גם היום השני שלנו בבוסטון היה בהיר ושמשי, אבל קריר.
בעיירה של בני היה פחות קר מאשר בבוסטון עצמה, שממוקמת על החוף ועוד יותר חשופה לרוחות הבאות מן הים.
יצאתי מהבית השכור להליכת בוקר באזור שאמנם הכרתי פחות או יותר, כי הבית היה ממוקם ממש מאחורי הספרייה העירונית, אליה אנחנו הולכים עם סביבוני וקיקה כל הזמן, אבל הייתי צריכה לגלות את הדרך לנהר הצ'ארלס שזורם במאסצ'וטס המזרחית לאורך כמאה ושלושים קילומטר, ממקום בשם הופקינטון ועד בוסטון העיר, שם הוא נשפך לאוקיינוס האטלנטי- ואליו ניתן להגיע כמעט מכל עיירה לאורך דרכו.
הגישה לנהר מאד מסודרת, לא משנה מהיכן מגיעים אליו, ובלי בעיות מצאתי לי נופים מוכרים אך חדשים לאורך המסלול.
בחזרה בבית T כבר השתלט על המטבח והכין ארוחת בוקר נהדרת לכולם.
זהו מסלול שממש מסומן על המדרכות בעזרת אבנים צבעוניות והוא עובר במספר אתרים היסטוריים שמספרים את ההיסטוריה של בוסטון, וכמובן של המהפיכה האמריקאית - מלחמת העצמאות של 13 המדינות מול האנגלים.
הגענו לתחנה הראשונה - הבוסטון קומון (THE BOSTON COMMON), שהוא הפארק הציבורי הוותיק ביותר בארה"ב.
אגב הקומון צמוד לפארק עוד יותר יפה - Boston Public Garden, שאותו החלטנו מראש שנעשה למחרת וממנו נמשיך לנהר הצ'ארלס....אחרת זה יאריך לנו מאד את המסלול.
 |
| נשמותק פוגש סנאי בוסטוני |
 |
| אנדרטה לבנג'מין פרנקלין, תושב העיר ואחד מן האבות המייסדים של ארה"ב |
 |
| בית הקברות גראנרי (Granary Burying Ground) בו קבורים רבים מחלוצי מלחמת העצמאות, כולל פול רוויר וג'ון הנקוק (שאם אינני טועה הוא הראשון החתום על הצהרת העצמאות). |
 |
| את פסל החמור הזה מצאנו בחצר הקדמית של בניין העירייה הישן של בוסטון. החמור הוא סמלה של המפלגה הדמוקרטית (כאשר הפיל הוא סמלה של הרפובליקנית). |
המשכנו ללכת לאורך המסלול, מקשיבים להסברי ה-AI אודות כל אחד מן האתרים שבהם התעכבנו, עד שהתעייפנו וגם היינו רעבים, כך שלא המשכנו עד סופו, ובעצם התחנה האחרונה שלנו היתה פנייל הול (Faneuil Hall), שאחריה עברנו ממול אל Quinsy Market - ועשרות דוכני המזון שבתוכו. הוא גם היווה מפלט מפני הקור ההולך וגובר, וגם כל אחד מאיתנו מצא שם את מה שבא לו לאכול.
בדרך ראינו את הבחור הזה.....שהנעים לנו בצליליו ברחוב.
נדמה לי שכבר הזכרתי שכל ארה"ב כבר היתה ערוכה ומקושטת לקראת הלואין, שחל בסוף החודש - וכלתי צילמה את כל הבתים המיוחדים המקושטים במיוחד.
ואז שאלו אותנו בתי וחתני אם אכפת לנו לחזור הביתה עם הילדים, ושהם שניהם ימשיכו לטייל לבד בעיר.
ברור שזה לא הפריע לנו כלל ואף שמחנו על זמן האיכות עם הילדים, השארנו אותם וחזרנו אל העיירה של בני.
אז חזרנו לבית השכור, וכלתי הביאה את סביבוני וקיקה מהגן/בית הספר והביאה אותם אלינו.
היתה שמחה גדולה והשתוללות נהדרת - בעיקר בקפיצות על המיטה שלי ושל T בסגנון ה-ATTACK TIME - הזמן הזה בסופו של יום שכלתי ובני (אבל בעיקר כלתי, שהיא פצצת אנרגיה ברמות על) משתוללת עם הילדים ומאפשרת להם לשחרר הרבה אנרגיה ולהגיע רגועים לאמבטיה ולשינה.
נשמותק ושרי הצטרפו לחגיגה בשמחה, ובאיזשהו שלב בימים הבאים גם חכמוד התחיל להתלהב מזה ולהצטרף.
בזמן שכלתי ואני השתוללנו עם הנכדים, בני עבד - ניגן בבית הכנסת, כרגיל בימי ששי וחגים - ו-T נסע אליו לצפות בו ולהשתתף בקבלת השבת החביבה של בית הכנסת הזה.
בתי וחתני המשיכו להסתובב להנאתם בבוסטון, נהנים מהעיר בששי בערב ומזמן איכות זה עם זו בפעם הראשונה מזה יותר משבוע.
 |
| גם בתוך העיר היו חנויות בתים מקושטים לכבוד הלואין |
 |
| מצד אחד אני מסתירה את הפנים אבל מצד שני רציתי להראות כמה שהם מרוצים :) |
אלא שלאחר שבני סיים לנגן ו-T כבר היה בדרכו חזרה לבית, הוא קיבל שיחה מחתני, שאמר לו שהם ממש קרובים אליו והאם הוא יכול לעבור לאסוף אותם בדרך הביתה.
T כבר היה כמעט בבית, בעוד שהם עדיין היו במרכז בוסטון, אז לא ברור מדוע חתני החליט שהם קרובים (אולי כאשר T עדיין היה בבית הכנסת הם היו יחסית קרובים, אבל הוא לא טרח לשאול היכן T נמצא כרגע). T היה באמצע נהיגה על הכביש המהיר ולא היה מסוגל לעצור בצד ולקרוא סמסים כדי לבחון את נקודת הציון שחתני שלח לו לצורך הניווט, ומשום מה הוא לא טרח לומר שהוא כבר כמעט בבית ושיש פקקים ושזה לא הגיוני שהוא יסתובב חזרה וייסע העירה, ושיקחו UBER הביתה.
במקום זאת הוא ניסה להגיע אליהם, וכאמור היו פקקים, ונקודת הציון שחתני שלח מהאייפון שלו כנראה לא נקלטה כמו שצריך באנדרויד של T והוא הסתבך בתוך העיר ולא הצליח למצוא אותם המון זמן....והתעצבן והתעצבן.
חתני המשיך לשלוח לו סמסים ש-T לא היה מסוגל לקרוא, וכש-T התקשר אליו הוא לא היה מסוגל לומר פשוט באיזה רחוב / כתובת הם נמצאים, ובסופו של דבר T היה על הכביש איזה שעתיים בסך הכל, עד שמצא אותם והביא אותם כולו רותח מזעם.
זה היה מאד לא נעים.
חתני סוף סוף קלט את מה שקרה ומאד מאד התנצל, מה שעזר קצת - אבל עדיין השאיר ל-T בטן מלאה עליו.
אני אפילו לא זוכרת אם אכלנו ארוחת ערב באותו יום ואם כן אז מה. הלכנו כולנו לישון מותשים, אחרי יום נפלא שהסתיים בצלילים קצת צורמים......
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה