לאחרונה יוצאים לי פוסטים ארוכים ומגוונים בנושאים שונים.
זה לא בכוונה אבל זה גם לא בטעות.
באמת יוצא שאני מעדכנת בבלוג הזה כמו ביומן אישי. בלי עריכה, בלי תכנון, בלי לחשוב על מי שאולי יקרא וירצה להגיב.
אבל דווקא הפוסט הזה כנראה לא יהיה כזה.
בשבוע האחרון החל (באיחור רב ואחרי דחיות מרובות) אצל בתי מבצע הגמילה של נוקת מהיניקה.
לו הייתי מספרת לבתי לפני שנוקת נולדה (או אפילו חודשיים-שלושה אחרי שהיא נולדה) שבגיל שנה וחצי כמעט הילדה לא רק עדיין תינק, אלא תישן באופן קבוע במחצית השנייה של כל לילה עם בתי וחתני במיטה, הייתי זוכה כנראה לפרצוף מגחך וקולות חוסר אמון, לכל הפחות.
בתי מעולם לא הבינה את האמהות האלה שמניקות מעבר לכמה חודשים (את חכמוד היא הניקה עד גיל תשעה חודשים, את נשמותק עוד פחות), ולא עלה על דעתה לתת לתינוקות לישון איתה במיטה (מעבר לשנ"צ פה ושם או שבת בבוקר).
המיטה שלה היא המיטה שלה, השינה שלה היא דבר קדוש (בתי זקוקה מאד לשינה, כמה שיותר - יותר טוב - ולא סתם מכנה אותה חתני בשם "נסיכת החלומות"). וגם הגוף שלה הוא הגוף שלה, ועם כל האהבה שלה לתינוקות שלה, ההתמסרות שלה כמיניקה נתפס אצלה תמוד כדבר שברור שהוא מוגבל בזמן.
עד שהגיעה נוקת וטרפה את הקלפים.
בתי קשובה מאד לילדיה, ומהר מאד היא הבינה שנוקת זקוקה לדברים שהבנים לא ממש היו זקוקים להם. והנה נוקת כבר בת שנה וארבעה חודשים, לא רק שהיא עדיין יונקת במהלך היום והלילה, אלא שבאופן קבוע כאשר היא מתעוררת באמצע הלילה לינוק, היא גם מועברת אחר כבוד למיטתם של בתי וחתני, ונשארת שם עד הבוקר.
מזה כמה חודשים שהם כבר רוצים לשים לזה סוף. גם לזה וגם לזה. אבל בכל פעם יש איזו סיבה אחרת מדוע הם דוחים את זה. אצל בתי זה בעיקר הקושי להחליט לעבור כמה לילות ללא שינה - שזה מה שתהליך הגמילה יצריך.
בסופו של דבר לפני שבוע התחילו בתי וחתני לגמול את נוקת - בעיקר מהיניקה אבל על הדרך גם מלעבור לישון איתם במיטה באמצע הלילה.
בהתחלה זה הצריך לוגיסטיקה שלמה של העברת את הילדים הגדולים לישון במיטה של ההורים לכמה לילות, בעוד בתי וחתני ישנו במיטות של הילדים בחדר יחד עם נוקת. זאת כדי שהילדים לא יתעוררו מהבכי (הצרחות?) של ילדה שלא מבינה למה היא לא מקבלת פתאום את "החברים הכי טובים שלה" (כך בעגה המשפחתית קוראים לציצים של בתי) ואיך זה שמתעקשים שהיא תישאר לישון במיטה שלה עד הבוקר.
עם כל החששות לקראת המבצע, בפועל זה עבד לא רע. בכל פעם שהקטנה התעוררה, בתי או חתני הרימו אותה, דיברו אליה, הסבירו לה את המצב, ונראה היה שהיא די מבינה. לקראת סוף השבוע אפילו לא היה צורך ממש להרים אותה, מספיק היה להניח עליה יד, והיא נרדמה בחזרה.
בכל בוקר הם עשו עניין גדול מזה שהיא התעוררה במיטה שלה בחדר הילדים, והיא אהבה מאד את הכפיים ואת הפרגון.
גם הילדים היו שותפים למאמץ (נו, טוב, בשבילם זה כיף לישון במיטה של ההורים) וגם הם הרימו לנוקת על ה"התבגרות וההתגברות" שלה.
לקראת אמצע השבוע חזר חתני לישון במיטה שלהם, יחד עם נשמותק, ובתי ישנה בחדר הילדים יחד עם חכמוד, קרובה וזמינה לנוקת.
לקראת סוף השבוע גם בתי עברה לישון במיטתה, הילדים חזרו שניהם למיטותיהם, ובתי ניגשה לנוקת להרגיע אותה בכל פעם שהיא התעוררה. פעם אחת היא החליטה אפילו לתת לה בקבוק לפנות בוקר, כי הבינה שהיא ממש רעבה, ואחרי כן נוקת נרדמה עד שש בבוקר.
כאשר היא מגיעה מהגן היא בדרך כלל נוהגת לבקש לינוק, אז בתי פשוט נותנת לה לאכול או מסיחה את דעתה במשחקים ופעילויות אחרות.
המבחן הגדול היה בסוף השבוע - שבו נוקת היתה איתם במשך כל שעות היום, ולכן מספר הפעמים שהיא עשויה לבקש לינוק יהיה גדול יותר.
ודווקא בששי בלילה אחרי שהיו כאן בארוחת הערב (כשהבנים נשארו לישון אצלנו) נוקת נרדמה ברכב בדרכם הביתה, וישנה ברצף עד הבוקר. בתי התעוררה והיה אור בחוץ, ולא באמת הבינה איך זה קרה.
מאז היא לא חזרה על העניין הזה של לישון ברצף כל הלילה, ובינתיים משום מה אם חתני מנסה לקום אליה בלילה היא מתנגדת ובוכה ומבקשת את אמא, אבל היא נרדמת די מהר בכל פעם שהיא מתעוררת, קמה בערך בחמש בבוקר ובדרך כלל מבקשת בקבוק, ואז נרדמת בחזרה במיטה שלה.
בקיצור - הילדה בדרך הנכונה, כך נראה, מבחינת היניקה. כאשר המבצע הזה יושלם, הם יתחילו להתרכז יותר בנושא השינה.
ונכון שבתי עדיין גמורה מעייפות, כי לא זוכה להרבה שעות שינה בלילות, וכשבתי עייפה אז היא מסוכנת (ומי שחוטף בעיקר את הזעם שלה הוא חתני, ולו רק משום שהוא ישן והיא לא) אבל התקווה היא שלאט לאט ההרגלים החדשים ייתקבעו להם, ושבכל זאת תתחיל תורנות בין שני ההורים בשעות הלילה, כך שיהיו לילות שבתי תהיה זו שתישן רצוף וחתני יהיה זה שיקום כאשר נוקת מתעוררת. ובסוף אולי היא תפסיק להתעורר.
נותר רק לקוות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה