שלג בבוסטון:
השבוע היתה סופת שלגים בבוסטון שהותירה את העיר לבנה לגמרי. יום אחד היה ממש מה שנקרא snow day - יום שבו אי אפשר בכלל לצאת מהבית וכל הפעילויות מושבתות. 'סביבוני' לא הלך לגן ושיעורי המוסיקה של בני וכלתי התנהלו כולם דרך זום, גם כאלה שכבר התחילו לאחרונה להתקיים בסטודיו.
היה צריך להעסיק את 'סביבוני' בבית - וגם הוא קיבל "שיעור מוסיקה" משלו
למחרת כבר שככה הסערה אבל השלג נערם, וכלתי שלחה לנו תמונה של סביבוני עושה "מלאך שלג"
דלקות וכאבי שרירים:
למזלו הגדול של T הוא חטף את הכאב בשריר העכוז/ירך בדיוק בימים שבהם ירד גשם שוטף, והוא לא היה צריך להתבאס יתר על המידה מכך שהוא מפספס הליכות (כן, השמנמן שלי לשעבר התמכר להליכות האלה). בסוף הוא הבין איך זה קרה לו בכלל: הוא מעד במדרגות בנעלי בית, לא נפל, אבל התנועה שהוא כנראה עשה כדי לייצב את עצמו גרמה לאיזו מתיחה לא טובה בשריר. אלה היו חדשות טובות, כי אם מדובר בטראומה ולא בשחיקה, אז גם ההחלמה היתה צפויה להיות קלה ומהירה יותר, וגם הדאגות שמא משהו לא בסדר בשלד או בשרירים ירדו למינימום. ואכן, תוך יומיים הכאב שכך והוא חזר להליכות, למרות שעדיין לא חזר למקסימום הקילומטראז' שכבר הורגל בו. וגם לא להליכות פעמיים ביום.
במקביל לכל זה, נתפס לי הגב באמצע הליכה. באותו בוקר יצאתי אני בעת הפוגה קלה של הגשמים, והצלחתי להתרחק כקילומטר מהבית כאשר תפס אותי הגשם ונאלצתי לחזור. אז יותר מאוחר באותו היום, כשהשמש יצאה לזמן ארוך יותר, יצאתי שוב. בערך אחרי שלושה קילומטר פתאום חטפתי כאב חד מהגב התחתון לגב האמצעי, והוא נתפס. הייתי כמעט באמצע מסלול של שבעה קילומטר, והיה לי ברור שלא אוכל להשלים אותו, אבל הייתי חייבת לחזור איכשהו. בצעתי כל מיני תרגילי שחרור ימינה ושמאלה ואיכשהו התקדמתי בחזרה לכיוון הבית, תוך שאני מתלבטת אם אולי עדיף להתקשר אל T ולבקש ממנו שיבוא לאסוף אותי עם הרכב. בסוף הצלחתי להגיע הביתה (בסך הכל הלכתי חמישה קילומטר), נחתי, ובהמשך היום הגב השתחרר לאט לאט, ולמחרת קמתי כמו חדשה.
בייבי סיטר לנכדים:
באותו הערב קיבלתי טלפון מבתי. עכשיו אני נזכרת שזה היה ברביעי בערב, כי היא עובדת בקליניקה בראשל"צ בימי חמישי, ופתאום "באופן מפתיע" היא וחתני הבינו ש'שרי' בחופש מהגן למחרת וכמובן שהם לא דאגו לסידור. האם אני יכולה לעזור? כן, ברור שאני יכולה לעזור. רק למה זה תמיד במפתיע וברגע האחרון? הרי ברור לי שיש להם את לוח החופשות של הגן לכל השנה. נו, מילא.
נסענו ביחד, T ואני, נשמותק וחכמוד שמחו מאד לקראתנו. 'שרי' ישנה, אז היינו עם הגדולים. נתנו להם ארוחת צהריים ושיחקנו איתם, ובסוף שרי התעוררה עשר דקות לפני שחתני חזר מהעבודה.
כשרק נכנסתי לחדר החשוך, היא אמרה "מאי" - כך היא קוראת לאמא - וכשאמרתי "זו סבתא" בהתחלה היא חייכה ופרשה את זרועותיה בשמחה לחיבוק. אבל אחר כך היא שוב אמרה "מאי" וכשאמרתי שאמא בעבודה, היא התעצבה מאד ורצתה לבכות. ניסיתי לשמח אותה בעדינות, היא עוד היתה מסטולה משינה, אבל היא היתה מאד מאוכזבת שאמא איננה. שרתי לה קצת ושיחקנו "סבתא בישלה דייסה" והצלחתי קצת לגרום לה לחייך, אבל חלפו כמה דקות ארוכות עד שפרשה לקראתי שוב את ידיה שארים אותה על הידיים. לקחתי אותה לסלון והיא התרפקה עלי, הניחה ראש, וחייכה אל סבא T אבל בעצבות. בדיוק אז חזר חתני הביתה והיא מאד שמחה לקראתו, ולאט לאט התעוררה לגמרי והוא והיא ושני הגדולים השתוללו להם על השטיח. נשארנו להדלקת נר שמיני של חנוכה, ובתי הגיעה הביתה ואז השמחה של שרי כבר היתה שלמה. היא חיבקה את אמה ונישקה אותה וליטפה אותה והראתה לה באופן שלא השתמע לשתי פנים כמה היא מאושרת שהיא חזרה אליה. כשעמדנו כולנו יחד ושרנו בעת הדלקת הנרות, היא חייכה אלי אבל נתנה לי דחיפה קלה, להבהיר שעכשיו אמא פה ואני כבר לא נחוצה. מתוקונת.
עדכוני קורונה:
התברר שהחם של אחיינית1 חלה בקורונה. אחיינית1 ובעלה נכנסו לבידוד לשבוע (לפי היום שבו הם נפגשו איתו), ונאמר שלהם שאם הם יציגו שתי בדיקות שליליות, הם יוכלו להשתחרר מהבידוד. אחיינית1 הלכה למיתחם בדיקות של קופ"ח מכבי, היו שם כחמישה אנשים. היא נבדקה די מהר וקיבלה את התשובה השלילית כבר באותו הערב. למחרת עשתה בדיקה נוספת, שגם את התוצאה השלישית שלה היא קיבלה כבר באותו הערב. אבל בעלה חבר ב"כללית". הוא חיכה במתחם הבדיקות חמש שעות בתור, וקיבל את התשובה השלילית הראשונה אחרי יומיים. הוא חשב לעצמו שעד שיילך להיבדק, וימתין בתור, ויחכה עוד יומיים, ממילא יסתיים הבידוד, אז ויתר על הבדיקה השנייה. על זה נאמר WTF.
בינתיים הודיעו שגילאי 60 ומעלה יכולים לקבוע תור לחיסון קורונה, ו-T ואני קיבלנו מייל מקופ"ח מכבי שאנחנו מוזמנים להרים תור למוקד (עדיין אי אפשר היה באתר או באפליקציה). בחמישי בערב המוקד קרס. בששי בבוקר ניסינו שנינו (במקביל, בשני הטלפונים) להתקשר למוקד. חלק מהפעמים השיחה אפילו לא הצליחה להתחיל. בחלק מהפעמים הגענו בתפריט הקולי עד לבקשה לקביעת תור לחיסון ואז היה צליל תפוס. כך כעשרים דקות עד ש-T פתאום קיבל את המענה הקולי ומוסיקת ההמתנה. חיכינו. וחיכינו.
בינתיים אני נשארתי עם הטלפון (על רמקול) ו-T הלך להתקלח. וחזר. עבדתי על המחשב, עבדתי במטבח. אחרי כחמישים דקות ענתה טלפנית חביבה, שארגנה לנו תורים לחיסון ביום רביעי הקרוב בנתניה. וכן קבעה לנו תור שני אחרי שלושה שבועות.
ארוחת ששי ולגו:
אחר הצהריים הגיעה המשפחה של בתי לארוחת ששי. היה ממש נחמד, טעים ונעים. T הכין צלעות בקר בתנור עם עלי מנגולד, בטטות, כרישה ועוד מיני ירקות. היה גם תבשיל של שעועית בולגרית עם תרד - מעדן אמיתי. היתה כרובית בתנור ופטריות מטוגנות עם בצל, ש'שרי' זללה ישר מהמחבת תוך כדי הכנה (תוך שהיא עושה "פו" בכל הכוח אבל לא מוותרת גם כשחם). היו חומוס, סלט טחינה ופלאפל (שאת כולם T הכין בעצמו). היה עוף בדבש שחרדל (עבור הילדים בעיקר), וספגטי בולונייז (שנשמותק טרף וליקק את הצלחת). היה סלט ירקות שכלל גם אבוקדו וגרעיני רימון. בקיצור - התלקקנו.
אחרי שטרפה את הפטריות הישר מהמחבת 'שרי' כבר לא היתה ממש רעבה, ול"קינוח" הסתפקה בצלחת של עגבניות שרי.
כשההורים ו'שרי' נסעו הביתה, התפנו חכמוד ונשמותק לבנות בלגו שלהם. הם המשיכו עם זה ממש עד שהיו צריכים כבר ללכת לישון, וחזרו לזה למחרת בבוקר אחרי ארוחת הוופל הבלגי ש-T הכין להם כשחזרנו מהליכת הבוקר.
אחר כך הגיעו הוריהם עם 'שרי', שהיתה במצב רוח מעולה וכל הזמן רקדה והשתוללה, והתפעלה מהפרחים היפים בערוגות הגינה - ואז הם נסעו כולם לטייל.
אנחנו נחתנו, עייפים אך מרוצים, ואחר הצהריים ביקרנו אצל הורי ב"גדר" של האחוזה - שם פגשנו גם את אחי וגיסתי (שזו היתה הפעם הראשונה שהיא באה ל"ביקור גדר" מאז שחלתה). למרות שישבנו באוויר הפתוח ישבנו הפעם עם מסיכות (לטובה של גיסתי). אני מאד מקווה שגם הורי יתחסנו בקרוב, ושגם גיסתי תקבל אישור להתחסן - וכך נתחיל לחזור לאט לאט להיפגש עם המשפחה המורחבת, והם וגם אנחנו נוכל כולנו לחזור קצת לחיי שיגרה.
