הרבה פעמים גם למתאמנים שלי כאשר אני מבקשת מהם בקשה דומה, האינסטינקט הראשון שלי הוא פשוט לפתור לה את הבעייה. כיום כאשר יש לי רוח בפנים ואין לי אפשרות להמנע ממנה (כמו לכבות מאוורר, למשל, או לסגור חלון) אני יודעת שאם אני שמה מטפחת או צעיף (או מסיכת קורונה 😉) על הפה ועל האף זה מנטרל את הרוח המתקיפה את פני ומעלים את תחושת החנק. 

אבל ג' מזכיר לי שכאשר מפעילים בעת פירוק זיכרון את "המבוגר המיטיב" לא פותרים שום דבר, רק עושים או אומרים את מה שהילדה צריכה לשמוע כדי להרגיע אותה. 

אני נושמת עמוק ומתקרבת אל הילדה שהייתי ומחבקת אותה ואומרת לה "אני כאן. אני מבינה איך את מרגישה. אני רואה את הקושי שלך. המחנק שאת מרגישה הוא אמיתי. אני רואה שאף אחד לא מקשיב למצוקה שלך. אני רואה שהצורך של אחיך תופס מקום ראשון בעיני הורייך". אני פשוט נותנת תוקף לתחושות שלה, לקושי שלה. לחוסר האונים שלה. אני נותנת לה להבין שהיא לא לבד. 

וקורה משהו מוזר, כי בו בזמן בעת שאני מנסה להרגיע אותה, אותי, היא/אני הילדה לא מאמינה לדברי ההרגעה. לא מקבלת. זה לא מספיק לה. זה לא מה שהיא צריכה. זה קורה לפעמים באימון - הילדה במצוקה כה גדולה והמבוגרת המיטיבה שמנסה להרגיע יותר מדי מזדהה עם המצוקה הזאת, ולמרות שאני מתכוונת כל מילה שאני אומרת - היא לא משתכנעת. 

והמאמן ג' מציע להפעיל את הילדה, לתת לה כוחות ולאפשר לה לעשות ולהגיד ממש כל מה שעולה על דעתה, כל מה שבזמן אמת היא לא היתה מסוגלת לעשות או לומר. 

וברגע הראשון אני מנסה להטיח בהורי שזה לא פייר, ושהם תמיד מוותרים לאחי, ושהם לא מבינים כמה קשה לי כשיש לי רוח בפנים ואני לא מצליחה לנשום. אבל אז אני מבינה שאין טעם. הם לא הבינו זאת אז והאמת היא שהם לא מבינים זאת עד היום. עד היום הם חיים באמונה שאני אהיה בסדר, אני אסתדר, ולאחי צריך לדאוג. הוא המסכן, הוא זה שצריך לגונן עליו, לטפח, לשמור. 

ואני יושבת שם בחדר האימון ובו בזמן במכונית הנוסעת בילדותי, הרוח עוצרת את הנשימה שלי, והתיסכול שוטף אותי. ופתאום אני יודעת מה אני הילדה רוצה לעשות. אני מסתובבת אל אחי, מתכופפת ומחבקת אותו וטומנת את פני בחזה הקטן שלו, וכך מגוננת על עצמי מפני הרוח. 

אני נזכרת איך בלילות לפעמים כשיש לי חלום רע ואני מפחדת, והורי לא מאפשרים לי להיכנס איתם למיטה, אני זוחלת לתוך מיטתו ומחבקת אותו ונרדמת. הוא אפילו לא מתעורר, לא יודע שאני שם, אבל הנוכחות הקטנה שלו לידי מרגיעה אותי. 

הוא לא אשם שהוא צריך חלון פתוח כדי לנשום ולא עליו אני כועסת. 

ובחזרה בחדר האימון ג' שואל אותי מה קורה בגוף, ומה קורה עם הנשימה. 

אני מרגישה שתחושת החנק נעלמת והרגישות והכאב בדפנות קנה הנשימה שלי נרגעים מעט. אני מרגישה שהנשימה שלי עמוקה יותר, מגיעה עמוק יותר לאזור הסרעפת והבטן, וכמות הדמעות המרוות את האוויר שאני נושמת פוחתת מעט. 

אני נושמת, ואחרי זמן מה של שהייה, המאמן שואל אותי אם אני מבינה את ההקשר בין מה שדיברתי עליו לבין הזיכרון שעלה. 

ואני מנסה לראות מה אני מבינה מתוך הזכרון הזה שעלה משום מקום. 

אני מבינה ש-T הוא החמצן שלי. שהתחושה שלי, עד כמה שהיא אולי לא מציאותית ולא אובייקטיבית, היא שבלעדיו אני נחנקת, לא יכולה לנשום. 

וכשאני מבינה את זה מתעורר בי כעס גדול ועצב גדול, כי שנים חייתי איתו ולצידו אבל בתחושה של עצמאות, בתחושה שאני צריכה להסתדר לבד, שאני לא יכולה לסמוך עליו ושאני חייבת לסמוך רק על עצמי. כל השנים בהן הוא השקיע את עצמו בעבודה, בחלקן שנים בהן אני גם הייתי המפרנסת העיקרית והוא בנה את העסק שלו ונפל ובנה ונפל שוב - אני הייתי העוגן, אני הייתי חוף המבטחים. אני ניהלתי את הבית ואני גידלתי את הילדים. אני שמרתי על הקשר עם המשפחה שלו ואני טיפחתי את הקשרים החברתיים שלנו - אני עשיתי הכל והוא נכנס ויצא מחיינו ככל שהתאפשר אבל לא הזדקקתי לו. או שלא חשבתי שאני זקוקה לו. 

אבל בעשרים השנים האחרונות החל שינוי ב-T וביחסים בינינו, ולאט לאט ובהדרגה לא רק שהתקרבנו ולא רק שהוא הפנה את מלוא תשומת הלב והאנרגיה שלו אלי ואל הילדים ואל הבית והמשפחה....הוא הפך לעמוד התווך שלנו. למדתי להישען עליו ולסמוך עליו ולפעול ביחד מתוך פתיחות מלאה ושיתוף מלא - ועכשיו .....טוב, עכשיו הוא החמצן שלי. עכשיו אני לא מסוגלת לדמיין את עצמי בלעדיו. לא רוצה לדמיין את עצמי בלעדיו. 

וזה לא שלא אסתדר, כנראה שאסתדר. אבל אני לא רוצה. לא רוצה לאבד אותו. זה כואב מדי. זה שואב את האוויר מריאותי לחשוב על זה. 

אבל עלו עוד דברים מתוך הזיכרון הזה. 

למשל, מציע המאמן שלי, שאין תוקף לקושי שלי, למצוקה שלי. בזיכרון אלה הורי ששמים את מצוקתו של אחי במקום הראשון וזו שלי לא יכולה לבוא לידי ביטוי. בחיים - הוא אומר - זו אני עצמי שלא מאפשרת לעצמי לקבל תמיכה בתקופה הזאת, ששמה את T ואת המחלה שלו ואת הסבל שלו במקום הראשון. 

"אני כאן, לא?" אני מטיחה בג', "באתי לקבל עזרה". והוא מחייך ומהנהן בחמלה רבה, בחיבה רבה, ואומר - "כן. מעל לחמישה חודשים אחרי שכל המצב הזה התחיל". ואני לוקחת עוד נשימה עמוקה. הקנה כמעט לא מורגש, האוויר נכנס ויוצא ללא הפרעה. "אפילו הטיפות שאת לוקחת כדי להרגיע את החרדה, נועדו לכך שתוכלי לתפקד ולתמוך ב-T ולא להסב אלייך את תשומת הלב". 

ואני יודעת שבסך הכל אני כן נעזרת. אני מדברת עם חברות, ואני נעזרת בשותפנו ושריתה, שברור לי שהם יהיו שם בשבילי ולצידי בכל צעד ושעל של הדרך. זה נכון שאני מגוננת על הילדים, מבינה את הפחד שלהם ואת הכאב שלהם ומנסה לא להפיל עליהם את זה שלי. אני גם מגוננת על הורי, מקפידה להיות "גיבורה" כשאני מדברת איתם. אבל זה לא רק כדי לגונן עליהם, זה גם כי אני לא מסוגלת להיעזר בהם רגשית, במקרה הצורך. 

אני יודעת שגיסתי ואחי גם הם כאן בשבילי ותומכים ויעשו הכל כדי לתמוך ולעזור. אבל גם עליהם אני מגוננת (מתוך הרגל?) וכשגיסתי אמרה שתיקח יום מחלה כדי להיות איתי ביום הניתוח של T אמרתי לה שאין צורך. 

ובכלל, כשאני חושבת על הניתוח וכל האשפוזים והבדיקות הגאסטרוסקופיות ש-T עבר בחודשים האחרונים - ומבינה שישבתי לבד בחדרי ההמתנה (הקפואים), לבד כל יום ליד מיטתו במחלה בימי האשפוז. לא העליתי על דעתי שאני עצמי זקוקה לתמיכה. חשבתי רק על T. וכשהתחילו התקפי החרדה, חיפשתי איך להיפטר מהם, ומהר. כדי שאוכל להמשיך לתפרד.

"כן", מחייך ג' לקראת סיום האימון. "נראה לי שהזיכרון הזה הוא די אחד לאחד עם המציאות". ואז הוא שואל איך אני יוצאת מכאן, ואני מרגישה שעדיין יש מעט תחושות בקנה ובגרון ובסינוסים אבל הנשימה זורמת באופן חופשי. עדיין יש דמעות...אבל משהו בכל זאת מעט נרגע. ואני יודעת שהגוף המשיך לעבוד אחרי שיצאתי משם.