"בחמלה אין היגיון" היה אחד המשפטים שתפס אותי אתמול בשיעור.
את שני השיעורים האחרונים בשנת הלימודים הנוכחית החליטה נטלי להקדיש לחמלה.
כי עד כדי כך חשוב לפתח אותה.
כי עד כדי כך קשה לפתח אותה.
כן, לפתח אותה. ברוב המקרים, בגלל העיצוב האנושי, היא לא מתפתחת מעצמה.
המקור של החמלה, אומרת נטלי, היא ההקשבה.
ההקשבה, היא אומרת שוב ושוב, היא המיומנות החשובה ביותר עלי אדמות.
ההקשבה היא בסיס לכל קשר, ובני האדם מעוצבים בתוך מערכות יחסים, בתוך תקשורת.
אבל - וכאן הבעייה - ההקשבה היא המיומנות הכי חלשה של בני האדם.
כאשר אנחנו מקשיבים באמת, אנחנו קשובים גם לגוף שלנו - לתגובות שלו לנוכח מה שאנחנו שומעים וחווים - וגם לאחר.
מיומנות ההקשבה, היא טוענת, היא בעיקר גופנית.
ברגע שאני שמה לב מה אני חשה, מה אני מרגישה, מה אני יכולה להגיד על מערכות היחסים שלי - סימן שאני לומדת להקשיב.
וברגע שאני מתרגלת הקשבה, לעצמי, לגוף ולתחושות שלי, ואז לאחר - כך אני בדרך לפתח חמלה.
חמלה - לפי הגדרתה של נטלי - היא היכולת לראות את נקודת מבטו של האחר בלי להיגרר רגשית אחריו.
לפי המילון חמלה היא עזרה לאחר.
כלומר בחמלה יש יותר מאשר רגש אמפתי - יש בזה פעולה.
הרבה מאד פעמים אנחנו לא מסוגלים להביא חמלה למערכת יחסים בגלל העוינות הרבה או הכעס שאנחנו חשים כלפי האדם.
אנחנו לא מסוגלים לראות את נקודת מבטו.
אנחנו לא מסוגלים לראות שהוא פועל מתוך מצוקה, גם כאשר המצוקה שלו מביאה אותו לפוגענות כלפינו או כלפי אחרים.
והיא מדגישה שלא מדובר ב"לתת את הלחי השנייה" או להפוך לקורבן. ממש לא.
היא טוענת שטוב לב זו לא חולשה.
היא שמה לב שאנחנו בדרך כלל מגיבים באחת משתי דרכים: או על ידי תוקפנות או על ידי ויתור.
אנחנו נמנעים מדיאלוג.
אנחנו נמנעים מלשאול שאלות.
אנחנו ממהרים לתקוף או נוטים לוותר....ושני סוגי התגובות נוטים להמשיך את הפגיעה, להסלים אותה. אנחנו פוגעים בעצמנו בראש ובראשונה, וגם באחר.
מה שהיא מציעה היא לא לפחד מדיאלוג. לא לפחד לשאול: למה אתה אומר או עושה את מה שאמרת או עשית?
לומר בכנות שנפגענו, הזדעזענו, או נבהלנו. להיכנס ל"משא ומתן" - לומר מה שחשוב לנו, לא לוותר אבל גם לא לפגוע.
ואם אנחנו מרגישים שאין עם מי לדבר בצד השני - לפחות לנסות לא לגרום נזק. לא להסלים את המצב.......
לא לוותר, אבל גם לא לתקוף.
היו המון דוגמאות שאנשים הביאו מהיחסים שלהם עם הורים, דודים, בני זוג וגם ילדים.....ובכל דוגמא היא הצליחה להראות שיש המון דרכים אפשרויות להגיב - בנוסף לדרך שבה הם בחרו בפועל.
היא הציעה לאמץ "תודעת אוקיינוס" - לראות בכל עת שקיימות הרבה אפשרויות......
לא פשוט - אבל חומר למחשבה.
בחמלה אין היגיון - כלומר, הרבה פעמים התגובה ההגיונית היא רחוקה מרחק שנות אור מחמלה.
אבל מי שמצליח להתעלות מעל להיגיון, מעל לתגובה הרגשית הפגועה האוטומטית....
מי שמצליח לראות את האדם השני כמי שפעל מתוך מצוקה, כמי שלמרות כל מה שהוא עושה או אומר בכל זאת אפשר למצוא בו שביב אור, אפשר לנסות לדון אותו לזכות כלשהי..........יצליח לחמול - בלי לוותר ובלי להתקפל אבל גם בלי לגרום נזק.......ואולי אולי אפילו לעזור...........
את שני השיעורים האחרונים בשנת הלימודים הנוכחית החליטה נטלי להקדיש לחמלה.
כי עד כדי כך חשוב לפתח אותה.
כי עד כדי כך קשה לפתח אותה.
כן, לפתח אותה. ברוב המקרים, בגלל העיצוב האנושי, היא לא מתפתחת מעצמה.
המקור של החמלה, אומרת נטלי, היא ההקשבה.
ההקשבה, היא אומרת שוב ושוב, היא המיומנות החשובה ביותר עלי אדמות.
ההקשבה היא בסיס לכל קשר, ובני האדם מעוצבים בתוך מערכות יחסים, בתוך תקשורת.
אבל - וכאן הבעייה - ההקשבה היא המיומנות הכי חלשה של בני האדם.
כאשר אנחנו מקשיבים באמת, אנחנו קשובים גם לגוף שלנו - לתגובות שלו לנוכח מה שאנחנו שומעים וחווים - וגם לאחר.
מיומנות ההקשבה, היא טוענת, היא בעיקר גופנית.
ברגע שאני שמה לב מה אני חשה, מה אני מרגישה, מה אני יכולה להגיד על מערכות היחסים שלי - סימן שאני לומדת להקשיב.
וברגע שאני מתרגלת הקשבה, לעצמי, לגוף ולתחושות שלי, ואז לאחר - כך אני בדרך לפתח חמלה.
חמלה - לפי הגדרתה של נטלי - היא היכולת לראות את נקודת מבטו של האחר בלי להיגרר רגשית אחריו.
לפי המילון חמלה היא עזרה לאחר.
כלומר בחמלה יש יותר מאשר רגש אמפתי - יש בזה פעולה.
הרבה מאד פעמים אנחנו לא מסוגלים להביא חמלה למערכת יחסים בגלל העוינות הרבה או הכעס שאנחנו חשים כלפי האדם.
אנחנו לא מסוגלים לראות את נקודת מבטו.
אנחנו לא מסוגלים לראות שהוא פועל מתוך מצוקה, גם כאשר המצוקה שלו מביאה אותו לפוגענות כלפינו או כלפי אחרים.
והיא מדגישה שלא מדובר ב"לתת את הלחי השנייה" או להפוך לקורבן. ממש לא.
היא טוענת שטוב לב זו לא חולשה.
היא שמה לב שאנחנו בדרך כלל מגיבים באחת משתי דרכים: או על ידי תוקפנות או על ידי ויתור.
אנחנו נמנעים מדיאלוג.
אנחנו נמנעים מלשאול שאלות.
אנחנו ממהרים לתקוף או נוטים לוותר....ושני סוגי התגובות נוטים להמשיך את הפגיעה, להסלים אותה. אנחנו פוגעים בעצמנו בראש ובראשונה, וגם באחר.
מה שהיא מציעה היא לא לפחד מדיאלוג. לא לפחד לשאול: למה אתה אומר או עושה את מה שאמרת או עשית?
לומר בכנות שנפגענו, הזדעזענו, או נבהלנו. להיכנס ל"משא ומתן" - לומר מה שחשוב לנו, לא לוותר אבל גם לא לפגוע.
ואם אנחנו מרגישים שאין עם מי לדבר בצד השני - לפחות לנסות לא לגרום נזק. לא להסלים את המצב.......
לא לוותר, אבל גם לא לתקוף.
היו המון דוגמאות שאנשים הביאו מהיחסים שלהם עם הורים, דודים, בני זוג וגם ילדים.....ובכל דוגמא היא הצליחה להראות שיש המון דרכים אפשרויות להגיב - בנוסף לדרך שבה הם בחרו בפועל.
היא הציעה לאמץ "תודעת אוקיינוס" - לראות בכל עת שקיימות הרבה אפשרויות......
לא פשוט - אבל חומר למחשבה.
בחמלה אין היגיון - כלומר, הרבה פעמים התגובה ההגיונית היא רחוקה מרחק שנות אור מחמלה.
אבל מי שמצליח להתעלות מעל להיגיון, מעל לתגובה הרגשית הפגועה האוטומטית....
מי שמצליח לראות את האדם השני כמי שפעל מתוך מצוקה, כמי שלמרות כל מה שהוא עושה או אומר בכל זאת אפשר למצוא בו שביב אור, אפשר לנסות לדון אותו לזכות כלשהי..........יצליח לחמול - בלי לוותר ובלי להתקפל אבל גם בלי לגרום נזק.......ואולי אולי אפילו לעזור...........
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה