מאז שחזרנו

מאז שחזרנו מתאילנד אני מאד עסוקה. 

הצטברו לי הרבה מאד מטלות והאמת היא שאני די מרוצה ככה.

ככה אני עדיין על ה"אדים" של החופשה והרוגע והכיף שהיה, ואין לי פנאי לשבת ולחשוב על "המצב". ברור לי שזה לא יחזיק הרבה ובסוף "ננחת"....אבל כרגע זה עוד לא קרה, וטוב שכך. 

הורדתי עוד יותר את החשיפה שלי לחדשות - זה לא שאני לא מתעדכנת, אני ממשיכה לקבל מבזקים (בלי SOUND, אבל מקבלת "פוש"ים לטלפון שאני מציצה בהם מידי פעם אבל בדרך כלל לא מתעמקת בכתבה המלאה) ויוצא לי לצפות בערך ברבע השעה הראשונה של מהדורה החדשות בערב, וזהו. 

כאשר T צופה בחדשות בטלוויזיה אני הולכת לחדר אחר. 

בעקרון תמיד אהבתי ששנינו באותו החדר וכל אחד עושה משהו אחר. אבל כאשר החדשות ברקע אני לא יכולה. ניסיתי לשים אוזניות ולהקשיב למוסיקה קלאסית אבל זה עדיין מול העיניים ומפריע. אז המחיר הוא ששעות שלמות כל אחד מאיתנו בחדר אחר, אבל זה עדיף לי. בשביל הבריאות הנפשית שלי. 

בשבועיים הקרובים הילדים עדיין בחופשת קיץ אז תיאמתי עם בתי באילו ימים אנחנו עוזרים עם הנכדים. לולא הייתי עושה זאת בתי היתה נזכרת תמיד ברגע האחרון שהיא זקוקה לנו ולאו דווקא כשהתאים לנו. הודעתי לה מתי אני לא פנויה וככה נקבעו הימים ומקווה שנבלה בכיף עם הנכדים כמו תמיד וגם על הדרך נעזור לה. 

אז לא יצא לי לקרוא מאז שנחתנו אבל קראתי ספר וחצי מאז שעדכנתי כאן לאחרונה על ספרים. 

על שניהם המליצה לי בת דודי, ורק אתמול כששוחחנו בטלפון התברר לי שהיא עצמה עוד לא קראה אותם 😂והיא חיכתה לשמוע מה דעתי. זה קצת הזכיר לי את שריתה וההמלצות שלה שהתבססו על המלצות של המתעמלות אצלה בסטודיו ולאו דווקא על התרשמותה האישית - ובאמת היו כמה ספרים שממש התפלאתי שהיא המליצה, עד שהבנתי שזה המקרה. 

בכל מקרה דווקא הספרים שבת דודי המליצה עליהם היו בסדר. הראשון רק "בסדר" - THE MOTHER TREE מאת HEATHER W. COBHAM - רומן שמספר בעצם את סיפורן של שתי נשים (ועוד כמה אבל בעיקר שתי אלה) ועץ עתיק שמשמש מזה מעל למאה שנה כמקום מפגש וסוג של פולחן לנשים מכל המגזרים - בהתחלה אינדיאניות (סליחה, אמריקאיות ילידות) ובהמשך גם שחורות ולבנות.... 

הספר הצליח לכלול בתוכו נושא של התעללות במשפחה, עבדות, אפליה, וכמובן איכות הסביבה ושמירה על הטבע..... לא יצירת מופת אבל בהחלט נחמד וזורם. 

את הספר ההוא סיימתי באמצע החופשה ואז התחלתי ספר נוסף שהיא המליצה עליו: THE LOST SHTETL מאת MAX GROSS והוא ממש מוצא חן בעיני. אני בערך באמצע, אולי קצת אחרי האמצע שלו. 

מדובר בעיירה יהודית בפולין שאיכשהו איבדה קשר עם העולם החיצון אי אז בסוף המאה התשע עשרה, כנראה, והתנהלה כמעט באוטונומיה מוחלטת, תוך שהיא ממשיכה בעצם לחיות כפי שחיו אז. היתה להם חקלאות והם פרנסו אלה את אלה, ופעמיים בשנה עברה אצלם שיירה של צוענים שאיתם התבצע סחר חליפין עם העולם החיצון. כתוצאה מהבידוד הזה איכשהו הנאצים דילגו על העיירה הזאת והם אפילו לא ידעו על מלחמות העולם (שתיהן), על הקומוניזם....שום דבר. 

ואז קורה משהו שגורם להם לשלוח נציג לרשויות הפולניות - והסיפור מסופר דרך עיניהן של דמויות שונות מתוך העיירה, מקסים מקסים מקסים. עוד לא סיימתי את הספר אז אני עדיין לא יודעת אם הסופר השכיל גם לסיים אותו כמו שאני אוהבת (יש לי בעייה הרבה פעמים עם סופים מאולצים או מאולתרים) אבל בינתיים אני ממש ממש נהנית. 

אבל כאמור טרם חזרתי לקרוא מאז שהגענו הביתה, ובזמן האימון בחדר כושר או בשעת פנאי מזדמנת אני בעיקר צופה בסדרות....

בשיחה עם 'שותפנו', כשסיפרתי שאני עדיין על אדי הרוגע והשלווה מהחופשה, הוא הזהיר אותי שזה יתפוגג בקרוב - כך קרה להם כשחזרו מהטרק באוסטריה בחודש שעבר. מילא, אנסה ליהנות מזה כמה שיחזיק.......

כי אני הרי כן מעודכנת בחדשות ורואה איך הכל ממשיך להתדרדר ומרגישה כל כך חסרת אונים......