הבוקר פתאום עצרתי רגע ושאלתי את עצמי: מה אני אמורה ללמוד מהתקופה הזאת?
הרי גם אני נסחפתי מבלי משים להלך הרוח הכללי - הקיטורים, החרדות, הכעס, הייאוש.
וזה אנושי וזה טבעי אבל עִצְרִי רגע - חשבתי לעצמי. עִצְרִי רגע והביני ששוב נתקעת בדיוק שם, בדיוק בפער הזה בין מה שאת חושבת, יודעת, מרגישה שאמור להיות - לבין מה שיש במציאות.
הרי אני יודעת ששם, בפער הזה, נמצא הסבל האנושי.
בחוסר היכולת להבין, לקבל, להפנים את העובדה שאין לי שליטה על מה שקורה - יש לי רק אולי יכולת לשלוט על איך שאני בוחרת להגיב לזה.
ולא, אני לא אומרת שצריך לשתוק ולהתקפל ולקבל בהכנעה את מה שלא מרגיש לי צודק. את מה שמרגיש לי כמו עוול. כמו התנהלות מנותקת, אינטרסנטית, מושחתת ונצלנית.
אבל במקביל, בתוכי, ביני לבין עצמי - חשוב לי לעשות עבודה עצמית. פנימית. אמיתית.
מי אני בתוך כל הכאוס הזה שנוצר בין הקורונה לבין ההתנהלות של העולם מולה, לבין ההתנהלות של המדינה שלי מולה, לבין ההתנהגות של האנשים סביבי?
מי אני בוחרת להיות כאן - בתוך כל הבלגן הזה?
איך אני יכולה להיטיב עם עצמי, עם המשפחה שלי, עם החברים שלי, השכנים שלי, עם המתאמנים שלי?
ואני מבינה שאין לי תשובות, אבל חשוב לי שהשאלות האלה עלו.
ואני שוהה בתוך השאלות האלה, בתוך התחושות הקשות שעולות לי בגוף ובלב.
מסכימה לכעוס, לפחד, להתייאש.
מסכימה לעבוד דרך כל קשת הרגשות המאמללים האלה שעולים מתוך כל מה שקורה, מתוך כל מה שנאמר, מתוך כל מה שנצעק ברחובות ובתקשורת.
ונושמת.
מסכימה לעבור דרך זה ולהבין שאין לי מושג כמה זמן עוד נהיה בתוך זה.
ושאף אחד לא מבטיח לי סוף טוב, או פתרון הולם.
ובינתיים מנסה לחיות את החיים הקטנים שלי הכי טוב שאני יכולה.
הכי טוב שאני יודעת.
עוטה מסיכה כשאני יוצאת.
רוחצת ידיים.
שומרת על קשר רציף עם משפחה וחברים.
עוזרת למי שאני יכולה, היכן שאני יכולה.
מאמנת (בהתכתבות) ללא תמורה.
מנסה לזרוע קארמה טובה.
אוכלת בריא ומאוזן (וכן, סוף סוף מצליחה קצת לרדת במשקל).
מקפידה על פעילות גופנית (מי האמין שבחום ובלחות הזאת אסכים לצאת כל ערב להליכה?).
לא מתקהלת (נכון, גם לא יוצאת להפגנות - ואני לא שלמה עם זה לגמרי אבל ...בכל זאת בקבוצת סיכון).
ואולי תעלינה תשובות מתוך כל ההתבוננות הזאת פנימה.
מתוך השהייה, הנשימה, ההסכמה לחוש.
ואולי לא.
אולי משהו יירגע, אולי משהו ישתחרר.
ואולי לא.
הרי גם אני נסחפתי מבלי משים להלך הרוח הכללי - הקיטורים, החרדות, הכעס, הייאוש.
וזה אנושי וזה טבעי אבל עִצְרִי רגע - חשבתי לעצמי. עִצְרִי רגע והביני ששוב נתקעת בדיוק שם, בדיוק בפער הזה בין מה שאת חושבת, יודעת, מרגישה שאמור להיות - לבין מה שיש במציאות.
הרי אני יודעת ששם, בפער הזה, נמצא הסבל האנושי.
בחוסר היכולת להבין, לקבל, להפנים את העובדה שאין לי שליטה על מה שקורה - יש לי רק אולי יכולת לשלוט על איך שאני בוחרת להגיב לזה.
ולא, אני לא אומרת שצריך לשתוק ולהתקפל ולקבל בהכנעה את מה שלא מרגיש לי צודק. את מה שמרגיש לי כמו עוול. כמו התנהלות מנותקת, אינטרסנטית, מושחתת ונצלנית.
אבל במקביל, בתוכי, ביני לבין עצמי - חשוב לי לעשות עבודה עצמית. פנימית. אמיתית.
מי אני בתוך כל הכאוס הזה שנוצר בין הקורונה לבין ההתנהלות של העולם מולה, לבין ההתנהלות של המדינה שלי מולה, לבין ההתנהגות של האנשים סביבי?
מי אני בוחרת להיות כאן - בתוך כל הבלגן הזה?
איך אני יכולה להיטיב עם עצמי, עם המשפחה שלי, עם החברים שלי, השכנים שלי, עם המתאמנים שלי?
ואני מבינה שאין לי תשובות, אבל חשוב לי שהשאלות האלה עלו.
ואני שוהה בתוך השאלות האלה, בתוך התחושות הקשות שעולות לי בגוף ובלב.
מסכימה לכעוס, לפחד, להתייאש.
מסכימה לעבוד דרך כל קשת הרגשות המאמללים האלה שעולים מתוך כל מה שקורה, מתוך כל מה שנאמר, מתוך כל מה שנצעק ברחובות ובתקשורת.
ונושמת.
מסכימה לעבור דרך זה ולהבין שאין לי מושג כמה זמן עוד נהיה בתוך זה.
ושאף אחד לא מבטיח לי סוף טוב, או פתרון הולם.
ובינתיים מנסה לחיות את החיים הקטנים שלי הכי טוב שאני יכולה.
הכי טוב שאני יודעת.
עוטה מסיכה כשאני יוצאת.
רוחצת ידיים.
שומרת על קשר רציף עם משפחה וחברים.
עוזרת למי שאני יכולה, היכן שאני יכולה.
מאמנת (בהתכתבות) ללא תמורה.
מנסה לזרוע קארמה טובה.
אוכלת בריא ומאוזן (וכן, סוף סוף מצליחה קצת לרדת במשקל).
מקפידה על פעילות גופנית (מי האמין שבחום ובלחות הזאת אסכים לצאת כל ערב להליכה?).
לא מתקהלת (נכון, גם לא יוצאת להפגנות - ואני לא שלמה עם זה לגמרי אבל ...בכל זאת בקבוצת סיכון).
ואולי תעלינה תשובות מתוך כל ההתבוננות הזאת פנימה.
מתוך השהייה, הנשימה, ההסכמה לחוש.
ואולי לא.
אולי משהו יירגע, אולי משהו ישתחרר.
ואולי לא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה