בכל דיור מוגן יש שלב שנקרא "ועדת קבלה רפואית", שתפקידה לוודא שהדייר הפוטנציאלי אכן מתאים - מבחינה בריאותית פיסית וקוגניטיבית לתנאים ולדרישות של "הבית", כמו שהם קוראים לזה.
בדיור מוגן (להבדיל ממוסד סיעודי, למשל) חיים דיירים "עצמאים" (מצאתי הגדרה אחת למושג הזה: אנשים עצמאיים לחלוטין, המסוגלים לטפל בעצמם ולהמשיך את חייהם ברצונם במסגרת הבית ובמסגרת הקהילה).
לפיכך, מבקשים את התיקים הרפואיים וסידרת בדיקות (דם וצפיפות העצם), וגם מבקשים ראיון אישי עם הרופא והאחות.
הורי, שממילא לא לוקחים שום דבר בקלות, די נלחצו מהועדה הרפואית. בין השורות הבנתי שהם גם "התכוננו" לקראת פגישה הסקייפ הזאת לא מעט, כולל שינון שמות של פוליטיקאים, למשל.
לבי התכווץ כשהבנתי את זה.
לי היה כל כך ברור שהם יעברו. לא רק שהם עצמאים לגמרי, הם מתפקדים כמו בין שבעים פלוס, לא כמו בני שמונים פלוס.
לשמחתי הפגישה היתה נעימה מאד.
הרופא והאחות שאלו איזה תרופות הם לוקחים (ממש לא הרבה!) ועבור מה, ושמחו מאד לשמוע שהם גם לוקחים תוספים וויטמינים (המון!).
הם שאלו למה הם החליטו לעזוב את ארצות הברית, ומצאה חן בעיניהם התשובה, שההחלטה לאו דווקא נבעה מהרצון לעזוב את אמריקה, אלא יותר מתוך הרצון לעבור לגור קרוב לילדים, לנכדים ולנינים.
ראיתי שהם מיד חדרו ללבו של הרופא, שהיה מאד אמפתי ונעים. "הם עצמאיים לגמרי" הוא חזר ואמר, ספק אם לנו, ספק אם לאחות, ספק אם לעצמו. לא יודעת למה הוא ציפה.
"התקבלתם באהבה רבה" הוא חזר ואמר להם, בחיוך רחב.
היה לי ברור שהם יתקבלו, אבל יותר מכך שמחתי על היחס שהם קיבלו בשיחה הזאת, יחס כל כך חם ומחבק.
כשסיימנו עם "ועדת הקבלה הרפואית" ביקשנו מפתח לדירה המיועדת שלהם, ומשם התקשרנו אליהם שוב בסקייפ, דרך הטלפון.
לאט לאט ובסבלנות עברנו איתם על כל הבית, המטבח, החדרים, הגינה....הארונות (מה שהיה מאד חשוב לאמא שלי)...הסברנו מה לדעתנו חשוב להוסיף, מה חשוב לשנות....
בסוף גם צילמתי קליפ של כל הדירה כדי שיוכלו לצפות בזה שוב ושוב.
בערב התקשרה אלי בתי לדווח, שכאשר היא התקשרה לפטפט עם הורי בסקייפ אחרי הצהריים, סבא נשמע לה מרוצה ורגוע בעוד סבתא היתה מבולבלת ומיהרה לסיים את השיחה.
נכון שזה תלוי באיזה רגע בזמן היא תפסה אותם בדיוק, אבל אני מכירה את אמא שלי - משהו כנראה ערער את השלווה שלה. זה יכול להיות משהו קטן - כמו העובדה שלא נכנס למטבח הזה מקרר רחב side-by-side כמו שהיא אוהבת.
או שאם היא תקנה כזה, היא תצטרך לוותר על שולחן האוכל שלה.....כי אין מקום לשניהם.
אדבר איתם שוב היום (אנחנו מדברים איתם כל יום כמעט)...........ואראה מה קורה..............
בדיור מוגן (להבדיל ממוסד סיעודי, למשל) חיים דיירים "עצמאים" (מצאתי הגדרה אחת למושג הזה: אנשים עצמאיים לחלוטין, המסוגלים לטפל בעצמם ולהמשיך את חייהם ברצונם במסגרת הבית ובמסגרת הקהילה).
לפיכך, מבקשים את התיקים הרפואיים וסידרת בדיקות (דם וצפיפות העצם), וגם מבקשים ראיון אישי עם הרופא והאחות.
הורי, שממילא לא לוקחים שום דבר בקלות, די נלחצו מהועדה הרפואית. בין השורות הבנתי שהם גם "התכוננו" לקראת פגישה הסקייפ הזאת לא מעט, כולל שינון שמות של פוליטיקאים, למשל.
לבי התכווץ כשהבנתי את זה.
לי היה כל כך ברור שהם יעברו. לא רק שהם עצמאים לגמרי, הם מתפקדים כמו בין שבעים פלוס, לא כמו בני שמונים פלוס.
לשמחתי הפגישה היתה נעימה מאד.
הרופא והאחות שאלו איזה תרופות הם לוקחים (ממש לא הרבה!) ועבור מה, ושמחו מאד לשמוע שהם גם לוקחים תוספים וויטמינים (המון!).
הם שאלו למה הם החליטו לעזוב את ארצות הברית, ומצאה חן בעיניהם התשובה, שההחלטה לאו דווקא נבעה מהרצון לעזוב את אמריקה, אלא יותר מתוך הרצון לעבור לגור קרוב לילדים, לנכדים ולנינים.
ראיתי שהם מיד חדרו ללבו של הרופא, שהיה מאד אמפתי ונעים. "הם עצמאיים לגמרי" הוא חזר ואמר, ספק אם לנו, ספק אם לאחות, ספק אם לעצמו. לא יודעת למה הוא ציפה.
"התקבלתם באהבה רבה" הוא חזר ואמר להם, בחיוך רחב.
היה לי ברור שהם יתקבלו, אבל יותר מכך שמחתי על היחס שהם קיבלו בשיחה הזאת, יחס כל כך חם ומחבק.
כשסיימנו עם "ועדת הקבלה הרפואית" ביקשנו מפתח לדירה המיועדת שלהם, ומשם התקשרנו אליהם שוב בסקייפ, דרך הטלפון.
לאט לאט ובסבלנות עברנו איתם על כל הבית, המטבח, החדרים, הגינה....הארונות (מה שהיה מאד חשוב לאמא שלי)...הסברנו מה לדעתנו חשוב להוסיף, מה חשוב לשנות....
בסוף גם צילמתי קליפ של כל הדירה כדי שיוכלו לצפות בזה שוב ושוב.
בערב התקשרה אלי בתי לדווח, שכאשר היא התקשרה לפטפט עם הורי בסקייפ אחרי הצהריים, סבא נשמע לה מרוצה ורגוע בעוד סבתא היתה מבולבלת ומיהרה לסיים את השיחה.
נכון שזה תלוי באיזה רגע בזמן היא תפסה אותם בדיוק, אבל אני מכירה את אמא שלי - משהו כנראה ערער את השלווה שלה. זה יכול להיות משהו קטן - כמו העובדה שלא נכנס למטבח הזה מקרר רחב side-by-side כמו שהיא אוהבת.
או שאם היא תקנה כזה, היא תצטרך לוותר על שולחן האוכל שלה.....כי אין מקום לשניהם.
אדבר איתם שוב היום (אנחנו מדברים איתם כל יום כמעט)...........ואראה מה קורה..............
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה