ביום השלישי של הטיול שלנו בצפון קרולינה יצאנו מ-FLAT ROCK לכיוון GRANDFATHER MOUNTAIN.
זוהי הפיסגה הגבוהה ביותר (1812 מטר) במתלול הזה של ה-BLUE RIDGE MOUNTAINS, שהם כאמור חלק מרכס האפלצ'ים (APPALACHIAN).
גם כאן לא כל מסלולי הטיפוס היו פתוחים לציבור, בעקבות הוריקן הלנה, ודווקא המסלול PROFILE TRAIL, שבו ניתן לראות את פרופיל "הפרצוף של סבא" על שמו נקרא ההר, נותר סגור.
בהתחלה בחרנו במסלול תלול אך קל וקצר שהוביל ממגרש החניה לגשר המתנדנד SWINGING BRIDGE על ראש ההר.
אי אפשר לנסות לתאר את הרוח שהיתה שם, שכמעט הפילה אותנו, ועוד כמה אנשים. אבל חצינו בעוז את הגשר, בגובה מייל הלוך וחזור.
אחר כך תכננו לעשות מסלול נוסף, מתון יותר, שנקרא BLACK ROCK TRAIL, שאמור היה לספק עוד נופים יפים ומסתיים בצוק שבולט מתוך ההר. אלא שהשילוט קצת בלבל אותנו, ובמקומו טיפסנו במסלול שבדיעבד הבנו שנקרא GRANDFATHER LOOP - הרבה יותר ארוך, יותר קשה ובתוך יער סבוך - יפהפה אמנם, אך ללא נופים בכלל. לפחות היינו שם מוגנים מן הרוח.
כשסיימנו את המסלול כבר לא היה לנו כוח לצאת ל-BLACK ROCK TRAIL, לצערי, וקצת חבל לי שפספסנו את הנופים משם.
באותו בוקר כשיצאנו מן המלון עצרנו בסופר בדרך וקנינו צידה לפיקניק, כך שעייפים ומרוצים, בתום ההליכה, התיישבנו באחד מן הספסלים בפארק הלאומי ואכלנו צהריים.
משם נסענו לעיירה שבה לנו באותו לילה, BLOWING ROCK. גם היא היתה ציורית ומתוקה כמו BREVARD ביום הקודם.
וגם בה פגשנו אנשים נחמדים.
מצאנו שלט גדול שבו מפה של העיירה והסביבה, ולידו עמדו שלוש נשים בערך בגילנו. הן זזו הצידה כשראו שאנחנו מנסים לראות את המפה וביקשו סליחה על כך שהן מסתירות. מייד אמרנו שהכל בסדר והן נכנסו איתנו לשיחה חביבה, שאלו כמובן מהיכן אנחנו והגיבו מאד יפה כשסיפרנו שמישראל. היה נחמד גם לשמוע את המבטא הדרומי שלהן. ובכלל, גם בזמן הטיולים במסלולים, כשנפגשים עם אנשים הם לא סתם מנידים לשלום עם הראש או אומרים "הי" או "הלו" כמו בהליכות בבוסטון. תמיד זה ארוך יותר, "how are you doing?" כזה...זה מצחיק וחביב.
הלינה שלנו ב-BLOWING ROCK היתה בצימר יפהפה שאליו נכנסנו בלי לפגוש איש, באמצעות קוד כניסה והוראות במייל. היתה זו דירה יפה ומעוצבת בת שתי קומות, עם מקלחות כפולות וסלון ומטבח גדול ומאובזר היטב, וחדר השינה היה בקומה השנייה. הכל היה ממש מושלם בצימר הזה פרט למיטה עצמה, שהיתה לנו פחות נוחה. מילא, אי אפשר להיות מושלם כנראה. הדירה היתה ממוקמת ממש בקצה הרחוב הראשי של העיירה כך שהגענו ברגל כמעט לכל מקום, פרט למסעדה שהזמנו בערב שהיתה רחוקה יותר אבל שווה לגמרי.
אחרי הארוחה הלכנו שוב לאורך הרחוב הראשי מתבוננים בחלונות הראווה - כרגיל הרוב היו חנויות של תיירים עם מזכרות וקצת בגדים או אפילו סוג של רהיטים - וכרגיל בשעת ערב מוקדמת זו הכל היה כבר סגור. ואז הגענו במפתיע לחנות גלידה שעדיין היתה פתוחה, ו-T החליט שהוא רוצה גלידה. בשלב הזה של הערב כבר היה לי קר וממש לא התאים לי ללקק משהו שיקרר אותי מבפנים גם, אז הזמנתי שוקו חם שהיה נהדר, ולקחתי (כמובן) חתיכת שוקולד קטנה לפינוק. T לא הצליח לגמור את הגלידה, למרות שהזמין את הגביע הקטן ביותר (בכל זאת הם שמו לו שני כדורים).
למחרת היה יום הטיול האחרון שלנו, כי בששי בבוקר טסנו מוקדם בחזרה לבוסטון. נותר לנו בעצם יעד אחד - הר ומסלול טיול בשם MAX PATCH באזור HOT SPRINGS שבו הבנו מעיין המים התרמליים היחיד בכל הסביבה. מאד רצינו לטבול במי המעיין אבל התברר שבספא היחיד שסיפק את השירות הזה היתה גם הגבלה של זמן ומקום וגם לא היתה בכלל אפשרות לשכור מגבות או חלוקים....צריך "להביא מהבית"....כאילו שהמקום לא מותאם לתיירים בכלל. מוזר מאד. אז ויתרנו. אבל לא ויתרנו על הליכה במסלול שסיפק נופים נהדרים....
אמנם בדרך לשם, בכביש צר ומפותל מאד בין ההרים, T חטף התקף כאב "כפול" ועוד בעוצמה בינונית, תוך כדי נהיגה (וללא שוליים לעצור בהם)....
זה בעצם היה ההתקף הרציני הראשון שהוא חטף בחופשה הזאת, כי היה התקף קל בימים הראשונים (שהוא הגדיר כ"אם יהיו כאלה, אני יכול לחיות עם זה"), ועוד "התחלה של התקף" שלא התפתח כמה ימים אחרי כן.
מאז שהוא התחיל את טיפול הקרניו סקרל היו לו פחות התקפים ואלה שהיו, היו קלים מאד.
ההתקף הזה היה יוצא דופן כי הוא בעצם היה שני התקפים ברצף בזה אחר זה, משהו שעוד לא קרה לו אף פעם. מזל שלא היתה כמעט תנועה בכביש, הוא עצר, הדליק אורות אזהרה, והעביר את הדקה/שתיים של ההתקף כמו שהוא תמיד מעביר: תוך ניסיון לנשום דרך הכאב תוך שהוא נאנק.... והמכוניות הבודדות שעברו שם פשוט האטו ועקפו אותנו בזהירות.
בשבוע אחרי כן, בחזרה בבית של בני, הוא חווה עוד התקף בינוני כאשר כבר היינו מצוננים ועלינו לנוח. ואז כשחזרנו היה לו התקף חזק מהגיהנום בחדר כושר תוך כדי הליכה על המסילה (הייתי צריכה להסביר למדריך ולסובבים שזה בסדר ואין צורך להזמין אמבולנס) אבל כבר באותו יום הוא נסע לטיפול הקרניו סקרל שלו, ואני מקווה ששוב זה יפחית את התדירות ואת העוצמה....ועכשיו שלא תהיה הפסקה ארוכה בטיפול, אולי זה יעזור וישפיע לאורך זמן.
בסופו של דבר הגענו לתחילת המסלול בשלום ועשינו אותו.... היה מאד יפה למרות שזה היה היום הכי פחות מוצלח מבחינת מזג אוויר בכל הטיול שלנו. היה קריר יותר והרוח היתה די חזקה (וכידוע, אני לא מגיבה כל כך טוב לרוח).
בתום המסלול חזרנו לעיר ASHVILLE, טיילנו בכל זאת ברובע האמנים RIVER ARTS DISTRICT ומצאנו שתי גלריות פתוחות, שבהן ניתן היה גם לראות את יצירות האמנות וגם את האמנים בפעולה. היה נחמד.
החזרנו את הרכב עוד באותו היום ולנו במלון בשדה התעופה עצמו, כי הטיסה שלנו היתה בשש בבוקר למחרת.
גם ב-UBER שהחזיר אותנו למלון לאחר החזרת הרכב היתה לנו חוויה מצחיקה, כאשר נהג המונית, מהגר וותיק ממרכז אמריקה, שאל מהיכן אנחנו וכאשר סיפרנו שישראל הוא התלהב והתחיל לדבר (בספרדית שוטפת) על ישו ועל היחס של הדת אליו לאורך השנים.......ושאל אם כדאי לבוא לבקר במקומות הקדושים, ובעצם איזה סוג נוצרים אנחנו (קתולים, פרוטסטנטיים וכדומה) כי זה בעצם מה שהוא הכיר: נוצרים ומוסלמים. כשאמרנו שאנחנו יהודים הוא התבלבל לרגע, ושאל מה זה יהודים, אבל הזכרתי לו שישו ומריה ויוסף היו יהודים בעצם.........ורק אז נפל לו האסימון. זו היתה נסיעה קצרה מאד משדה התעופה למלון - אבל למזלו היו פקקים והיה לנו זמן לשוחח - אבל הוא למד הרבה מאד בנסיעה הזאת 😂ואני תרגלתי את הספרדית שלי.
החדר במלון היה מאד נוח אבל משום מה המים במקלחת לא היו ממש חמים והתבאסנו מזה. בסך הכל היינו אמורים לישון כמה שעות (ולקום בארבע בבוקר לטיסה), בלי ארוחת בוקר או כלום - ואפילו מקלחת חמה לא היתה לנו. אבל מילא, לא נורא. מייד הזכרתי לעצמי את מצבם של החטופים המסכנים.........שלא יוצאים לי מהראש גם כשאני מטיילת או מבלה עם הנכדים.
בסך הכל היה טיול קצר אבל מהנה בצפון קרולינה. לא נראה לי שנחזור לאזור הזה, וברור לנו שראינו רצה קצהה של המדינה היפה הזאת, אבל בביקורים הבאים בטח נחפש יעדים חדשים.
הטיסה חזרה לבוסטון היתה קצרה ויצאה בזמן, וכך חזרנו למתוקים שלנו לעוד שבוע כמעט.....וזהו. חזרנו. ישר לסוף השבוע של שבועות. עדכונים בפוסטים הבאים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה