ביום השביעי שלנו בקו סאמוי חכמוד התעורר אף הוא עם כאב באוזן, כמו שרי.
לאחר בדיקה קפדנית התברר שלשניהם יש כנראה דלקת חיצונית, כנראה באמת בגלל השהייה הממושכת בבריכה.
השגנו להם שני סוגי טיפות אוזניים (כאן אפשר גם לקנות אנטיביוטיקה ללא מרשם אם רוצים) - אחד אנטיביוטי והשני עם קורטיזון, ועוד משככי כאבים.
בינתיים שלחנו את בתי וחתני לקבל עיסוי תאילנדי, הבנים נמנמו להם בחדר ואני שיחקתי עם שרי - בהתחלה בקלפים - "טאקי" ואחר כך "מלחמה" - אחר כך רצינו לצייר אבל לא הצלחנו למצוא את הצבעים והדפים, ובסוף היא התיישבה לראות סרטונים ביו-טיוב.
בתי וחתני חזרו מרוצים ומפורקים (למרות שלטענתו של חתני המעסה שלו, על כל חוזקה ומיומנותה, לא התגברה על הגב הנוקשה והשרירי שלו) ותכננו לצאת לטיול רגלי לשופינג וארוחת צהריים.
בתי ואני הספקנו למדוד כמה בגדי ים (ולא, שום דבר לא התאים לנו) כשהתחיל גשם זלעפות. בהתחלה חיכינו שייחלש, אבל בסוף לקחנו מטריות ויצאנו לרחוב.
כרגיל הבנים רצו המבורגר וכל השאר העדיפו מסעדה תאילנדית. מצאנו שתי מסעדות שענו על שתי הדרישות - זו לצד זו - והתפצלנו, כך ש-T ישב עם הבנים ואני ישבתי עם בתי, חתני ושרי. בתי קצת התבאסה שזה מה שקורה בימים האחרונים ושמזמן לא ישבנו כולנו יחד לאכול ארוחה....אבל אמרנו שאולי בערב. בתקווה שכולם ירגישו מספיק טוב.
אחרי הארוחה המשכנו לטייל לאורך הרחוב כאשר מידי פעם נכנסנו לחנויות שהבנים או חתני או בתי מצאו בהן עניין. בסוף אפילו T ואני קנינו לעצמנו חולצות. באמת היו שם דברים יפים, שלמרות שדי ברור לנו שהם כולם חיקויים, הם היו ברמה גבוהה.
הצלחנו גם להתמקח ולקבל מחירים ממש טובים, לשמחתם והתפעלותם של הבנים.
בשלב הזה שוב התפצלנו, נשמותק ואני חזרנו למלון (גם נמאס לו מהשופינג וגם התברר שהיה צריך דחוף לשירותים) ולי זה סיפק תירוץ מצוין - גם לי אין הרבה סבלנות לשופינג.
דיברתי בוידאו עם הורי ווידאתי שהם בסדר - ממש בסדר. אבא אפילו דיווח שהוא כבר לא זקוק לחגורת הגב כשהוא עושה את ההליכות שלו. די מדהים האיש הזה.
באותו ערב וגם למחרת נסענו כולנו לשוק הדייגים, שהוא גם שוק לילה נהדר וגם מלא מסעדות טובות, שבדרך כלל העדפנו את אלה שהושיבו אותנו ממש על החוף.
בגדול הילדים פחות התחברו לאוכל התאילנדי המעולה שאנחנו, המבוגרים, התענגנו עליו, אבל גם הם מצאו כמעט בכל מקום משהו שהם אוהבים. אצל הבנים זה באמת היה פיצה והמבורגר, ואצל שרי אלה היו כנפיים, וכמו בתמונה הזאת: צלעות כבש.
את הימים האחרונים בקו סאמוי בילינו בעיקר בבריכות של המלון ובחוף הצמוד אליו.
T ואני יצאנו גם להליכות לאורך החוף עד לקצה המפרץ ובחזרה, אבל רק לקראת השקיעה כשהחום הגדול והלחות היו יותר נסבלים. בבקרים הלכנו לחדר הכושר הקטנטן של המלון, שסיפק לנו בדיוק את מה שהיינו צריכים: מסילה עבור T (היו שתיים אבל אחת היתה תקולה במהלך כל השהות שלנו שם), אליפטקל אחד עבורי, מגבות, מים קרים ומזגן משובח.
יום לפני הטיסה בחזרה לבנגקוק לקחו T וחתני את הבנים ל"קרטינג" מאד מוצלח, ולאחר סיבוב אחד קצת הססני, שני הנכדים קיבלו ביטחון וארבעת נהנו שם מאד.
בבוקר הטיסה לבנגקוק שרי כבר הרגישה טוב, חכמוד עדיין היה עם כאבי האוזן, והתברר שזה התחיל גם אצל נשמותק. שלושתם, אגב, באותה אוזן שמאל.
גם הוא התחיל לקבל את הטיפות ואת משככי הכאבים, ואת המסכן זה ליווה גם בטיסה לבנגקוק וגם בטיסה לישראל וגם, לצערי הרב, בימים הבאים, מלווה בכאב גרון.
אבל למזלנו משככי הכאבים עשו את עבודתם והקלו על הנכדים המתוקים שלי.
שדה התעופה של קו סאמוי הוא שונה ומיוחד מאד.
הוא לא בנוי כמו שדה תעופה קלאסי, רובו פתוח (וללא מזגן!) וכל החנויות והמסעדות הם בעצם באוויר הפתוח (אבל כל המתחם סגור ושמור, כיאה לשדה תעופה).
בין היתר מצאנו שם את עץ ה-cannonball המרהיב הזה.
הטיסה לבנגקוק עברה במהירות (כשעה ורבע) ובמהלכה קיבלנו יותר שירות ופינוקים מאשר בכל 12 שעות הטיסה מהארץ לתאילנד.
בבנגקוק היינו אמורים לשהות באותו מלון שבו לנו ביומיים הראשונים, אבל השירות שם לא מצא חן בעינינו, וכשהיינו בקו סאמוי T ביטל את ההזמנה שלנו והזמין במקום זאת חדרים במלון שהיה די קרוב למלון ההוא, ששייך לאותה הרשת בה שהינו בקו סאמוי - שהיא רשת מצויינת - ושהמיקום שלה, ממש בכניסה לרכבת ה-BTS היה טוב יותר.
וכבונוס, גם כאן לקחנו שלושה חדרים - חדר נפרד עבור הבנים - כמו בקו סאמוי (בניגוד למלון הראשון בבנגקוק שבו כל המשפחה שלהם היתה בסוויטה ביחד). זו התבררה כהחלטה מצויינת.
המלון היה צמוד לקניון חמוד וגם לשוק לילה קטן וחביב. כאמור הוא היה בפתח תחנת הרכבת, כאשר מעבר לכביש היה עוד קניון חביב לא פחות.
חדר הכושר היה הרבה יותר מוצלח מזה של המלון הראשון ואף יותר מוצלח מזה של קו סאמוי. והחדרים היו מדהימים.
אנחנו, T ואני, קיבלנו מיטת HOLLYWOOD - שהיא אפילו יותר גדולה מזו שיש לנו בבית (וזה אומר הרבה).
בכלל, בכל השהייה שלנו בתאילנד ישנו מאד טוב, במיטות משובחות, ומתקני המלונות היו מצוינים.
ואי אפשר שלא להזכיר את ארוחת הבוקר המדהימה. שפע ומגוון...שלא ראינו בשום מקום אחר בעולם.
גם הפעם הילדים (בעיקר חכמוד וחתני) רצו בעיקר לעשות שופינג, אבל על הדרך הצלחנו לבלות חצי יום שלם באקווריום SEA LIFE נהדר שממקום בקומת המרתף של קניון SIAM PARAGON.
 |
| (בשבילך, אמאל'א) |
בנוסף לחיי הים היה באקווריום הזה גם חיי יער גשם, היו כרישים נהדרים ולא פחות נחמד: היה סרטון בארבעה מימדים (כלומר, גם המושבים זזו וגם קיבלנו משקפי תלת מימד) אודות חברות מיוחדת ויוצאת דופן שנרקמת בין דוב לבין סנאי. נהנינו מאד.
בקניון הזה היה מתחם מזון מטורף - פשוט קילומטרים של מסעדות משובחות, וכל אחד מאיתנו יכול היה לבחור את האוכל האהוב עליו ולשבת יחד ולזלול. T ואני בחרנו RAMEN מעולה, גם בתי וחתני אכלו יפני, והנכדים אכלו שניצלים משובחים...היה כיף גדול.
אבל שופינג לא עשינו בקניון הזה, המחירים בו היו זהים למחירים בארץ. אז הלכנו מרחק כמה דקות הליכה בחזרה לקניון MBK, ושם התפצלנו, עזרנו לנכדים למצוא לעצמם דברים (כמו משחקי וידאו או כיסוי לטלפון), ישבנו על כוס קפה או קינוח...העברנו את הזמן.
אני לא כל כך אוהבת שופינג אז פחות הסתובבתי, ודווקא בפעם הבודדת שהתעניינתי בחולצה (של אדידס), המוכרת כל הזמן ניסתה לדחוף לי חולצת נייק במקומה. זה היה קטע קומי ממש, בו היא מראה לי שחולצת האדידס שבתצוגה קטנה מדי עבורי, וכשאני מבקשת מידה גדולה יותר, היא שולפת לי נייק, שוב ושוב עד שפשוט התייאשתי והלכתי משם.
חיפשתי גם עגילים - פשוטים, משהו שלא אתבאס עליו אם שוב יילך לי לאיבוד - אבל שם בקניון לא מצאתי שום דבר שנראה לי.
בסוף בשדה התעופה דווקא מצאתי שני זוגות שאהבתי.
כשהרגשנו שמיצינו את הקניון, תכננו לנסוע לשוק הלילה. וכדי לצבור עוד חוויות, החלטנו לנסוע לשם בטוק טוק. שרי היתה בעננים.
נסענו בשני טוק טוקים שונים, זה לצד זה.
ואז התחיל גשם.
שוטף.
חזק.
הספקנו בערך שניים, שלושה דוכנים בשוק הלילה (וסוף סוף חולצות יפות לנשמותק, שבמהלך כל החופשה גילינו שהוא כבר גדול מדי לבגדי ילדים אבל עדיין קטן מדי לבגדי מבוגרים) לפני שהתחיל מבול כזה חזק שגם בעלי הדוכנים מיהרו לכסות את הכל בניילונים והשוק די התרוקן מאנשים.
מרחוק ראינו גשר של רכבת, אז הלכנו לכיוון בגשם השוטף, ונשמותק המעופף, שבמהלך כל החופשה היינו צריכים להעיר לו להישאר קרוב אלינו ולא לרוץ קדימה ולשים לב לאן הוא הולך, כמעט נדרס על ידי רכבת "קלה". חתני ממש הציל אותו ברגע האחרון. זה היה מפחיד ממש, ונשמותק ממש התחיל לבכות מרוב זעזוע ובהלה. מזל שזה נגמר בשלום.
אז הצלחנו להגיע לרכבת ולחזור למלון, ובבוקר התפנקנו בארוחת הבוקר של מלכים של המלון, עשינו צ'ק אאוט ונסענו לשדה התעופה.
המתח בארץ הלך וגבר, וכולם שוב התחילו לדבר על התקפה איראנית / חיזבאללה במהלך תשעה באב, בדיוק כשהיינו אמורים לטוס בחזרה.
האמת היא שגם בתי וגם חתני כל כך לא רצו לחזור הביתה, לכל המתח הזה ולעבודה ולבלגנים שלהם, שנדמה לי שהם קצת ייחלו שאכן יקרה משהו שיעכב את הטיסה שלנו ארצה.
אני ממש לא הייתי שותפה לתחושות האלה, גם לא רציתי כמובן (גם הם לא, בעצם) שתהיה התקפה ושיהיו נפגעים ונזק ומי יודע מה עוד, וגם כבר התחלתי למצות את החופשה ואת תאילנד, ובעיקר רציתי לחזור לחתולים ולבית.
בסופו של דבר לא קרה עדיין כלום והטיסה יצאה בזמן ועברה ללא תקלות, ומצאנו את עצמנו בחזרה בבית - לטוב ולרע.
החתולים שמחו מאד לקבל את פנינו, נראה שהם בסדר ושהם גם התקרבו עוד יותר כשלא היינו. ראיתי שהילדה של השכנים הסתדרה לגמרי לא רע עם כל מה שהיה.... וכבר אמרתי לה שבעוד כמה שבועות צפויה לנו עוד נסיעה. הפעם לבני לבוסטון.
חזרנו מייד לשיגרה, כאשר בחמישי כבר שמרנו על שרי כשבתי עבדה, ובששי הם באו אלינו יחד עם הורי (פחות נשמותק, שכאב לו הגרון ונשאר בבית) וחגגנו את יום הנישואים ה-45 שלנו.
T אפילו קנה לי פרחים במפתיע.
אז בסוף הצלחנו לטוס לתאילנד, ליהנות שם מאד ואפילו לחזור בשלום. בסוף היא היתה כל מה שמספרים ויותר.
בסוף הצלחנו לקיים את ההבטחה לחכמוד לטיול בר מצווה, וכל המשפחה נפשה ונהנתה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה